נעמה בצלאל. "אני לא חפיפניקית בשום צורה ולפעמים זה בעוכריי"

נעמה בצלאל: "ברור שאם הפריטים היו זולים יותר הייתי מוכרת יותר"

בימי השיא היו לה 12 סניפים בארץ ושואו־רום בניו יורק, ומפורסמות כמו מאיה ורטהיימר ויעל גולדמן דגמנו את הבגדים הייחודיים שלה בתחילת דרכן, אבל בחודש שעבר הודיעה המעצבת נעמה בצלאל שזהו, היא סוגרת. בריאיון היא מספרת על הקשיים של השנים האחרונות וגם עונה לטענות על כך שהיא מייצרת רק למידות קטנות

פורסם:
בחודש שעבר הודיעה המעצבת נעמה בצלאל שהיא סוגרת את הסטודיו שלה. מאז, היא מספרת, נשים שואלות אותה במצוקה: "איפה אני אקנה עכשיו? איך אשמור על הסטייל שלי? הסטייל שלי זה את!". מישהי אפילו כתבה בתגובה לפוסט הסגירה: "יום אבל לאופנה הישראלית". התגובות האלה, היא אומרת, "מחממות את הלב וגם נותנות לי דרייב לתת להן מענה בעתיד".
אז למה לסגור עכשיו?
"תמיד עבדתי קשה. אופנה זה לא מוצר שאת מפתחת באופן חד־פעמי ומוכרת במשך כמה שנים. קולקציה רודפת קולקציה, את צריכה לחדש ולרענן בכל עונה וגם במהלך העונה, עם גזרות חדשות ובדים חדשים, כדי לגרום ללקוחות להיכנס לחנויות. זה לא נגמר לעולם ואת לא יכולה לנוח אף פעם. עבודה, נסיעות עבודה לחו"ל, בית, ילדים. בקושי נשמתי. אחרי רצף האתגרים של השנים האחרונות מצאתי את עצמי חיה במרוץ אינסופי וכמעט לא נשאר מקום בשבילי. יום אחד אמרתי לעצמי: רגע, יש גם אותי. אני חייבת לנשום קצת".
עד כמה זה קשור למלחמה?
"המלחמה השפיעה מאוד על מצב הרוח, על היכולת הכלכלית, על אירועים חברתיים והרגלי היציאה לבילוי. מן הסתם, כל זה גורם לירידה בקניית בגדים, ובמיוחד בגדי מעצבים, וזה רק הולך להיות יותר קשה. כבעלת עסק אני מתמודדת עם העלאת מיסים, בעלי נכסים שרוצים שכר דירה גבוה יותר, עובדים שרוצים משכורות גבוהות יותר, הבדים מתייקרים, ההובלה מתייקרת, התפירה מתייקרת, כי גם המתפרה צריכה לשלם שכר גבוה יותר - ומצד שני, בגלל יוקר המחיה אנשים רוצים לקנות יותר בזול. החלטתי שמה שנכון לתקופה הזו ונכון לי ברמה האישית הוא לעצור את מה שבניתי במשך 30 שנה, ולחשב מסלול מחדש".
ואיך התחושה?
"מעורבת. מצד אחד זה לעצור מפעל חיים, מצד שני אני מצפה ורוצה לעשות שינוי".

השראה בשוק הפשפשים

בצלאל (58), נשואה לליאור רונן, יצרן קוסמטיקה שמייצר עבור מותגים פרטיים ואם לשלושה: גל (24), משוחרר טרי משירות קבע, עלמה (21), משוחררת טרייה מצה"ל, שכבר דגמנה עבורה ודור (17), שהוא קוסם ("הוא כבר מופיע"). המשפחה מתגוררת ברמת אפעל.
היא נולדה בירושלים, בתם של רואה חשבון ועקרת בית, אמצעית בין שני אחים. בגיל 12 עקרה המשפחה להרצליה ובתקופת הצבא, כשפגשה מכרה שלמדה עיצוב אופנה בשנקר, החליטה שגם היא רוצה. "זה התחבר לבית שבו גדלתי, עם אמא שרקמה, סרגה ותפרה לי בגדים לפי הוראות מחוברת בורדה", היא נזכרת. כדי להכין תיק עבודות לשנקר לקחה קורסי תפירה, עיצוב גרפי, רישום וציור – והתקבלה.
"יש מעצבות שמציעות שמונה מידות, אבל אולי פחות דגמים. אצלי זה לא הסתדר. מעבר לזה, אי־אפשר לתת מענה לכולן"
עם סיום לימודיה עבדה במשך שנה כמעצבת שכירה, אך התקשתה לעצב לפי סגנון שלא התחברה אליו וב־1993 הקימה מותג משלה.
זה די אמיץ.
"לא חשבתי שאני אמיצה במיוחד, פשוט התחלתי והתקדמתי לאט, צעד־צעד. ליאור ואני גרנו בדירה שכורה ופינינו חדר אחד בבית, שממילא היה מלא בציוד מהלימודים. אבא שלי נתן לי סכום כסף צנוע, שנתן לי פוש. קניתי בדים, הכנתי גזרות, גזרתי – ותופרת ששכרתי תפרה עבורי. עבדתי בחריצות והסתובבתי בין חנויות בוטיק שקנו ממני. כשראיתי את הבגדים שלי תלויים בחנות בגדי המעצבים של הדוגמנית דורית ירקוני בכיכר דיזנגוף, התרגשתי. רק אחרי שביססתי את עצמי, קניתי טנדר. היו מעצבות שהקימו עסק ומיד שכרו סטודיו, חנות, עובדים ומשרד יחסי ציבור. אני פתחתי חנות ראשונה רק אחרי שש שנים והמון שנים לא היה לי משרד יחסי ציבור".
5 צפייה בגלריה
 עלמה, בתה של נעמה, בקטלוג אופנה
 עלמה, בתה של נעמה, בקטלוג אופנה
עלמה, בתה של נעמה, בקטלוג אופנה של בצלאל
(צילום: דן שפיגלמן )

בשנים הראשונות בצלאל העסיקה כמה תופרות בסטודיו. בהמשך הוציאה את העבודה למתפרות ברחבי הארץ והשאירה בסטודיו רק תופרות מודלים.
עיצוביה הייחודיים התאפיינו תמיד בקו נוסטלגי. "אני זוכרת שחברה לקחה אותי לשוק הפשפשים, מצאתי שם עולם ומלואו והרגשתי חיבור מטורף לדברים משנות ה־50 עד ה־70 של המאה ה־20. דברים שראיתי בבתים של הסבתות שלי ובבית הוריי. הצורות, הטקסטורות והצבעוניות של הדברים מהעשורים האלה השפיעו על היצירה שלי – והחזרה לתמימות של הילדות עשתה לי נעים".
בגיל 32, אחרי עשור יחד, נישאה לליאור ועיצבה לעצמה שמלת כלה מתחרה כסופה עם בד סאטן תכלת עדין. בהמשך החלה לעצב שמלות "לכלות קלילות" כהגדרתה, "לא שמלות קצפת, במחיר שפוי", שבלטו על רקע שמלות הכלה המפוארות של רחוב דיזנגוף. באותה תקופה הציגה בתערוכת אופנה בניו יורק ובמשך שנתיים החזיקה שואו־רום בעיר, עד שהתקשתה לשלוט בעניין מרחוק.

ברבורים ותותים

עם ההצלחה, נפתחו עוד ועוד חנויות. "מעצבת עצמאית שמתפתחת לחברה בגודל כזה או אחר הופכת למנהלת, אם היא רוצה או לא. היו תקופות שעבדו תחתיי מנכ"ל או מנהלת רשת, דבר שעזר לי לפתוח עוד חנויות, ועדיין, הייתי צריכה להיות מעורבת בניהול. במצב כזה, את לא יכולה להיות 100% בעיצוב, כשאת גם אמא ויש רק 24 שעות ביממה. יש מעצבים ששוכרים תחתיהם מעצבים, דבר שמעולם לא עשיתי. בנשמתי, אני קודם כול מעצבת והיה לי קשה לתת את זה לאדם אחר. בניהול היה לי קל יותר לשחרר סמכויות".
כשמלאה שנה לבתה, החלה לעצב שמלות לקטנטנות, תחת השם "נעמונת". כעבור כמה שנים הבינה שהקו לא מוצדק כלכלית: "חוץ מכמות הבד, שהייתה קטנה יותר, ההשקעה בתפירה ובאביזרים הייתה דומה להשקעה בשמלות לנשים. הפריטים לא היו זולים ולא כולם רצו לשלם כאלה מחירים עבור ילדות. אני לא יודעת להתפשר על איכות, אז העדפתי לא לעשות בכלל".
"לא חיפשתי דוגמניות במראה של ברבי, אלא ייחודיות, כי רציתי להראות שאת לא צריכה להיות מושלמת בשביל להיות יפה. היו שנים שבחרתי דוגמנית עם אוזניים בולטות"
את פרפקציוניסטית.
"אני לא חפיפניקית בשום צורה ולפעמים זה בעוכריי. להקפדה על כל פרט יש מחיר, וברור לי שאם הדברים היו זולים יותר יכולתי למכור יותר. אם הייתי משחררת ומחליטה להפוך לרשת יותר מסחרית ופחות מוקפדת באיכות, הייתי במצב אחר לגמרי, אבל אני אדם שעובד מהנשמה ומהבטן, ואני צריכה לעשות את מה שאני מאמינה בו. מבחינה כלכלית זו לא בהכרח הבחירה הנכונה".
5 צפייה בגלריה
נעמה בצלאל
נעמה בצלאל
"בגלל יוקר המחיה אנשים רוצים לקנות יותר בזול"
(צילום: יובל חן)

איך השגת בדים כאלה מיוחדים?
"בארץ עבדתי מול יבואן אחד שהתחייב לבלעדיות על הבדים שבחרתי, כלומר, לא למכור אותם לאף אחד אחר בארץ. בהמשך עברתי לייצור בסין וליקטתי שם בדים לפי הטעם שלי, ללא בלעדיות, פשוט כמעט אף אחד אחר בארץ לא בוחר את ההדפסים האלה, הקצת נאיביים ונוטים לרטרו, עם ברבורים, תותים ודובדבנים".
הדוגמניות שבחרת לקמפיינים לא היו סלבס.
"נכון, אבל זו לא הייתה אג'נדה, אלא עניין של תקציב. היו לא מעט דוגמניות שהצטלמו אצלי ואחר כך הפכו לסלבס, לא בגללי, כמו יעל גולדמן, יוליה פלוטקין, שביט ויזל, נועם פרוסט ומאיה ורטהיימר. מה שכן היה בגדר אג'נדה היה צילום דוגמניות שהן לא בעלות יופי קלאסי. לא חיפשתי ברבי, אלא ייחודיות או טוויסט, כי רציתי להראות שאת לא צריכה להיות מושלמת בשביל להיות יפה. היו שנים שהרחקתי לכת ובחרתי דוגמנית עם אוזניים בולטות ודוגמנית עם אף נשרי. בכל אלה מצאתי יופי".

עודפים במידה 46

המעבר לייצור בסין, לפני כתריסר שנים, פתח עבורה אפשרויות טכניות חדשות, אִפשר לה להוסיף דיטיילז כמו קישוטים לבגד או כיסים ללא תוספת מחיר ("בארץ גובים על כל תוספת"), להציע מעילים איכותיים במחיר סביר ("עד היום נשים אומרות לי: 'יש לי מעיל שלך מלפני 25 שנה") ולייצר סריגים עם מוטיבים בסריגה עצמה. "אני חייבת להגיד: אנשים חושבים שאם זה נתפר בסין, זה זול. זה לא, כי זה תלוי איפה תופרים ובאילו כמויות – ואני ייצרתי בכמויות קטנות עד בלתי אפשריות".
רשתות גדולות שהגיעו לישראל ופתיחת קניונים חדשים שינו את השוק המקומי, ובצלאל אמנם הגיעה לשיא של 12 סניפים לפני כעשור, אבל התחרות הייתה קשה: אתרי אופנה עולמיים החלו להציע מחירים נמוכים במיוחד, טיסות לואו־קוסט אפשרו ללקוחות לטוס לחו"ל בזול למסעות שופינג, ואז הגיעה הקורונה. כשהתאוששה מההלם, הגבירה את הפעילות באתר האינטרנט. פחות משנתיים אחרי החזרה לשגרה פרצה המלחמה, וכך, בהדרגה, היא סגרה את סניפיה. האחרון, בקניון שרונים, נסגר החודש, והחנות שבסטודיו בתל אביב תיסגר גם היא בקרוב. "לדעתי המדינה צריכה לתמוך בתעשיית האופנה או לפחות במי שמייצר כחול־לבן", היא אומרת, "כי אופנה זה חלק מתרבות של מדינה. זו אמנם אמנות שימושית, אבל זו אמנות".
"אם הייתי משחררת ומחליטה להפוך לרשת יותר מסחרית ופחות מוקפדת באיכות, הייתי במצב אחר לגמרי"
כשכתבת את פוסט הפרידה, נשים במידות גדולות התלוננו שלא מצאו אצלך בגדים.
"ציפיתי לזה, זה משהו שאני שומעת כל הזמן. עבדתי בטווח של חמש מידות, 36 עד 44. זה לא שלא היה לי רצון להרחיב את טווח המידות, זה נושא מורכב מאוד. הוספת מידה – ולא חשוב אם זו מידה קטנה יותר או גדולה יותר – מצריכה התחייבות לרכישת יותר בדים, דבר שיכול לתקוע אותי בהמשך עם עודף של חצי גליל בד, הגדלת כמויות ייצור, הגדלת המחסן והיערכות כלכלית ולוגיסטית. היו כמה עונות שכן הצלחתי לעשות את זה ואני חייבת להודות שפינות העודפים בחנויות היו מלאות במידה 46 של הדגמים האלה, אולי כי לא הייתה מספיק מודעוּת. שמעתי מהמוכרות שלי שיש נשים שלא מוצאות בגדים במידתן וכאבתי את כאבן. יש מעצבות שמציעות שמונה מידות, אבל אולי פחות דגמים. אצלי זה לא הסתדר. מעבר לזה, אי־אפשר לתת מענה לכולן: היו גם נשים שנכנסו לחנויות וביקשו בגדי ערב או בגדים חשופים יותר".
5 צפייה בגלריה
 ויעל גולדמן ב־1999
 ויעל גולדמן ב־1999
יעל גולדמן בקטלוג, 1999
(צילום: אשל עזר)

ומה תעני למי שטוענת שגבית מחירים גבוהים מדי?
"אענה שאין לה מושג מה זה להיות מעצבת ישראלית שלא מחפפת. אי־אפשר להשוות בין עלויות של בגד של מעצבת בייצור איכותי וקפדני, לעומת כל הרשתות המהירות, שמייצרות עשרות אלפים מכל דגם ומוכרות בכל העולם. לעומתן, יש את אלה שמבינות ומוכנות לשלם. באמת שרציתי להיות כמה שיותר נגישה ולאפשר למגוון לקוחות לקנות, אבל מעבר למבצעים ולהנחות שהצעתי באופן שוטף, לא יכולתי להוזיל עוד. אנשים לא מבינים את המורכבות מאחורי כל בגד ומאחורי עסק כזה, שמנסה להתקיים בכאוס של המדינה".
אז מה עכשיו? מה תעשי הלאה?
"כשאת בתוך המֵרוץ כל כך הרבה שנים, את לא יכולה לעצור לחשוב מה את רוצה לעשות הלאה, כי את מחויבת למערכת שלמה. אי־אפשר להגיד: 'רגע, פוס, אני יורדת מהרכבת ואחזור'. היו מקומות שכתבו שסגרתי את המותג וזה לא נכון. המותג זה אני ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות. כרגע אני רוצה להוריד הילוך ולעשות דברים שממלאים אותי. אני לא מתכוונת לשבת בבית".
מה הסיכוי שהמותג יחזור לפעילות?
"אם אצליח למצוא נוסחה שתאפשר לי לשלב את פעילות המותג עם חיים קצת יותר רגועים אולי אחזור לפעילות. כרגע אני רוצה לפתוח פרק חדש שאולי יכלול מודל עסקי מצומצם, שעדיין לא החלטתי עליו. אולי קולקציית קפסולה במהדורה מוגבלת. אני מאמינה שהסגנון שלי יכול לבוא לידי ביטוי בתחומים נוספים שאני אוהבת, כמו עיצוב פנים. אם יהיו הצעות לשיתופי פעולה, אשמח לשמוע. כרגע אני רוצה להגיד תודה ללקוחות שליוו אותי בנאמנות ובאהבה עשרות שנים".
5 צפייה בגלריה
 מאיה ורטהיימר ב-2013
 מאיה ורטהיימר ב-2013
מאיה ורטהיימר ב-2013
(צילום: איתן טל)


5 טיפים של נעמה בצלאל למעצבת שרוצה להיות עצמאית
  • אם יש לך passion for fashion לכי על זה, אבל קודם כול למדי את התחום.
  • גבשי זהות עיצובית וכתב יד ייחודי, אחרת תיבלעי בשפע האפשרויות ולא תהיה הצדקה לקיום המותג שלך. עם זאת, הביאי בחשבון את הצורך להיות מספיק מסחרית, גם מבחינת התמחור וגם מהבחינה העיצובית, אחרת יהיה לך קשה למכור.
  • זכרי: אופנה זה תחום שדורש הרבה עבודה, ללא הפסקה!
  • התקדמי לאט ובטוח. תתחילי בקטן, בחני את השוק, רכשי ניסיון ואז התקדמי הלאה.
  • היום כל מעצבת חייבת לעבוד על שיווק טוב ומעניין. צריך כל הזמן לצלם, להעלות לרשתות החברתיות ולחשוב מחוץ לקופסה.
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button