ד"ר שלומית קמינקא(79), מנכ"לית עמותת "משאבי אנוש ישראל", קיימה השבוע כנס ניהול משאבי אנוש בזמן מלחמה ושכול בהשראתו של נכדה, סגן ינאי קמינקא ז"ל.
האם יש הבדל מהותי בין ימי מלחמה לשגרה בכל הנוגע לניהול משאבי אנוש?
"בהחלט. מאז הקורונה, ובעיקר מאז המלחמה, ארגונים השתנו לגמרי, וככל שיש חוסן אישי טוב יותר, גם החוסן הארגוני טוב יותר. הכנס עסק בניהול משאבי אנוש בזמן מלחמה ושכול. לצורך כך הוגשו 32 פרויקטים של מנהלי משאבי אנוש אשר משתתפים בתחרות המצוינות על שם נכדי. מדובר, למשל, בהקמת חמ"לים לעובדים במילואים, טיפול בהיעדרויות, בתופעות של חרדות ועוד".
במה עוסקת עמותת "משאבי אנוש ישראל"?
"העמותה מונה אלפי חברים ותפקידה הוא להוביל ולהעביר חדשנות וידע בין העוסקים במקצוע. היא גם נותנת שירותי מנטורינג, מעבירה קורסים ועורכת כנסים ותחרויות בין פרויקטים שמסייעים לקידום המקצוע (כנס המצוינות הבא יתקיים במהלך ינואר, בשיתוף אמדוקס)".
איך הגעת לתחום?
"סיימתי בטכניון דוקטורט במדעי ההתנהגות עם התמחות בכוח אדם, ולקחתי על עצמי כשליחות לבנות את הפרופסיה בארץ. פיתחתי קורסים לתואר ראשון ושני, הקמתי את העמותה, ולצד זה תמיד עבדתי בשטח, בין היתר כמנהלת משאבי אנוש בבית החולים בני ציון ובבנק הפועלים. היום אני מלמדת לתואר ראשון ושני ב'רייכמן', באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי פרס".
"כשהמחבלים חדרו לבסיס זיקים, ינאי הגן ממש בגופו על הטירונים שלו ועל אזרחים שבילו בחוף"
איך התפתח המקצוע מאז שהתחלת לעסוק בו?
"כשהתחלתי פעלו בתחום בעיקר גברים שהתמחו במשא ומתן ועסקו כמעט רק בגיוס, קראו לזה ניהול כוח אדם. מאז המקצוע עבר מהפכה, הן מקצועית והן מגדרית. יותר מ־90% ממנהלי משאבי אנוש הם נשים שפועלות בשני כובעים: מצד אחד דאגה לרווחת העובדים, מצד שני דאגה להמשכיות ולתפקוד תקין של הארגון. מנהלת משאבי אנוש למעשה עומדת בתווך בין העובדים להנהלה".
בחרת להנציח את נכדך ינאי שנהרג בזיקים ב־7 באוקטובר, דווקא בכנס משאבי אנוש. למה בעצם?
"משנתו הייחודית כמפקד מצטיין הייתה קשורה באופן עמוק לעקרונות של ניהול משאבי אנוש. ינאי היה מ"מ בבא"ח העורף בזיקים. ב־7 באוקטובר, כשהמחבלים חדרו לבסיס, הוא הגן ממש בגופו על הטירונים שלו ועל אזרחים שבילו בחוף. תפיסת העולם שלו הייתה 'אהוב את החיילים שלך וגרום לכך שירגישו בזה'. מאז שהוא נהרג זה המשפט הראשון שאני אומרת לסטודנטים שלי: 'בלי לאהוב את העובדים אי־אפשר לנהל משאבי אנוש'. בני איל, אבא של ינאי, אמור לדבר בכנס על משנתו הפיקודית ועיקרה 'ראיית האדם', שכבר נלמדת בקורס קצינים ויש סביבה מורשת שלמה.
"כשינאי נהרג השמיים נפלו עלינו. מאז אני לומדת ללכת מחדש, כי להיות בשכול זו נכות. שואלים אותי מה שלומך והשאלה הזו מאוד קשה לי".
את כבר לא צעירה. מאיפה את שואבת את הכוח להמשיך לעבוד למרות הכאב העצום?
"אני שואבת כוח מהמשפחה ומהקהילה וגם מקבוצת תמיכה לסבים ולסבתות שכולים שאני ובעלי משתתפים בה ושעוזרת לנו מאוד. יש שלוש מנטרות שמחזקות אותי: 'אני לא מוותרת, אני יכולה ואני ממשיכה'".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"כלתי אילנה, שהיא אם שכולה, אמרה: 'לוותר על הכעס כדי שיהיה אפשר גם קצת לשמוח, כי עצב ושמחה יכולים ללכת יחד, אבל לא כעס ושמחה'".
מה העצה הכי גרועה שקיבלת?
"עצה שנתתי לעצמי - לא חייבים כל הזמן לתת עצות".
