הסיפור של רג'ין, בת 52 מתל־אביב, בזוגיות, אמא לשניים, פרפורמרית, בימאית יוצרת, רקדנית גאגא, חונכת ומורה למשחק ובימוי:
"מה שאני הכי זוכרת מהילדות זה משפט שאבא שלי אמר לי: 'למה את כל הזמן עושה דווקא?'. האמת היא שלא הרגשתי שאני עושה דווקא, אבל כבר אז ידעתי שהתפיסה שלי לגבי דברים שונה. תמיד חשבתי ופעלתי אחרת.
גדלתי בחולון בבית שמרני, בת בכורה מתוך ארבעה, והוריי שמרו עליי מכל משמר. הייתי תינוקת עם שיער בהיר ועיניים כחולות וגדולות, ילדה רחפנית ומלאה בדמיון. הדבר שהכי אהבתי לעשות היה לשבת במרפסת ולהתבונן בעוברים ושבים, להציץ. ההורים שלי היו מלאי כוונות טובות וכל הזמן דחפו אותנו ללמוד ולהתפתח, אבל היו בי הרבה כעסים אז על ההגבלות שהטילו עליי.
תמיד הייתה לי פלברה של שחקנית – חיקויים, שמחת חיים, נכנסת למקום ותופסת את המרחב בדיבור – אבל אף פעם לא חשבתי על חוג דרמה, מגמת תיאטרון או משהו בסגנון. בעצם, הפעם הראשונה שעמדתי על במה מול קהל הייתה במסיבת הסיום של י"ב. נרשמתי להיות רקדנית, אבל למזלי הגיעה הבמאית חגית יערי והחליטה לעשות סדנת דרמה. גיליתי פתאום שאני יושבת וכותבת וממש הייתי שותפה בסיפור המחזה שעשינו. אפילו כתבתי לעצמי שם תפקיד, ובסופו של דבר שיחקתי אותו. הרגשתי וואו.
"נשאבתי לגמרי לאימהות. לא הבנתי מה זה האודישנים האלה כשיש לי תינוק חמוד בבית. לקח לי שנים עד שהתחלתי לחזור לתיאטרון"
אחרי השירות הצבאי בתור מדריכת נוער בגדנ"ע ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. ההורים אמרו לי שזו לא פרנסה, שצריך פרוטקציות כדי להצליח, אבל בגיל 24, למרות ההתנגדות שלהם, נרשמתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. הלימודים היו חוויה נהדרת וצפו לי במהלכם גדולות. היה ברור שרג'ין תעבוד במקצוע. ובאמת, מיד כשסיימתי את הלימודים נכנסתי להצגה בפסטיבל עכו מול עפרה ויינגרטן הגדולה. אחר כך חנן שניר שלף אותי ל'הדיבוק' ב'הבימה', ולקראת הסוף הצטרפתי ללהקה של רנה ירושלמי בתור מחליפה לשחקנית שהייתה בהיריון. מה שלא ידעתי כשנכנסתי לשם זה שגם אני כבר בהיריון ממי שהיה אז בן זוגי. זה היה אירוני, אבל רנה תמכה בי ואמרה לי שתחכה כשאחזור אחרי הלידה.
אבל מה שקרה לי זה שנשאבתי לגמרי לאימהות. לא הבנתי למה אני צריכה לחזור בעצם, מה זה האודישנים האלה כשיש לי תינוק חמוד בבית. לקח לי כמה שנים עד שהתחלתי לחזור ממש לתיאטרון, וגם זה בהצגות ילדים ונוער, כי רציתי להיות עם המשפחה בשעות אחר הצהריים והערב. לא הרגשתי פספוס, כל הזמן אמרתי לעצמי שעוד אחזור לתיאטרון של הגדולים, שזה לא בורח לשום מקום.
3 צפייה בגלריה
סטפה וילצ'ינסקה ויאנוש קורצ'אק. "הוא זכה לתהילה, היא נותרה מאחור"
(צילום: ארכיון בית לוחמי הגטאות)
בגיל 32 חטפתי את המכה. במסגרת אחת מהצגות הילדים הגענו לאולם בכרמיאל, נכנסתי דרך דלת שכתוב עליה 'דלת כניסה לבמה' ומהצד השני היו עמודי מתכת. חטפתי מכה חזקה בראש, ממש עפתי לאחור. הצלחתי עוד לעשות שתי הצגות באותו יום, אבל זה היה בייסורים. הרגשתי שאני לא זוכרת כלום, המוח שלי הסתובב. הלכתי לכל רופא אפשרי, ואחרי הרבה בדיקות אבחנו אצלי פגיעה בשליפה מהזיכרון שגרמה לי קשיים עצומים. מאדם דברן הפכתי לאחת שקשה לה להשלים שלושה משפטים ברצף. מבחינת המשחק, אם בעבר יכולתי להסתכל על טקסט, לקרוא אותו פעם וחצי ולזכור הכול, זה נעלם פתאום. איבדתי יכולות קוגניטיביות שהייתי מאוד חזקה וחריפה בהן, וזו הייתה תחושה של אובדן גדול. היה לי ברור שלהמשיך לשחק ככה אני לא יכולה. החלטתי לעבור לתחום החינוך והתמסרתי להוראת התיאטרון בבתי ספר יסודיים ותיכוניים.
עולם החינוך סחף אותי. גם שם, כמו במשחק וכמו באימהות, הייתי טוטלית. מה שמעניין הוא שבגלל הפגיעה בזיכרון והקשיים שהיו לי, הרגשתי קרובה מאוד לתלמידים, ובעיקר לאלה עם בעיות קשב וריכוז. היו לי הבנה עמוקה והזדהות גדולה איתם, ובסופו של דבר זה גם עזר לי והוביל אותי למי שאני היום. התחלתי לפתח את 'שיטת הסוגריים' – מדברים ופותחים עוד ועוד סוגריים. בהתחלה זה לא היה נסגר, אבל לאט־לאט פיתחתי אסטרטגיה של סגירות ולימדתי אותה גם את התלמידים. כל תהליך ההתפתחות שלי בהוראה היה קצת במקביל לצמיחה של הילדים שלי – שהם כיום בני 23 ו־18. נהניתי מהמפגש עם הצעירים, תמיד דיברתי אליהם בגובה העיניים, אפילו לילדים בכיתה ו' התייחסתי כמו לשחקנים לכל דבר. נלחמתי על כל ילד וילדה והרגשתי סיפוק גדול.
"פתחתי דלת, מהצד השני היו עמודי מתכת וחטפתי מכה חזקה בראש. אבחנו אצלי פגיעה בשליפה מהזיכרון, איבדתי יכולות קוגניטיביות"
במקביל, פיתחתי את עצמי בלימודים אקדמיים, כולל מסלול של בימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. זה היה קשה. מה שאחרים עשו בשעתיים, לי לקח שבועיים, אבל גם שם לימדתי את עצמי אסטרטגיות שונות כדי להסתדר. למדתי שאני חייבת לכתוב את מה שהמרצה אומרת מילה במילה, כי אם אעזוב לשנייה את העיפרון המוח שלי יטוס למקומות אחרים. גם את השיטות האלה העברתי לתלמידים שלי.
הלימודים החזירו לי את התשוקה לבמה, משהו התחיל לזוז. התחלתי תואר שני באוריינות חזותית והמשכתי ללמד בכל הכוח בשתי מגמות תיאטרון בבתי ספר תיכון במודיעין, ובמקביל התחלתי לכתוב ולחשוב מה הלאה.
לפני כשנתיים נכנסה סטפה לעולמי. הבמאית חגית רכבי ניקוליבסקי, שאותה הכרתי במהלך השנים, פגשה אותי בתקופת הקורונה ואמרה לי: 'תגידי, שמעת פעם על סטפה וילצ'ינסקה?'. השם נשמע לי מוכר, חשבתי שאני לא זוכרת במדויק בגלל הבעיות בראש. האמת, חשבתי שזה שם של בר או מסעדה. חגית אמרה: 'תקראי בוויקיפדיה', ואיך שראיתי את התמונה שלה משהו קרה לי. אי־אפשר להסביר את זה. הרגשתי הזדהות מלאה איתה. סטפה הייתה המייסדת והמנהלת בפועל של בית היתומים המפורסם של יאנוש קורצ'אק בוורשה. היא גייסה אותו בכלל כרופא, אבל הוא זכה לתהילה והיא נותרה מאחור בזיכרון ההיסטורי. ככל שקראתי, נדהמתי יותר מאיך זה שלא כולם שמעו עליה.
חגית סיפרה לי שהיא עובדת עם ד"ר עמלה עינת על כתיבת מחזה על פי ספרה של עמלה, "סטפה אהובתי", ושלחה לי גרסה ראשונה. הוא היה כתוב כמונודרמה, רק הדמות של סטפה דיברה, ואמרתי לחגית: 'תביני, יותר מעשר שנים לא שיחקתי בפועל, לא מעניין אותי לגלם דמות, מעניין אותי הדיאלוג'. בעיבוד הבא של המחזה כבר היה דיאלוג בין סטפה לעמלה, שחקרה וכתבה עליה, ואני הרגשתי שגם אני צריכה להיכנס כדמות, כי יש לי הרבה מה להגיד. בהצגה כיום, אחרי עבודה משותפת של שנה וחצי, אני מנווטת בין סטפה, בין עמלה ובין דמותי שלי. משפט הפתיחה שלי לקהל חוזר לשאלה של חגית: 'תגידו, מישהו מכם שמע על סטפה וילצ'ינסקה?'
כיום אני בת 52, הגיל שבו סטפה הגיעה לארץ לקיבוץ עין־חרוד, לפני שחזרה לפולין ונספתה יחד עם קורצ'אק וילדי בית היתומים. המפגש עם סטפה היה חלק ממסע ההתעוררות שלי בעשור האחרון. דרכה הבנתי את נקודות החולשה שלי: אישה עם יכולות גבוהות שמאפשרת לאחרים להקטין אותה, ואני חושבת שזו חוויה שמשותפת לכל כך הרבה נשים. אני מרגישה שלמרות שהובלתי פרויקטים גדולים, במפגש עם האחר תמיד הייתה לי נדיבות מוגזמת, וזה חייב להיפסק. צריך לעבור קדימה ולא להיות מספר 2. ההצגה החזירה לי את הביטחון. חרדת הביצוע של ההצגות הראשונות כבר עברה ואני יותר ויותר מכניסה את עצמי להצגה.
בעקבות המפגש עם סטפה אני יוצאת לשבתון אחרי 20 שנה שבהן לימדתי ברצף, והולכת להקדיש לה את השנה הקרובה עם הצגות קבועות ב'צוותא' ונסיעות ברחבי הארץ. כולם צריכים לראות ולהכיר אותה – תלמידים, אנשי חינוך והקהל הרחב. אני מרגישה שהתעוררתי בזכותה ואני רוצה לעשות לביתי ולמצוא עוד דרכים לחנך ולהתפתח. התוכנית המרכזית שלי היא לפתוח סטודיו ביתי וגם להשלים כתיבת סדרה. כמו היפהפייה הנרדמת שהתעוררה, אני רוצה לממש הכול".
שורה תחתונה: "'לכל אחת יש את היאנוש שלה', אני אומרת בהצגה, משהו בלתי ממומש. צאו להשיג את זה".
