"אמא, למה את בוכה כל הזמן?״, כך שאל בנה הבכור של אילנית הילל (50), עורכת דין ומגשרת מצליחה, כשהייתה בשיאו של דיכאון. כמו כל מכריה, גם הוא הבחין שהפכה לאישה כבויה שמתקשה לצאת מהמיטה ולבצע פעולות שגרתיות. "עניתי לו שאני לא יודעת, כי באמת לא ידעתי למה כל זה קורה לי", היא נזכרת עשור מאוחר יותר. "כלפי חוץ הכול היה מושלם. היה לי בית יפה, בעל מקסים ומצליח בעסקים, שנה קודם ילדתי, הייתי טובה בעבודה שלי והרווחתי מצוין. היום אני יודעת שאי־אפשר לשאול למה. השאלה הנכונה היא 'מה'. ובמקרה שלי, מה הדיכאון בא ללמד אותי?".
איך הגיב בנך לתשובה הזו?
"הוא לקח דף ואמר: 'בואי נחתום על חוזה. את מפסיקה לשבת במיטה עם חלונות סגורים ולבכות ומפסיקה לחייך חיוך מזויף. הוא כתב את זה, והדף עדיין שמור אצלי. אז הבנתי שאני צריכה להתחיל בריפוי".
הילל אינה פסיכולוגית או פסיכותרפיסטית. היא מלווה נשים מתוך ניסיונה האישי ולימודיה. כיום היא מנהלת קליניקה בביתה שבהרצליה לליווי נשים במצבי משבר - מנהלות בכירות שמרגישות כי אבדו להן הדרך או המצפן הפנימי ורוצות להחזיר את השמחה ואת התשוקה אל חייהן. בסדנאות היא מציגה להן כלים שפיתחה לאחר שהצליחה לצאת מדיכאון עמוק שנמשך שנתיים. את סיפורה היא מגוללת ברגישות בספר החדש "הזחילה אל החופש" (הוצאת מניפה), שם היא מספרת מה קרה לה ולזוגיות שלה באותן שנים מאתגרות. "לפני הדיכאון הייתי במקום ממש טוב", היא מסבירה, "לכן הנפילה הייתה כל כך קשה. היינו זוג יפה וחזק".
כמו נמר ביער
הדיכאון הקליני שלה אובחן ב־2012, שנה לאחר שילדה את בתה השלישית. בדיעבד, היא אומרת, הסימנים היו שם קודם. "בהיריון התחלתי להרגיש חולשה פיזית ונפשית ולא התייחסתי לזה. לא חשבתי שדבר קשה כמו דיכאון עומד לקרות. הייתי בטוחה שאחרי הלידה אחזור לעבוד. כשלא הצלחתי להיניק את בתי, התחלתי לדבר אל עצמי לא יפה: 'את שמנה, לא מספיק טובה ולא מספיק משתדלת'. הזנחתי את עצמי, התלבשתי מרושל, רק בטרנינגים. המחשבות השליליות היו כמו סמים שלקחתי כל יום. אף אחד לא ידע מה קורה בתוכי. כשהגיע יום הולדתה של בתי האמצעית, לא רציתי לחגוג אותו - תסריט שלא היה אפשר לדמיין כמה שנים קודם, כי הילדים היו כל עולמי. לעבודה לא חזרתי. לא תפקדתי פיזית, ובבית הייתה מטפלת. יום אחד הבן שלי שכח סנדוויץ' ונסעתי לבית הספר להביא לו, בקושי הצלחתי לטפס במדרגות. עדיין לא הבנתי מה קורה".
"הבן שלי אמר: בואי נחתום על חוזה. את מפסיקה לשבת במיטה עם חלונות סגורים ולבכות ומפסיקה לחייך חיוך מזויף. אז הבנתי שאני צריכה להתחיל בריפוי"
מתי הבנת?
"הדיכאון התנגב לאט־לאט, כמו נמר ביער. התחלתי לעסוק במחשבות שליליות טורדניות עליי ועל הסביבה, על איך שאני נראית. אכלתי את עצמי מבפנים. הרגשתי שאני מתפרקת. בשנה שאחרי הלידה הלכתי בין אנשים כמו חיה־מתה. המוח לא היה מסוגל לראות או לחשוב משהו טוב. זה השתלט עליי. התחלתי לחלות באופן פיזי: סחרחורות, הרפס, שיתוק ביד, ורטיגו, מיגרנות. לא יכולתי להיות אמא. הגוף שלי היה בבית אבל לא נכחתי, וזה גרם לי לכעוס על עצמי יותר. היו לי התקפי זעם כלפי הילדים. הייתי מכורה לעצב, לכעס ולמחשבות הרסניות. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה איך אני חוזרת למיטה. לא רציתי לקחת תרופות פסיכיאטריות. זה אולי הניצחון שלי, שהצלחתי לצאת מהדיכאון בדרכים אחרות".
שאגה מול המראה
שמונה חודשים לתוך הדיכאון פגשה סוכנת שחקנים שהחזיקה בידיה ואמרה לה: "משהו לא בסדר איתך, את צריכה לטפל בעצמך מיד". היא הפנתה אותה אל אסתר שמיר, זמרת ומטפלת אלטרנטיבית. "אסתר אמרה: 'אני לא נותנת כדורים, כאן עוברים תהליך'. בכל מפגש היו לנו שיחה והילינג. היא נתנה לי תרגילים, חלקם מוזרים, למשל לשאוג כמו אריה מול המראה. דרכה זיהיתי שיש בתוכי מחשבות הרסניות שממיתות אותי ונפרדתי מהן בהדרגה. אסתר עזרה לי להבין שיש בתוכי ישות שמורידה אותי למטה ומספרת לי שאני לא אהובה, לא שווה ואין לי מה לחפש פה. היא קראה לה 'הטורף'. זו ישות שהחדירה בי פחדים ולכן לא יצאתי הרבה מהבית. פחדתי מהתקהלויות. באחד הטיפולים היא אחזה בי ואמרה: 'את מבינה שיש לך שלושה ילדים בבית והם יתומים?'".
הבנת את זה?
"אני לא בטוחה. בתקופת הדיכאון רציתי להיות אמא ולא הייתי. לא תפקדתי. שכבתי במיטה בכל רגע שיכולתי. הילדים היו מגיעים מבית הספר, מציירים לי על פתק, מדביקים אותו על הקיר לידי ויוצאים מהחדר. הם היו קורבנות אילמים וסבלו בשקט. כשהייתי בשיא הדיכאון היו בבית פעוטה בת שנתיים, ילדה בגן חובה וילד בכיתה ב' שלא ראו אותי. בעלי רצה לעזוב אותי, הוא אמר: 'אם את לא לוקחת את עצמך בידיים, אני אלך - אני כבר עם חצי רגל בחוץ'. נבהלתי. זה עזר לי לקחת אחריות על חיי ולטפל בעצמי. לא מזמן שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה והוא אמר: 'לא הייתי עם חצי רגל בחוץ אלא עם שתי רגליים'. לא באמת ידעתי מה קורה איתו, רק שהוא סובל מאוד".
"כשלא הצלחתי להיניק את בתי, התחלתי לדבר אל עצמי לא יפה: 'את שמנה, לא מספיק טובה ולא מספיק משתדלת'. המחשבות השליליות היו כמו סמים שלקחתי כל יום"
אחרי שנת טיפול אצל שמיר התמסרה לריפוי עצמי. "כתבתי דפי בוקר. שיקמתי את עצמי צעד אחרי צעד בכוחות שלא היו לי. אחר הצהריים הכרחתי את עצמי לקחת את הילדה לחוג ולשבת בבית קפה לבד, חסרת ביטחון ובחרדות. לא היה קל. צעד אחרי צעד הלכתי קדימה. משם עברתי להליכות בים, לפעילות גופנית, וקראתי ספרים".
כשחזרו כוחותיה, נסעה ללמוד את שיטת "המסע" של ברנדון בייס, שעליה המליצה אופרה ווינפרי. משם המשיכה לשורת מורי דרך ומנטורים ידועים: היא הייתה בסדנה של דיפאק צ'ופרה; הגיעה אל הסמינר של טוני רובינס בלונדון והלכה על גחלים; עשתה שטיפות אנרגטיות אצל ד"ר נאדר בוטו; למדה את שיטת "סילבה מיינד קונטרול"; עברה דרך גד תיק, ממייסדי האגודה למדיטציה טרנסנדנטלית וממקימי היישוב הררית; וקיבלה ליווי אישי מטים קלי, מנטור אמריקאי למציאת ייעוד, שעובד גם עם דונלד טראמפ. "הלימודים האלה היו עסק יקר, אבל באותן שנים לא נסעתי לחופשות בחו"ל. לא עסקתי בשום דבר, גם לא בהורות. הבנתי שהחלמתי רק אחרי שנתיים, כשיכולתי לצאת לתורנות הורים במעבר החצייה ליד בית הספר. הרגשתי טוב בפעם הראשונה אחרי זמן רב".
נכנס אור
בימים אלה משפצת הילל את ביתה בעזרת סנדי בר, שחקנית ומעצבת פנים: "זה שיפוץ מהפנים אל החוץ", היא אומרת. "הבנתי שאני רוצה לחדש את חדרי הבית, להכניס אור לאחר שטיפלתי בחדרי הלב. בזכות סנדי נכנס הרבה אור לבית. תלשנו את הציורים מהקיר בחדר השינה והעברתי אותם לבוידעם. לא היה פשוט להיפרד מהקיר הזה שהחזיק אותי בשנות הדיכאון. היום אני נהנית מהחיים, ירדתי עשרה קילו, אני מאושרת ורק מחכה לבוקר שיגיע".
השיטה שלה, שהיא קוראת לה "בת חורין", מתחילה בתשע שאלות לנשים במשבר. "אני מלמדת נשים לתת הגדרה חיובית לכל מה שקורה להן, ועוזרת להן לצאת משעבוד פנימי, מתהומות של הקושי, הכאב וההתמכרות למחשבות שליליות וטורדניות. אני מלמדת אותן תנועה חדשה בחשיבה. רובנו רגילות לראות את המציאות ולתת לה שם שלילי, שמוביל לחושך. היום אני מלמדת להגדיר באופן חיובי את כל מה שקורה לנו. גם על הדיכאון אפשר להגיד משהו טוב. היום אני מודה לו, ואומרת לו: איזה מזל שבאת וגרמת לי להתעורר. תודה שהעברת אותי את כל הדרמה הזו. העבודה הפנימית קשה, אבל משתלמת. אין דרך אחרת אלא להיכנס פנימה. הבית שלי מרושת בפתקים שהם תזכורות לי ולכל בני הבית, כי כולנו בעבודה פנימית. יש לי תזכורת לעצמי על המראה, לחייך ולהודות על מה שיש ולהגיד על עצמי משהו טוב. קמתי לתחייה. אני אדם אחר לגמרי".
