ארגנתי קבוצת סיוע לחקלאים
אורית אורלוביץ (54) מקריית־אונו, מנהלת פרויקט בבנק גדול, נשואה ואם לשלושה:
"ב־7 באוקטובר הבן שלי גויס למילואים ונכנסתי לפחד, לשיתוק. מה שקרה בעוטף עזה יכול היה להגיע גם אלינו הביתה! למחרת יצא לי לדבר עם מישהי שפונתה עם משפחתה משדרות לפנימייה בנתניה והתברר שאין להם כלום - לא מצעים, לא מגבות, כלום! יחד עם חברה מהשכונה ארגנתי דרך קבוצת הווטסאפ השכונתית ציוד עבורם ונסענו לתת להם. הנתינה הזו גרמה לי לתחושה טובה, אז חיפשתי מה עוד אפשר לעשות".
ומצאת.
"למחרת ביקשו ציוד למפונים בקבוצת הווטסאפ של הצופים, אז אספתי הרבה דברים טובים מהבית ואספתי גם מאחרים. בהמשך התפרסמה בבנק רשימה של אפשרויות להתנדבות, ואחר צהריים אחד נסענו לארוז שקיות לחיילים בצפון. כשהתברר שחסרים עובדים רבים בחקלאות, כי התאילנדים עזבו, ארגנתי קבוצה בעבודה והלכנו לעבוד בשדה תותים במושב בארותיים. כל עשייה כזו עשתה לי טוב, נתנה לי כוחות והרגיעה את הפחד.
"בשבוע השלישי של המלחמה יצאתי בפעם הראשונה לאימון יוגה והתביישתי, איך אני מרשה לעצמי לצאת עם מזרן מהבית, ליהנות? אמא'לה, מסתכלים עליי? אבל היוגה פתחה לי את הנשימה וסיימתי את השיעור בבכי. לאט־אט נכנסתי לסוג של שגרה.
"בגלל שהבן שלי במילואים, ידעתי שאבטל את הטיסה לברצלונה שתכננתי לתחילת דצמבר, כי איך אפשר לטוס במצב הזה, אבל החזקתי את זה עוד קצת עד שחברת התעופה ביטלה".
ואז הגיע יום ההולדת שלך.
"ביום ההולדת שלי אני תמיד בחופש, בארץ או בחו"ל. לקראת יום ההולדת שלי, שחל ב־13 בנובמבר, שאלתי את עצמי: מה אני עושה השנה? אני כן בחופש, להישאר בבית זו גם אפשרות, אני יכולה לעבוד בגינה, לשבת בבית הקפה השכונתי, אבל חיפשתי משהו טוב יותר. החלטתי להתנדב שוב בחקלאות ושאלתי בשתי קבוצות הווטסאפ של המשפחה מי מצטרף אליי ב־13 בחודש לעבודה חקלאית. ידעתי שהם יפחדו להתנדב בעוטף עזה, אז נתתי כמה אופציות בשרון. תוך כמה שניות קיבלתי אישור מהגיסות שלי, מאחותי, מאחיינית שלי, מהבת שלי וגיסתי הביאה חברה. צלצלתי לכמה משקים שחיפשו מתנדבים, דיברתי עם בעלת משק בשדה־יצחק שבעמק חפר והיא התלהבה שאני מביאה קבוצה ביום ההולדת שלי. גיסתי החמודה שמה לי זר יום הולדת על הראש והגענו להאנגר גדול, עם ירקות, פרחים ועוד. היו שם כמה קבוצות גדולות שהתארגנו דרך מקומות עבודה, והופתעתי מכמות האנשים. התרגשתי, איזה עם יפה אנחנו, שתורם ומתנדב. אחותי, שלא מתביישת, אמרה לכולם שאני חוגגת יום הולדת, אז אנשים שאני לא מכירה שרו לי יום הולדת שמח".
מה בדיוק עשיתם שם?
"רציתי שנעבוד בערוגות הפרחים, אבל אחת הבנות אמרה שאם היא מתכופפת לעבוד בישיבה היא לא מתרוממת בחזרה... קיבלנו ארגזים ענקיים של מלפפונים והיינו צריכים לבחור את היפים ביותר. שרנו שירים, צחקנו וצילמנו סרטונים. אחרי ארבע שעות סיימנו, רכשנו רקפות וירקות מהמשק, נסענו לבזבז קצת בחנות גדולה באזור, אכלנו צהריים במסעדת 'גרציא' שבקיבוץ העוגן והיה ממש טעים.
"כשחזרתי הביתה, בעלי והילדים קיבלו אותי עם עוגות ופרחים, נשיקות וחיבוקים. בסופו של דבר, זה היה אחד הימים הטובים שהיו לי, באמת. חגגתי בדיוק כמו שהייתי רוצה, מוקפת באהבה, עסוקה בנתינה. אני מאמינה שטוב מביא טוב. כשהיום הזה הסתיים, העליתי קצת תמונות מהעבודה החקלאית לפייסבוק וכתבתי כמה מילים, לא כדי לקבל ח"ח וכל הכבוד, ממש לא מהמקום הזה, אלא כדי שתישאר לי מזכרת שתקפוץ בתזכורות מפייסבוק מדי שנה. תזכורת חיובית לכך שהיה קצת אור בימים השחורים שעברנו".
"ביטלנו את החגיגה ב־7.10. מעכשיו נחגוג בתאריך העברי"
אילנית סוחר סוריז׳ון (50) מנתניה, מורה, נשואה ואמא לשלושה:
"בר, הבן הקטן שלי, היה אמור להיוולד בניתוח קיסרי בתאריך 10 באוקטובר. ממש רציתי שזה יקרה בתאריך הזה ואפילו חיכיתי ברשימת המתנה והסכימו להכניס אותי, אבל ירדו לי המים ב־7 באוקטובר... כל הדרך לשיבא בכיתי שזה לא התאריך שרציתי. הוא נולד אחרי טיפולי הפריה קשים, אז מבחינתי כל יום הוא חגיגה, ובימי ההולדת שלו אנחנו עושים חגיגות מושקעות. גם השנה תכננו לעשות לו חגיגה גדולה ליום הולדת ארבע".
מה היה אמור להיות במסיבה?
"שכרנו מתנפחים, קייטרינג בשרי באלפי שקלים, הזמנו עוגה יפה. תכננו לארח 75 מוזמנים בחצר הבניין שלנו. האירוע נקבע לתאריך יום ההולדת, 7 באוקטובר אחר הצהריים, והכול היה מוכן ומאורגן".
ואז החלטתם לבטל.
"התעוררתי בשבע בבוקר אחרי שהבת שלי, ליהי, בת 23, שלחה לי הודעה. באותו סופ"ש היא ובן הזוג שלה יצאו למסיבה בתל־אביב וחזרו לישון אצלו ביישוב מרכז־שפירא בדרום (אגב, אחר כך נודע לנו שחמישה חברים שלו יצאו למסיבה ברעים ונרצחו). היא כתבה לי שהיא בממ"ד ושלא אבהל. ישר הדלקתי טלוויזיה וראיתי שיש ירי רקטות באופן לא רגיל. לאט־לאט התחלנו להבין מה קורה ונכנסתי לפאניקה. דאגתי לבת שלי. כשדיווחו על חדירת מחבלים בשדרות הייתה תחושה של כאוס מטורף, אז אני ובעלי התייעצנו והחלטנו לבטל את האירוע. גם כי ליהי לא יכלה לבוא לחגיגה, היא נשארה בממ"ד במשך 25 שעות, וגם כי לא היה שום מצב רוח. לא יכולנו לחגוג במצב כזה. אני ובעלי התאכזבנו מאוד. עד היום השקיות עם ההפתעות לילדים סגורות".
ובר?
"לא סיפרנו לו מה קרה כי הוא קטן. למחרת חגגנו לו רק עם המשפחה המצומצמת, כך שהוא לא ממש התאכזב. פתחנו בסלון את אחד המתנפחים ששכרנו ואכלנו את העוגה".
מה תעשו בשנה הבאה? תחגגו לו בתאריך, ב־7 באוקטובר?
"אני מקווה שבגלל שזה נפל בשמחת תורה לא יהפכו את היום הזה ליום אבל לאומי. אבל כך או כך, תמיד יזכרו את התאריך הזה כיום שקרה בו משהו נורא. אמרתי למשפחה ולחברים שמעכשיו נחגוג בתאריך העברי. זה מה שנעשה בשנים הקרובות, ואם בעתיד בר ירצה - נחזור ללועזי".
הכנתי זרים למאושפזים
שלומי צימרינג (48) מבאר־שבע, מורה בחווה החקלאית המשלבת, כפר עדי־נגב, נשוי ואב לארבעה:
"בשנים קודמות אשתי ואני חגגנו בנסיעה לנופש קצר בארץ או בחו"ל או בארוחה עם הילדים במסעדה. לפעמים קניתי לעצמי מתנה שמתחברת לאחד התחביבים שלי. מאז השבת השחורה לא יכולתי בכלל לחשוב על יום ההולדת שלי, שחל ב־12 בנובמבר. קשה ליהנות ממשהו בתקופה הזו.
"כשפרצה המלחמה ניסיתי להתגייס למילואים ולא גייסו אותי, אז החלטתי להתנדב בעורף. בהתחלה הלכתי עם מכונת הקפה שלי ועוגיות למקום התכנסות של חיילים. חייל אחד הדהים אותי ואמר שהוא לא מרגיש שהוא יכול לפנק את עצמו בתקופה הזו. אחרי שנתקלתי בפוסט על אנשים עם מוגבלויות חשבתי על מבוגרים שמשולבים אצלנו בעדי־נגב, ולא יכולים להגיע לעבודה. קיבלתי אישור ללכת אליהם הביתה ועשינו יחד פעילות נחמדה. בהמשך הצטרפתי לקבוצת מורים מבאר־שבע ועשינו על האש לחיילים. יחד עם מפונים מקיבוץ ארז שהיו במצפה־רמון הכנו אדניות עם פרחים לזכרה של לבנת קוץ ז"ל מכפר־עזה, שנרצחה עם משפחתה. צילמתי אדנית ושלחתי לידידה טובה שלי, מירי זכריש־לוי, בלי לדעת שלבנת קוץ הייתה גיסתה!".
מצמרר.
"מירי כתבה פוסט בפייסבוק: 'קשה לי לחגוג ביום ההולדת, אז יצאתי עם אמא שלי לקטיף אפרסמונים ואני מרימה לאנשים שיעשו כמוני. שלומי, יש לך יום הולדת בשבוע הבא, אשמח שתעשה משהו משמעותי'. אחרי שהרבה אנשים שלחו לי את הפוסט של מירי, התחלתי לחשוב איך אני עושה משהו טוב ביום ההולדת שלי".
ואז עלה לך רעיון מקורי.
"הצעתי למנהלת החווה שבה אני עובד שנכין זרים מצמחי תבלין ריחניים שיש לנו שם: לבנדר, רוזמרין, לימונית וגרניום לימוני, ונחלק אותם למבוגרים שמאושפזים בבית החולים השיקומי אצלנו, והיא אישרה לי לרתום את צוות החווה לנושא. במשך שלוש שעות קטפנו, שטפנו ואיגדנו 100 זרים קטנים. לכל זר הצמדנו ברכה, שבה נכתב 'בסוף יהיה טוב, הפרחים ישובו לפרוח, יהיה טוב', מתוך השיר של יסמין מועלם. שמנו את הזרים בסלסילת קש והלכנו לחלק במחלקות. אנשים קיבלו את הזרים, חייכו, הריחו ואמרו תודה. הייתי די נבוך מהעניין, אז רק למי שממש שאל לכבוד מה זה אמרתי שזה יום ההולדת שלי. מבחינתי באתי לעשות טוב, להפיץ קצת אור.
"בתקופה הזו, כשאני שומע על החיילים שנלחמים, קשה לי לחשוב על עצמי, אז שמחתי שהצלחתי לעשות משהו בשביל האחר ביום ההולדת שלי. התלבטתי מאוד אם להתראיין לכתבה הזו, אבל אני חושב שאם אצליח להעביר מסר של עשיית טוב בתקופה הזו, עשיתי את שלי".
ביקשתי מחברים לתרום לקיבוצים
טמיר כהן (50) מראשון־לציון, מנהל תחום E-commerce בחברה גדולה, נשוי ואב לשתיים:
"בשנים קודמות תמיד חגגנו את יום ההולדת שלי בארוחה משפחתית במסעדה. בגיל 40 אשתי ארגנה לי מסיבת הפתעה וגם בעבודה עשו לי הפתעה באמצע טיול. לקראת יום הולדתי ה־50, שחל ב־4 בדצמבר, דיברתי עם אשתי על נסיעה לחו"ל, חשבנו שאולי נזמין כרטיסים ברגע האחרון".
ואז התחילה המלחמה.
"מאז 7 באוקטובר אין חשק לחגוג. עם כל האנטישמיות באירופה, לא היינו טסים עכשיו. בשבועיים שלפני יום ההולדת היו לי דילמות עם עצמי. אשתי שאלה אותי אם אני רוצה שנלך למסעדה באותו ערב. אנחנו גרים באזור עם המון אזעקות, אז מה, ביום ההולדת ה־50 אני אלך למסעדה וארוץ למרחב מוגן? זה לא כיף, זו לא חגיגה וגם ככה מצב הרוח לא שם.
6 צפייה בגלריה
טמיר כהן. "הצטלמתי עם חולצה שחורה ודסקית 'הלב שלנו שבוי בעזה' על הצוואר"
(צילום: אלבום פרטי)
"שאלתי את עצמי איך אני מסכם עם עצמי את החלפת העשור שאני עדיין בהלם ממנה, עם התקופה ההזויה הזו. נולדתי זמן קצר אחרי מלחמת כיפור, ואני חוגג 50 עכשיו. נולדתי באסון ההוא ואני חוגג 50 באסון הזה. גדלתי בקיבוץ אפיקים, כך שאני חש הזדהות גדולה עם מה שהקיבוצניקים עברו. מהחיבור של כל הדברים האלה, פתאום עלה לי בראש רעיון. החלטתי לכתוב פוסט בפייסבוק ולבקש מכל החברים שלי לתרום 50 שקל, כמניין שנותיי, לאחד מבין שני קיבוצים שנפגעו קשה, ניר־עוז וכפר־עזה, במקום מתנה.
"סגרתי את הקיר שלי בפייסבוק לפוסטים של אחרים, כתבתי את הטקסט לפוסט, הצטלמתי עם חולצה שחורה, בכוונה ודסקית 'הלב שלנו שבוי בעזה' על הצוואר".
ותרמו?
"כן, קרובי משפחה כתבו לי 'תרמנו בשמך'. עניתי להם: 'לא, אתם תרמתם בשמכם, אני רק נתתי השראה'. בהודעות פרטיות אנשים כתבו לי: 'נתת לי רעיון, אני גם אעשה את זה ביום ההולדת שלי', דבר ששימח אותי. ואגב, לא הפכתי את עצמי לשגריר איסוף תרומות באתרים של ההתרמות, כי לא חיפשתי קרדיט, כך שאני לא יכול לדעת כמה תרמו בזכותי, ולא חשבתי לרגע שיראיינו אותי על זה. המטרה הייתה לציין את המאורע בהתחשב במצב, מה שרציתי שייצא מהפוסט הזה, יצא טוב, אבל אין פה איזו התרוממות רוח. אם מישהו ייקח מזה השראה, אז וואלה, זכיתי".
