עד גיל 20 אהבתי מאוד חגים. בעיקר את ערב ראש השנה וליל הסדר. ואז שנאתי חגים. בעיקר את ערב ראש השנה וליל הסדר. כעבור כמה שנים התחלתי לאהוב אותם מחדש, ועכשיו אני שונאת אותם שוב. אבל רק לסירוגין. מה קרה בין לבין? ובכן...
כמו כל יהודייה ממוצעת, החגים הללו סימלו עבורי יותר מכול – משפחה. תמיד ציפיתי בהתרגשות לבלות אותם עם הוריי ואחיי. אבל יום אחד אבי האהוב מת. במפתיע. בבוקר היה לי אבא. בצהריים כבר לא.
שלושה חודשים אחרי, כשראש השנה התקרב, היה ברור שאני לא מסוגלת לחגוג. דמיינתי את שולחן החג, וידעתי שזה רק ידגיש את חסרונו של אבי. הזמנתי לי ולאמי טיסה ללונדון, וכך גם עשיתי בליל הסדר שבא אחריו. שם אף אחד לא שאל "מה נשתנה?".
כעבור כמה שנים הרבה השתנה: התאהבתי, התחתנתי ונולדה לי ילדה. פתאום שוב נורא אהבתי את החגים. בעיקר את ערב ראש השנה וליל הסדר. בין אם חגגנו עם משפחתי או עם משפחת בעלי, הרגשתי שיש לי עכשיו משפחה גרעינית משלי, משפחה שאני אוהבת ומודה עליה כל כך, משפחה שבה אף אחד לא חסר.
ואז התגרשתי, ואם אומר שרק אחרי הגירושים גיליתי עד כמה קשה לחלוק את הילדה עם האקס בחגים, זה יהיה שקר. הבנתי את זה הרבה לפני. זו הסיבה העיקרית שלקח לי זמן עד שהחלטתי לעשות את הצעד הענק הזה. המחשבה שיהיו לילות שהילדה שלי לא תישן איתי וחגים שהילדה שלי לא תחגוג איתי, הרגישה לי כמו חץ חד ורותח בלב.
"תסתכלי על היתרונות", אמרה לי אז גיסתי. "את יכולה לאכול בחג בלי שיפריעו לך, להשתכר כמה שבא לך", אבל לא מצאתי בזה נחמה. עבורי, לשבת סביב שולחן החג, לראות את כל ההורים עם ילדיהם, כשבזמן הזה בתי לא איתי, זה היה קשה מנשוא. והתחושה הזו לא חלפה עד היום. לכן, בחגים שבהם ילדתי לא איתי, אני בוחרת לא לחגוג. אני מעדיפה לשבת מול נטפליקס, להעמיד פנים שמדובר ביום חול, ומחכה רק שהלילה הזה יעבור. אבל לפחות השנה בליל הסדר אני יודעת שאהיה לגמרי בסדר. השנה תורי להיות עם בתי. השנה ברור לי שאשיר הכי בשמחה: "די דיינו". אה, וגם אשתכר קצת. מותר לי. הילדה גדלה.
>> לטור הקודם: למחזר קשר מהעבר או לוותר?
