לילה אחד התעורר אלי פורמן שיר מחלום, והיה בטוח שאשתו גבריאלה, שהייתה חבוקה בזרועותיו, היא למעשה גופה מחוררת של מחבל שאותו הרג בתקופת השירות הצבאי. הוא נצמד לחלון, תלש את הווילונות וצעק עד שהיא הצליחה להחזיר אותו למציאות. הסיפור הזה הוא רק חלק קטנטן מההתמודדות המאתגרת והמורכבת של אלי, הסובל מהלם קרב, ושל אשתו, גבריאלה, שעוברת איתו את הקשיים ונלחמת לצידו על הזוגיות.
שניהם בני 58, הורים לשני בנים (מורן, בן 32 והדס, בן 29) וסבים לנכדה. את שם המשפחה שיר, שהוא שם נעוריה של גבריאלה, אלי אימץ גם לעצמו. הם מתגוררים ביישוב הקהילתי אבטליון בגליל התחתון, שהפסטורליות והשלווה שלו מנוגדים כל כך לסערה שעמה בני הזוג התמודדו ועדיין מתמודדים.
אלי שירת בסיירת גולני כלוחם, מפקד וצלף במשך 22 שנה (מתוכן 19 שנה במילואים), ובמשך שש שנים עבד במשרד הביטחון, כמאבטח בשגרירויות ישראל בחו"ל. גבריאלה מטפלת בשיטות גוף־נפש ותודעה ומקיימת סדנאות וריטריטים לריפוי. בחודשים האחרונים בני הזוג עורכים הרצאות בנושא התמודדות זוגית ומשפחתית עם הלם קרב, ולאחרונה הוציאו לאור את הספר "על אהבה והלם קרב", המגולל את סיפור חייהם בצל פוסט־טראומה.
לא הייתי מסוגל לנשום
גבריאלה ואלי למדו באותה שכבה בתיכון בקריית־טבעון. הם הפכו לזוג בגיל 18, בטיול השנתי של כיתה י"ב באילת. "כל התלמידים יצאו לחתירה זוגית בקיאק, ובאחד הקיאקים ראיתי גב רחב ושזוף של גבר חסון. זה היה אלי. הצטרפתי לקיאק שלו והתאהבתי בו מיד. הוא הקסים אותי. הוא היה מצחיק, חכם ורגיש. מאז אותה חתירה אנחנו ביחד", מספרת גבריאלה.
אלי: "אני התאהבתי בגבי (גבריאלה) כבר בגיל 14, אבל התביישתי להתחיל איתה. באחד הטיולים השנתיים היא לבשה בגד ים ירוק שאני לא אשכח. העיניים הכחולות, הייחודיות שלה. איך אפשר שלא להתאהב בה?".
אחרי חצי שנת זוגיות בני הזוג התגייסו לצה"ל. היא שירתה כקצינה בחיל חינוך והוא התגייס לגולני ועבר הכשרה לסיירת. "רציתי שירות משמעותי והייתה לי מוטיבציה גבוהה", הוא מספר. גבריאלה: "חינכו אותנו ששירות קרבי זה מה שילדים ציוניים טובים עושים. זה היה הערך העליון. לא הבחנתי בסימני המצוקה שלו, שהלכו וגברו".
במהלך השירות הסדיר חווה אלי אירועים שזעזעו אותו ונחרטו עמוק בנפשו. הראשון התרחש בזמן הטירונות. "בבסיס הסתובבה כלבה עזובה שהמליטה שלושה גורים, ואני נהגתי להאכיל אותם. באחד הלילות שמעתי צעקות ויריות. בבוקר ראיתי את הכלבה ושלושת הגורים מתים אחרי שמישהו ירה בהם. המראה הזה היה קשה מאוד".
במקרה אחר, אלי כמעט נפגע בתאונת אימונים. "ישבנו באוהל וקיבלנו משימה לפרק סוגים שונים של נשק. באיזשהו שלב נרדמתי מרוב עייפות. פתאום שמעתי פיצוץ חזק והתעוררתי בבהלה. חבר טוב שלי מהיחידה החזיק על הכתף טיל לאו, ובגלל תקלה הטיל נפלט ופספס אותי ב־20 סנטימטר. קציני הסגל הגיעו בצעקות, וכשהבינו שאין נפגעים אמרו לנו לחזור למשימה, וזה מה שעשינו".
איך ממשיכים הלאה אחרי שעוברים דברים כאלה?
"לא ממש ייחסתי חשיבות למה שקרה. פעלתי על אוטומט, הייתי כמו רובוט. אימנו אותנו להיות חיילים ממושמעים ולמלא פקודות. לא חשבתי לנסות לעזוב את היחידה, להפך. הרגשתי גאווה וסיפוק".
אחד האירועים המשמעותיים ביותר התחולל לקראת סוף השירות. "קיבלנו משימה לנטרל מחבלים בדרום לבנון", הוא מספר. "זיהינו שני מחבלים וחיסלנו אותם מטווח קצר. ואז, תוך כדי הסתערות, ראיתי שתי דמויות שבורחות לעבר שדה חיטה. בהתחלה כיוונתי לעברן את הנשק, אבל אז הורדתי אותו, כי לא זיהיתי סכנה - לא ראיתי נשק והם נראו לי כמו שני נערים שלא מעורבים. מיד לאחר מכן ראיתי ששני חיילים שהיו איתי נפצעו. אני לא יודע עד היום לומר אם הם נפצעו בגלל אותם נערים שלא יריתי בהם.
אלי: "זה לא קל לנבור בתוך הפצעים שלנו, אבל אנחנו מקבלים תגובות מדהימות מהקהל, על כך שאנחנו מדברים על מה שהם לא הצליחו לדבר עליו ונותנים להם השראה"
"הירי לעברנו התחדש, ואז הבחנתי בנער נוסף שיוצא מאחורי סלע גדול ומתחיל לברוח. עבדתי על אוטומט ויריתי בו. פגעתי לו ברגל והוא נפל. הוא זחל קצת, ניסה להתרומם, ואז יריתי בו בגב והוא התרסק ונפל כמו שק תפוחי אדמה. לאחר מכן קיבלנו סיוע ארטילרי. הפגזים נחתו על השדה שבו שכב הנער והכול נשרף".
איך הרגשת באותו רגע?
"לא ידעתי בוודאות שהרגתי אותו, כי לא ראיתי את הגופה שלו ולא יכולתי לוודא הריגה מהמרחק שבו הוא היה. באותו זמן הייתה לי הרגשה טובה שהצלחתי במשימה. רק כמה שנים לאחר מכן הבנתי שהאירוע הזה גרם לי לפגיעה נפשית ולטראומה".
גבריאלה: "הרגשתי שאלי הולך ונאטם. הוא היה אימפולסיבי יותר, עם פתיל קצר. כשהוא סיפר על החוויות שלו מהשירות הוא השמיט את רוב הפרטים ולא חשף את הרגשות שלו, אז לא ייחסתי את זה למה שקורה לו בצבא".
לאחר השחרור מצה"ל עברו השניים ללונדון. אלי החל לעבוד כאיש ביטחון בשגרירות, וגבריאלה עבדה כרל"שית אצל נספח צה"ל בעיר. אבל אלי לא הצליח למצוא מנוחה. "הייתי דרוך ולא יכולתי לישון. גם כשהמשמרות הסתיימו לא חזרתי הביתה. במקום זאת מצאתי את עצמי מסתובב בלונדון באזור שהיו בו בתי קפה לבנוניים. חיפשתי נער בן 17 – את אותו נער שיריתי בו. קיוויתי למצוא אותו בחיים. זה לא היה הגיוני, אבל אולי זה היה ניסיון להשקיט את המצפון".
אחרי שנתיים בלונדון נישאו בני הזוג וחזרו לארץ. אלי עבר קורס מאבטחים של השב"כ ונשלח לעבוד בשגרירות ישראל בקהיר. גבריאלה הצטרפה אליו לאחר שילדה את בנם הבכור. התחנה הבאה של המשפחה הייתה איטליה, שם שובץ אלי כמאבטח בשגרירות רומא, וכעבור שנתיים חזרו לישראל. אז גם נולד בנם השני. בני הזוג התמקמו ביישוב אבטליון, שם בנו בית והקימו יחד נגרייה בכפר ערבי סמוך. "אלי התעסק בייצור עבודות הנגרות ואני בעיצוב, במכירה ובלקוחות", מספרת גבריאלה. "התפרנסנו יפה ונהנינו מהמשפחה. החיים התנהלו כביכול על מי מנוחות".
ב־2004 התבקש אלי להגיע למילואים ברפיח. הוא הגיע לציר פילדלפי ותפס עמדת תצפית במגדל בגובה 25 מטר. "בלילה השלישי ניסיתי לתפוס תנומה. חייל מהיחידה העיר אותי ואמר שיש שלוש מטרות. סימנתי עליהן את הכוונת, אבל משהו בי הרגיש שהם לא עוינים והחלטתי שלא לירות. חייל מילואים צעק עליי: 'אלי, תירה כבר!', ואני סירבתי. במשך 12 דקות העיניים שלי היו צמודות למטרה, שזה נצח במושגים של פקודה שלא מבוצעת. ואז פתאום שמעתי קריאה מלמטה: 'לא לירות. זו סבתא עם שני ילדים'. מיד פתחתי את הבריח של הנשק, חילצתי את הכדור, הוצאתי את המחסנית, ואז צנחתי אל הרצפה, לא מסוגל לזוז ולנשום".
הרגשתי שאני לא מכירה אותו
אלי היה אז בן 40. בדיעבד, זו הייתה הנקודה שבה התפרץ אצלו הלם הקרב. הוא חזר מהמילואים ברפיח ללא פציעות או נזקי גוף, אבל עם נפש מרוסקת. "הוא הזכיר לי את אבא שלי", נזכרת גבריאלה. "הוא היה לוחם, וכל פעם שהגיע הביתה היו לו אותו מבט כבוי בעיניים ופנים אפורות".
אלי: "כשחזרתי הייתי מבולבל. העובדים בנגרייה היו רגילים לבוס חולה שליטה, אבל כשהם ביקשו הנחיות דיברתי שטויות ולא הצלחתי לתת תשובות".
גבריאלה: "אלי לא ראה אותנו ממטר. כשהילדים ביקשו לשחק איתו הוא דחה אותם ואני בכלל לא הייתי קיימת. הרגשתי שאני מקנאה בפסיכולוגית שלו, כי לה הוא סיפר דברים"
מתי הבנת שאתה זקוק לטיפול?
"שבוע אחרי שחזרתי מהמילואים הגעתי לפגישה עם פסיכולוג ביחידה לתגובות קרב בתל השומר, וסיפרתי לו מה קרה. הוא אמר שזה מקרה קל ושמה שאני עובר זה משבר גיל 40. הוא הבטיח שאם אגיע לטיפול קבוע, תוך שלושה חודשים אצא מזה כמו חדש. הוא נתן לי שאלון כדי לבדוק מה חומרת המצב שלי, ומילאתי אותו יחד עם גבי".
מה גיליתם בעקבות השאלון?
גבריאלה: "רק אז הבנו עד כמה המצב חמור. רק אז גיליתי שאלי בכלל לא ישן בלילה במשך שנים. הוא לא דיבר איתי על זה. ירד לי האסימון שהיו לו הרבה התפרצויות זעם, שהלכו והפכו לשכיחות יותר ויותר בלי ששמנו לב. השאלון הציג תמונה מפחידה של החיים שלנו".
אלי החל להגיע לטיפולים בתל השומר באופן קבוע, והוא מטופל עד עצם היום הזה. "פתאום הבנתי שאני סובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית ומהלם קרב. הייתה תחושה של בושה. בהתחלה ביקשתי מגבריאלה שלא תספר לאף אחד. כלפי חוץ שמתי על עצמי מסכה שהכול בסדר, ורק כשהגעתי הביתה כל התסכול שהיה בי יצא החוצה. בכל פעם שנכנסתי הביתה ראיתי את גבי והילדים מכווצים בגללי. הם היו האנשים היחידים בעולם שראו אותי באמת. רק אחרי ארבע שנים סיפרתי להורים שלי, כי היינו במצב כלכלי קשה מאוד. ניתקו לנו את החשמל והייתי זקוק לסיוע שלהם".
גבריאלה, איך את התמודדת עם המצב?
"הייתה בי תחושה גדולה של בדידות. אלי הקדיש את כולו לטיפולים שלו, ובמשך הרבה שנים זה כל מה שעניין אותו. כל השאר נמחק. הוא שכח לגמרי את המשפחה ולא ראה אותנו ממטר. כשהילדים ביקשו לשחק איתו הוא דחה אותם עד שהם הפסיקו לבקש, ואני בכלל לא הייתי קיימת. הרגשתי שאני מקנאה בפסיכולוגית שלו, כי לה הוא סיפר דברים וכל הזמן חיכה להיפגש איתה. היה בינינו ריחוק רגשי גדול. הרגשתי שאני לא מכירה אותו. הוא הפסיק להסתכל לי בעיניים ודיברנו רק על ניהול הבית ועל כסף".
בהמשך, העסק של בני הזוג הלך והידרדר. "הפסקתי את הקשרים שלי עם לקוחות, פיטרתי את כל העובדים שלי ונשארתי לבד", מספר אלי. "לא הייתי מרוכז בעבודה כי לא הצלחתי לישון. במשך שנים אחר כך לא הייתה לנו פרנסה והעסק הפך לנטל. גבריאלה טענה שאנחנו חייבים לסגור את הנגרייה ואני לא הסכמתי. הרגשתי שיצירת עבודות הנגרות היא כמו ריפוי בעיסוק בשבילי. רק לפני שלוש שנים סגרתי את הנגרייה סוף־סוף".
גבריאלה: "הלקוחות התחילו להתקשר ולהגיד לי שאלי נעלם. רבנו כל הזמן על העסק. למרות שלא הייתה עבודה, אלי לא היה בכלל בבית. רק אחרי שנים גיליתי שהוא הסתובב בכפרים ערביים".
אלי, מה עשית שם?
"זה הרגיע אותי. הייתי צריך לשמוע את המואזין ולהשיג את מנת האדרנלין שלי. זה כמו סם. יש אנשים עם הלם קרב שלא מסוגלים להתקרב בכלל לכפר ערבי, ויש כאלה כמוני שרק מחפשים את זה".
צעקתי: מה אתה עושה?!
הפרעות השינה של אלי הלכו וגברו והוא עבר סיוטים כל לילה. "כל בוקר קמתי למצעים רטובים מזיעה והמיטה נראתה כמו שדה קרב", מספרת גבריאלה. "בכל פעם שאלי קם מסיוט, הדס התלונן שכואבת לו הבטן והוא היה נשאר בבית ולא הולך לבית הספר".
הלם הקרב בא לידי ביטוי גם בהתפרצויות הזעם התכופות של אלי. "הייתי תמיד מסור מאוד לכלבים שלי, ופתאום התחלתי להתעצבן עליהם", הוא מספר. "כשיצאתי איתם לטיול צעקתי עליהם צרחות אימה. פעם אחת תפסתי ילדים שמנסים לגנוב מאיתנו אופניים. התחלתי לרדוף אחריהם ועצרתי את עצמי רגע לפני שזרקתי על אחד מהם אבן. היום אני יודע שזה מצב דיסוציאטיבי – שאיבדתי קשר עם המציאות. הנערים על האופניים החזירו אותי לאותם נערים שברחו בלבנון".
אלי: "הייתה תחושה של בושה. כלפי חוץ שמתי על עצמי מסכה שהכול בסדר, ורק כשהגעתי הביתה כל התסכול שהיה בי יצא החוצה. ראיתי את גבי והילדים מכווצים בגללי"
התפרצויות הזעם של אלי הפכו עם הזמן לאלימות של ממש. "החברים של הילדים אהבו לשחק עם אלי", מספרת גבריאלה. "יום אחד הוא שיחק עם אחד הילדים בצורה פיזית והתגושש איתו עד שהוא שבר לו את היד. לא אמרנו שום דבר להורי הילד ואנחנו לא יודעים איך הוא הסביר להם את מה שקרה לו.
"בפעם אחרת אלי שיחק עם מורן והם העמידו פנים שהם אריות, עד שאלי חנק את מורן והוא איבד את ההכרה. צעקתי 'מה אתה עושה?!' ורצתי לבדוק שמורן בסדר. זאת לא הייתה הפעם היחידה. במקרה אחר ישבנו לארוחה, ומורן רצה ללכת לשחק במחשב. אלי הלך מאחוריו ותפס אותו בצוואר, ומורן שוב איבד את ההכרה. הדס ישב בהלם, וכשמורן חזר להכרה הוא לא הבין מה קרה. אלי אמר, 'רציתי שתישאר איתנו'".
אלי: "הרגשתי נורא ואיום. רציתי לקבור את עצמי. אחרי מה שקרה עם הילדים, הפסיכולוגית שלי הציעה שלא אשחק איתם יותר משחקים פיזיים. זה גרם לי להתרחק מהם עוד יותר".
גבריאלה, מה בעצם החזיק אותך בזוגיות הזו?
"בשנה וחצי הראשונות אחרי התפרצות הלם הקרב, התנתקתי מכל מה שקורה והייתי במצב של הישרדות. ניסיתי לשמור על אלי, על הילדים ועל הבית, בלי שהבנתי מפני מה אני שומרת. כל יום הייתי קמה ולא יודעת איזה גבר אני אקבל. הגבתי להתנהגות של אלי בצעקות, אבל בחרתי שוב ושוב להישאר. נשארתי בגלל מחויבות, הרגל, פחד ובעיקר בגלל האהבה שלא הלכה לשום מקום. איימתי הרבה פעמים שאעזוב, אבל לא התכוונתי לזה. בעצם העובדה שנשארתי בבית, בחרתי באלי על פני הילדים".
ב־2006 הוכר אלי רשמית כהלום קרב. "קיבלתי 20% נכות, אבל לקח עוד 14 שנה של ועדות משפילות ומתישות עד שקיבלתי 50% נכות. כל ועדה כזאת הכניסה את הבית למתח. רק אחרי שקיבלתי את ההכרה הזאת, הרגשתי שמשהו השתחרר בי".
גבריאלה: "חשוב לדעת שגם הסביבה של הלום הקרב עוברת פוסט־טראומה. אלי הוא אמנם החולה, אבל גם אני והילדים היינו זקוקים לטיפול, ולא היה אז טיפול ממומן על ידי צה"ל. לא עניינו אף אחד, פשוט לא ראו אותנו. רק לפני שנה וחצי עברה רפורמה שמרחיבה את הטיפולים גם לבני המשפחה. הילדים, אגב, לא התגייסו. כל אחד מהם הסביר את הקשיים שעבר בעקבות הלם הקרב של אלי, והם שוחררו על בסיס אי־התאמה".
איך התמודדת בלי הסיוע הנפשי הזה?
"התחלתי ללמוד טיפול בגיל 32. בשלב מסוים התחלתי לטפל בעצמי וזה עזר לי מאוד".
קראנו את התגובות ובכינו
לפני חמש שנים החלה גבריאלה לפרסם פוסטים בפייסבוק שבהם שיתפה בהתמודדות של המשפחה עם הלם הקרב. "קיבלתי תגובות מטורפות", היא מספרת, "אנשים הודו לי שהשמעתי את הקול שלהם. היו אנשים מבוגרים שסיפרו שלא דיברו על מה שקרה להם מאז מלחמת יום כיפור. קראנו את התגובות ופשוט בכינו".
בעקבות הפוסטים החליטו בני הזוג לערוך הרצאה שתספר את הסיפור האישי שלהם ושתציג את ההתמודדות עם הלם הקרב. בשלושת החודשים האחרונים הם מרצים ברחבי הארץ לארגונים, חוגי בית ועוד. במקביל להרצאות בתשלום הם מרצים בהתנדבות עבור עמותות שתומכות בהלומי קרב ועורכים בביתם שיחות עם מתמודדי הלם קרב ועם הנשים שלהם. "אנחנו יושבים איתם ומעניקים להם תמיכה והקשבה, באהבה וללא תמורה כספית".
גבריאלה: "הלקוחות של העסק שלנו התחילו להתקשר ולהגיד לי שאלי נעלם. רק אחרי שנים גיליתי שהוא הסתובב בכפרים ערביים". אלי: "זה הרגיע אותי"
ספרו על ההרצאה שלכם.
גבריאלה: "אחרי החשיפה בפייסבוק התחלתי להכיר אנשים שנמצאים במצב שלנו, וכמעט כולם הסתתרו והסתירו. האנרגיה שמושקעת בזה נגרעת מהאנרגיה שצריך לריפוי. ההרצאות שלנו מאפשרות להם להרגיש שהם לא לבד ושיש סיכוי. חשוב לנו להעלות את הנושא למודעות, להביא כלים רוחניים ופרקטיים, לתת תקווה ואופטימיות. יש קטע במהלך ההרצאה שאנחנו רוקדים לצלילי מוזיקת ההמתנה של מוקד אגף השיקום. אנחנו משתמשים בהומור כדרך להתמודד".
אלי: "לא קל לנבור בתוך הפצעים שלנו, אבל זה טיפולי גם עבורנו. פתאום עולים דברים שלא דיברנו עליהם, כמו למשל שלא הודיתי לגבי על כך שהיא לא עזבה אותי. אנחנו מקבלים תגובות מדהימות מהקהל, על כך שאנחנו מדברים על מה שהם לא הצליחו לדבר עליו ונותנים להם השראה".
במקביל לעבודה על ההרצאה כתבה גבריאלה ספר, "על אהבה והלם קרב", העוסק בסיפור החיים של הזוג. הספר יצא לאור בהוצאה עצמית וניתן לרכוש אותו במסגרת ההרצאות של השניים או באתר ahavavehelem.my.canva.site. "הספר כתוב בשני קולות – בקול שלי ובקול של אלי", היא מספרת, "ויש גם פרק שנכתב בקול של הדס, הבן שלנו. הרגשתי שהכתיבה עוזרת לי להירפא, ואלי מאוד התרגש ממנו".
גבריאלה, בדיעבד ואחרי כל מה שעברתם, היית מצטרפת לקיאק עם אלי?
"בטח שהייתי מצטרפת לקיאק. אני לא מאמינה שדברים קורים סתם, ומה שקרה הביא לי גם מתנות. כבני זוג מגיל 18 הייתה בינינו סימביוזה מוחלטת. כשהוא היה שמח הייתי שמחה, וכשהוא היה עצוב הייתי עצובה. ההתמודדות עם הפוסט־טראומה לימדה אותי לעשות הפרדה ולא לטבוע יחד איתו".
מה לדעתך סוד הזוגיות שלכם?
"יש בקשר שלנו משהו שאי־אפשר להסביר במילים ושאי־אפשר לוותר עליו. אנחנו עדיין עובדים על האינטימיות הרגשית בינינו, אבל יש שיפור. אם פעם כשהייתי מחבקת אותו מאחור הוא היה קופץ בבהלה, היום אני מכירה את הטריגרים שלו ויודעת להימנע מהם.
"עברנו ייעוץ זוגי. המטפלת אמרה לי שאני צריכה לבדוק אם אני עדיין מוכנה להישאר עם אלי, ואני כל יום בוחרת בו. הייתה לי תקווה שיום אחד הוא יחזור להיות מה שהוא היה, אבל היום אני מבינה שזה פשוט לא יקרה וצריך להשלים עם זה. פעם אני הייתי המטפלת שלו והוא היה המטופל, אבל עכשיו אנחנו עושים מאמצים כדי שמערכת היחסים שלנו תהיה זוגית".
אלי: "אני מרגיש שגבי נותנת לי המון כוח. אני גם שואב כוחות מהילדים ומהנכדה הטרייה שלנו וצורך קנאביס רפואי שעוזר לי להירדם בלילה. המסר שלי להלומי קרב הוא שחשוב לא להאשים את הסביבה. זה הצעד הראשון בדרך לריפוי. אל תתביישו ותדברו על הכול. אי־אפשר לעבור את זה לבד, ואני מודה לגבי על כך שיש לי אותה".
