זה התחיל בצבא. "התגייסתי מלאת מוטיבציה", מספרת זיוה מנחם־עמית, "ושובצתי לשירות הכי לא משמעותי בעולם בבסיס גדול במרכז הארץ. מקום זוועתי ומוזנח. הייתי בשוק שהגעתי לשם וכעסתי על הצבא. היה לי רע, אכלתי שטויות והשמנתי. יום אחד הסתכלתי במראה, אמרתי לעצמי שאני נראית נורא והחלטתי על דיאטה רצינית. ירדתי הרבה ותוך פחות משנה הגעתי למשקל 38 ק"ג".
כך התחילה אצלה מחלת האנורקסיה, שממנה עדיין לא החלימה באופן מלא. במשך 27 שנה היא לא אובחנה, לא אושפזה והסתירה מבני משפחתה את מה שעובר עליה. רק לפני חודשים אחדים חשפה לראשונה בפני בן זוגה, ילדיה, אחיה, הוריה וכל מכריה שהיא חולה באנורקסיה, ואז אשפזה את עצמה במחלקה להפרעות אכילה בבית חולים במרכז הארץ.
הדיאטות הראשונות: "פתאום שמו לב אליי"
היא בת 47, מזכירה במרכז הקהילה "ערבה" ומאמנת לריצות ארוכות. מתגוררת בעין־יהב, נשואה לנדב ואם לשלושה (20, 17, 14). היא נולדה במושב בני־ציון שבשרון, אביה עבד בתעשייה האווירית ואמה כמנהלת חשבונות, ויש לה שני אחים. "מגיל קטן הרגשתי שאני לא מספיק טובה והתנדבתי לעזור בעבודות הבית, כדי שיראו אותי ויגידו עליי משהו טוב", היא נזכרת.
אחרי שסיימה את הלימודים בתיכון עמי אסף בבית ברל, התגייסה לצה"ל. "לא הייתי שמנה כשהתגייסתי, אלא מלאונת כזו, תמיד הרגשתי יותר מלאה משאר הבנות. עשיתי דיאטות קטנות ושפויות שאף פעם לא הצליחו, כי הייתי נשברת".
הדיאטה שעשתה בצבא הייתה אחת הפעמים הראשונות בחייה שבהן חשה הצלחה ממשית. "פתאום הייתי טובה במשהו, בניגוד למה שעשיתי בצבא. אחרי הרבה כישלונות בדיאטות, הפעם הצלחתי - ובגדול. אני זוכרת שיום אחד הבאתי לבסיס רק שני תפוחים. למחרת הייתי גאה בעצמי: וואו! הצלחתי לאכול רק שני תפוחים כל היום ולא הייתי רעבה! ספרתי קלוריות כל הזמן. אם הלכתי למכולת ליד הבסיס, הסתובבתי שעות כדי למצוא את המוצר הכי דל קלוריות שיש, כדי לא להעלות במשקל. הייתי מחשבת חישובים מול טבלאות של קלוריות על מעדני חלב דיאטטיים. זה היה אובססיבי לגמרי. בהתחלה החמיאו לי שרזיתי יפה. פתאום שמו לב אליי, פתאום אני נראית! אני קיימת! זו הייתה תחושה ממש טובה".
תוך כדי תהליך הדיאטה מצאה זיוה בארון זוג מכנסיים צבאיים במידה 34 שקיבלה בטעות בגיוס, כשלבשה מידה 42. "אמרתי לעצמי: וואו, אני חייבת להיכנס למכנסיים האלה, זה היה אתגר מבחינתי. בסופו של דבר לא רק שנכנסתי אליהם, טבעתי בתוכם! הייתי מרוצה מעצמי".
רגע מרגש מבחינתה נרשם כשאחיה הגיע לאסוף אותה מהבסיס. "לא היו לנו אז טלפונים ניידים וחיכיתי לו בשער. הוא חנה רחוק וחיכה באוטו, אני לא ראיתי אותו והמשכתי לחכות. פתאום הוא ניגש אליי ואומר: 'אני עומד פה כמעט שעה ופתאום אני קולט שזו את. מה נהיה ממך?', הוא נזף בי בשיא הרצינות, אבל אני שמחתי שהוא לא זיהה אותי, איזה כיף שאני רזה! חייכתי לעצמי. עניתי לו, 'בסדר, בסדר', ולא התייחסתי".
כעבור כמה חודשים, אחרי שאיבדה יותר מ־20 ק"ג ממשקלה, היא הגיעה לתת־משקל. "הממונים עליי שמו לב ושלחו אותי לקב"ן, שאצלו שמעתי בפעם הראשונה את המילה אנורקסיה. לא ידעו מה לעשות איתי, אמרו לי: 'יאללה, צאי מזה, תאכלי".
חודשיים לפני השחרור הקב"ן ביקש לשחררה מצה"ל על סעיף נפשי - והיא התנגדה, כדי לא להשחיר את תיקה הצבאי. "אבא שלי נלחם שישאירו אותי והקב"ן הסכים, בתנאי שאלך פעם בשבוע לפסיכולוג, סתם בשביל הכסת"ח שלהם. זו הייתה בדיחה".
לאחר השחרור חזרה לבית הוריה והדפה את כל מי שהעיר הערות על אוכל או שאל אם אכלה דבר מה. "היו לי הרבה התנהגויות לא נורמליות באכילה: הייתי לוקחת צלחת לחדר שלי, שמה מתחת למיטה כדי שיחשבו שאכלתי וזורקת אחרי שלושה ימים, או שהייתי יושבת לאכול עם המשפחה, מעמידה פנים שאני אוכלת ומכניסה את האוכל למפית נייר".
כשהחלה לעבוד בחנות רהיטים, הכירה חבורה נחמדה של בנות, מצב רוחה השתפר והמחלה התאזנה מעט, כדבריה, "אבל עדיין ה־BMI שלי היה לא תקין". כעבור שנה טסה עם חברה לטיול בן ארבעה חודשים בארצות־הברית, שבו זגזגה בין שבוע של "כניעה" לפיתויים הקולינריים ("ההנאה הכי גדולה שלי בחיים זה לאכול") ובין שבוע של צמצום מטורף: סלטים בלבד. "לחברה אמרתי שאכלתי מלא בשבוע שעבר אז אני מקזזת. ידעתי שכשאחזור ארצה אמשיך בשגרת האכילה שהייתה לי לפני הנסיעה".
גם בהיריון: "פחדתי שלא ארזה אחרי הלידה"
היא למדה הנדסאות אדריכלית באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל לפרויקט הגמר של לימודיה הכירה את בן זוגה נדב, שעבד כמציל בבריכה של המושב. "נדב הכיר אותי כשאני יחסית מאוזנת, במשקל תקין. הוא לא ידע שום דבר על האנורקסיה, אבל כן שם לב שיש לי התנהלות שונה עם אוכל: שאני קונה רק 0% שומן, סופרת קלוריות ונורא חשוב לי איך אני נראית".
"לפני שיצאתי למסעדה בדקתי בתפריט איזה סלט יש שם, אם אפשר להזמין בלי גבינה או טחינה. אפילו לקפה עם חברה לא יכולתי ללכת"
כעבור שנה עברו לגור יחד ברמת־גן והתחתנו. לאחר החתונה התגוררו בקרוואן מאחורי בית הוריה, וכשבנם הבכור היה בן שנה עברו למושב עין־יהב שבערבה התיכונה, שם גדל נדב. גם בהריונות שמרה על דיאטה ועלתה רק תשעה ק"ג בכל היריון. "היו לי חרדות שלא אצליח לרדת במשקל אחרי הלידה", היא משחזרת.
לפני עשור החלה לרוץ למרחקים ארוכים, מה שסייע לירידה במשקל. בהמשך הפכה למאמנת עצמאית לריצות ארוכות והשתתפה בשני מרתונים, חצאי מרתונים וטריאתלון. לפני שמונה שנים החלה ליצור בחומרים ממוחזרים והפעילה סדנאות יצירה, שמשכו תיירות מקומית.
עם השנים בני הבית התרגלו לכך שהיא אוכלת את ארוחותיה בנפרד, שלא מפריעים לה בזמן האוכל ושהיא לא מזמינה דבר כשהולכים למסעדה. "הייתי יושבת ומסתכלת עליהם, כי אוכל של מסעדות אי־אפשר לספור". כשיצאה לבלות עם נדב, בדקה מבעוד מועד אם יש במסעדה המתוכננת סלט שמתאים לה, "עם ירקות ספציפיים, בלי גבינה או טחינה, רוטב בצד. נאלצתי לוותר על המון מפגשים חברתיים, והיה שלב שנדב הלך לבד לאירועים חברתיים. כששאלו אותו למה לא באתי, הוא ענה שאני צריכה לקום מוקדם למחרת. גם לקפה עם חברה לא יכולתי ללכת והתחמקתי בלי סוף. רוב החברות פחדו להגיד לי משהו בנושא".
שיתוף המשפחה: "אמרו לי לטפל בעצמי דחוף"
נקודת המפנה חלה בספטמבר האחרון. "בראש השנה הייתה איזושהי אינטראקציה במשפחה שאני לא יכולה לפרט לגביה, שהיוותה טריגר קשה עבורי. התחלתי לרדת במשקל ועשיתי ספורט באובססיביות מטורפת: יכולתי לרוץ 10 ק"מ פעמיים ביום ובנוסף לעשות אימוני כוח. לא ישנתי בלילה, זה היה הזוי. לא הייתי נרדמת - או שנרדמתי והתעוררתי ב־ 1:00 בלילה. היה לילה אחד שהתעוררתי ועשיתי ספונג'ה. הייתי בטירוף. המשכתי לעבוד כרגיל, כמו רובוט, הייתי חסרת סבלנות ועצבנית והרגישו את זה בבית. הגעתי למשקל 44 ק"ג וחשבתי שאני יכולה לרדת עוד. ההתנהלות שלי הייתה לא ברורה, גם לעצמי".
בעקבות אותה אינטראקציה משפחתית שוחחה עם שני אחיה. "חשפתי בפניהם מה בעצם עובר עליי כל השנים. הם ידעו שהיה משהו בגיל 20, אבל חשבו שזה עבר לי"
מה הם אמרו כשסיפרת להם?
"הם הודיעו לי שאני צריכה לעשות בדיקות רפואיות ואק"ג ולטפל בעצמי נפשית בדחיפות. החלטתי לפתוח את זה מול נדב ולראשונה אמרתי לו שיש לי הפרעת אכילה, אבל עדיין לא אמרתי אנורקסיה. הוא הודה ששם לב שירדתי המון במשקל והזכיר שאמר לי, 'את יכולה להעלות 5 קילו, לא יקרה כלום'. באחת השיחות, יום־יומיים אחר כך, אמרתי לו שזו אנורקסיה. היה לו קשה לעכל את זה. הוא קרא על זה באינטרנט והבין שראה את כל הסימפטומים בבית, אבל לא ידע שהם קשורים למחלה".
האשפוז: השגחה אפילו בשירותים
בסיוע האחים והגיסות החלו זיוה ונדב לחפש מקום שיוכל לעזור לה. התחנה הראשונה שהגיעו אליה, בתחילת דצמבר האחרון, הייתה המחלקה להפרעות אכילה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר־שבע, שם נפגשה עם שתי עובדות סוציאליות, שאמרו לה שבשל העובדה שהיא חולה 27 שנה ומעולם לא טופלה, מוטב שתפנה לטיפול באשפוז מלא. "היינו בשוק ושנינו חשבנו שאשפוז מלא הוא בכלל לא ריאלי, מכל הבחינות: ניתוק מהמשפחה ומהבית לכמה חודשים, הפסקת עבודה".
כיוון שהתור לאותה מחלקה ארוך, נדרשה המתנה של כחצי שנה לתור פנוי. "ידעתי שאמשיך להידרדר, אז נדב והאחים שלי הפעילו מעט לחץ. בגלל שמעולם לא טיפלתי בהפרעה, הסכימו לקבל אותי בינואר. כשמדדו אותי, התברר שה־BMI שלי הוא 15.5, כמעט הנמוך ביותר. הודיעו לי להתייצב לטיפול באשפוז מלא תוך שבועיים".
בשלב זה נדרשה זיוה להודיע לילדיה שהיא עתידה להיעדר מן הבית בחודשים הקרובים. "למרות שהם גדולים, זה היה מעמד קשה מאוד, אבל הם הבינו ותמכו. הגדול אמר: 'שמתי לב שיש פה משהו שונה, אבל לא ידעתי שזו מחלה'".
בהמשך הודיעה למקום עבודתה וללקוחותיה בתחום האימון שלא תעבוד בחודשים הקרובים. למרות שבבדיקת אקו־לב התברר שהדופק שלה עומד על 30 בלבד (דופק תקין במנוחה נע בין 60 ל־100 פעימות בדקה), סירבה לוותר על ריצה במרתון ים המלח או על כל אימון ריצה, "גם אם אקבל דום לב באותו רגע. לא היה אכפת לי מכלום. זה היה חזק ממני".
יום לפני האשפוז, כדי למנוע שמועות וספקולציות, פרסמה פוסט בפייסבוק שבו חשפה לראשונה שהיא חולה באנורקסיה כבר 27 שנה. "הרגשתי שאני משחררת משהו שהוא סוד כמוס בחיים שלי", היא משתפת. "אנשים היו מופתעים, כמובן. היו כאלה שראו שאני מאוד רזה ולא ידעו איך להגיד לי משהו וכאלה שחשבו שאולי אני חולה במחלה קשה והיה להם לא נעים לשאול. אנשים שחשבו שאני מטפלת בגוף שלי נפלא, עם ספורט קבוע ומשמעת עצמית גבוהה, פתאום גילו שזה משהו אחר".
הם הבינו שהתמונה הוורודה בכלל לא ורודה. שאת בעצם מאמללת את עצמך.
"לגמרי. מצד שני, האמלול עושה אותי מאושרת ונותן לי רוגע".
אחרי שבועיים של הכנות טכניות, פרידה מהילדים ושפע חרדות, היא הגיעה למחלקה להפרעות אכילה. "בגיל 47 לעזוב הכול, ללכת למקום אחר ולשחרר את השליטה לגמרי זה מצחיק, כי המחלה הזו היא שליטה אחת גדולה".
היא קיבלה חדר לשתיים, נקי, מסודר ומזמין, כדבריה. "תנאים מדהימים, בין מיטה למיטה יש מחיצה, ולכל אחת יש ארון ושולחן קטן משלה".
"באשפוז, אם לא עלית מינימום חצי קילו, את נשארת בסוף השבוע במחלקה. לא מעניין אותם שלא ראיתי את הבן החייל חודש. הפסדתי גם ימי הולדת של הילדים שלי וחגים"
לא הרגשת שאת חוזרת לצבא?
"זה הרבה יותר גרוע מצבא. קודם כול, אין פרטיות. ההקפדה על העמידה בזמנים היא ברמת השנייה ולא הדקה. אסור לשתות יותר משתי כוסות מים בשעות קבועות במהלך היום, כדי שלא תמלאי את הבטן במים. אסור להיכנס לחדר האוכל בבגד עם כיסים. אם איחרת לארוחה, את מקבלת במקומה תחליף ארוחה נוזלי. כשאת לוקחת אוכל, לפי התפריט שלך, בודקים שלקחת את הכמות הנכונה. אחרי שלקחת אוכל אסור לך לעמוד, כי אולי תחזירי אוכל. בכל ארוחה חייבים לשבת 40 דקות ואז בודקים שסיימת לאכול ושלא החבאת אוכל. מיד אחרי כל ארוחה את צריכה לשבת שעתיים בחדר ההשגחות, שבו לא עושים דבר. אם את צריכה ללכת לשירותים את הולכת, אבל לא סוגרת עד הסוף את הדלת ולא מורידה את המים, כי המשגיחה באה לבדוק. אם מצלצל לך הטלפון באמצע פעילות קבוצתית, לוקחים לך את הטלפון ל־24 שעות. לא פעם שאלתי את עצמי למה הייתי צריכה את האשפוז הזה. כל שבוע יש שקילה ואחריה ועדה: אם לא עלית מינימום חצי קילו, את נשארת בסוף השבוע במחלקה. הפסדתי ככה את יום ההולדת של הבן שלי, של הבת שלי, שלי וגם חגים: פורים, פסח, יום העצמאות. לא מעניין אותם שלא ראיתי את הבן החייל חודש, לא מעניין אותם כלום, חוץ מזה שאעלה במשקל, ועם כל הקשיחות, האחיות, הפסיכיאטר והרופאים הם אנשים מדהימים".
הימים הראשונים במחלקה היו קשים. אחריהם התרגלה לחוקים ונהנתה מדי פעם מביקורים של משפחתה הקרובה בלבד. כשהחלה לפרסם פוסטים בפייסבוק מהאשפוז הופתעה מכמות התגובות המעודדות. "אנשים שאני לא מכירה רצו לבוא לבקר אותי! זה היה קצת מוזר, אבל מחמם לב. אישה אחת, אמא לשתי בנות, כתבה לי בפרטי שהארתי עבורה עם פנס משהו שהיא צריכה להתייחס אליו".
בטח היית אחת המאושפזות המבוגרות במחלקה. הרגשת את פער הגילים?
"לא. הבנות התחברו אליי ברמה שלא ציפיתי. כולן כל כך הבינו מה עובר עליי ואני הבנתי אותן".
היית מאושפזת כשקארין באומן נפטרה מאנורקסיה.
"הצטערתי מאוד לשמוע שהיא נפטרה, אבל אף אחת מאיתנו במחלקה לא באמת נבהלה מזה. כולנו הבנו מה גרם לזה ולמה היא לא ויתרה. באחד הראיונות היא אמרה שהיא נורא רוצה לחיות, אבל שהמחלה חזקה ממנה, ומי כמונו יודעות שזה באמת ככה: זה משהו שמשתלט לך על המוח ומנהל לך את החיים, ולא משהו שאפשר להתפשר עליו. היא רצתה להיות רזה בכל מחיר, גם אם היא תמות - והיא באמת מתה".
ההחלמה: "עדיין אסור לי לרוץ"
אחרי שלושה וחצי חודשי אשפוז, כשהיא שוקלת 11 ק"ג יותר, שוחררה לביתה וכעת היא מבקרת במחלקה פעמיים בשבוע, לאשפוז יום, מה שמספק לה מסגרת ותחושת ביטחון. "פחדתי מהחזרה הביתה, כי כשאין מסגרת נוקשה כמו במחלקה, זה מפחיד. אני צריכה לאכול לבד את התפריט שלי, להתמיד בכמויות, לא לצמצם. אסור לי לרוץ ועדיין לא הסתובבתי במושב. קשה לי עם איך שאני נראית עכשיו ואני מפרשת לא נכון את המבטים של כולם. עם זאת, אני מרגישה תמיכה חזקה מכל הכיוונים. נדב, שתמך בי בצורה מדהימה לאורך כל הדרך, תומך בי גם עכשיו".
"רק לפני שבוע יצאתי מהמחלקה. להגיד שאין לי מחשבות על חזרה להרגלים הקודמים שלי? אני אשקר. אני רואה את הבגדים הקטנים יותר בארון והם מדברים אליי"
את מרגישה שהחלמת?
"מצד אחד, אני רוצה לשדר אופטימיות. מצד שני, אני לא רוצה ליצור אשליה, כי זו מחלה שקשה לצאת ממנה והיא חלק ממני. אני לא יודעת מה יהיה, כל יום הוא מלחמה בראש, ומספיק שיהיה איזה טריגר ששוב ידרדר אותי לאכילה אובססיבית־קיצונית. רשמית, הצלחה בטיפול היא שנתיים ללא סימפטומים נפשיים/ התנהגותיים כגון מחשבות טורדניות, ספירת קלוריות, ספורט קיצוני ואכילה מוזרה".
מה זה אומר, "אכילה מוזרה"?
"לחתוך את האוכל לפיסות קטנטנות, לאכול בביסים מאוד קטנים, לטעום ולירוק. רק לפני שבוע יצאתי מהמחלקה, להגיד לך שאין לי מחשבות על חזרה להרגלים הקודמים שלי? אני אשקר. אני רואה את הבגדים הקטנים יותר בארון והם מדברים אליי. נדב אמר שצריך להיפטר מהם ואני לא מסוגלת. עם זאת, אני זוכרת שאם אוריד חצי ק"ג, לא אוכל להמשיך להגיע לאשפוז יום".
בעצם חיית עם סוד 27 שנה.
"זה לא משהו שיכולתי לחשוף בקלות. אנורקסיה היא מחלה שקטה ונסתרת שיש בה הרבה בושה, כי היא נחשבת הפרעת נפש. יש תקופות שהיא קיימת, אבל רדומה, מאוזנת באופן יחסי ויש תקופות שהיא מופעלת על ידי טריגרים, בעיקר נפשיים, שיכולים לכלול גם לחץ, חרדה ודיכאון במקביל להתפרצות המחלה. למי שחושבת שהיא נמצאת במקום הזה, דעי שיש מקום שיכול לטפל בך. זה לא פשוט, אבל שווה את המאמץ".
ויש לך מסר גם להורים.
"כן, שימו לב לשיח בבית בנושא משקל, דיאטה ודימוי גוף ולמסרים שאתם מעבירים לילדים. אל תגידו משפטים כמו: 'תראי את זאת, איך היא שמנה, איך היא מרשה לעצמה ללכת עם בגד ים'. בנוסף, אם אתם רואים סימנים של הסתרה, התבודדות ותירוצים בקשר לאוכל, אלה נקודות אזהרה שצריך לשים לב אליהן".
