סיפורה של שרית בדני (48) ממושב אחיעזר, נשואה ואם לשתי בנות ובן (24, 17, 12), אחות מיילדת בבית חולים שיבא נשים ויולדות
"ב־8.3.2011, יום האישה הבינלאומי, נולדה בתי ענבל (12), השלישית בילדיי, ואני נולדתי מחדש יחד איתה, בגיל 36. כשהינקתי אותה, ראיתי במחשב שניצב לא רחוק ממני שבאוניברסיטת בר־אילן יש תוכנית ללימודי תואר ראשון, והחלטתי שזו תהיה המדרגה שלי בדרך למה שאני באמת רוצה להיות – אחות מיילדת. ההחלטה הזאת החלה עבורי מסע ארוך ומפותל, שהיום אני בשיאו, כאחות מיילדת בבית החולים שבו עבדתי 18 שנים ככוח עזר.
גדלתי באור־יהודה, בת שביעית מתוך תשעה אחים (ששניים מהם נפטרו בילדותם), למשפחה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שלא בדיוק עודדה לימודים. כולם מלבדי יצאו לעבודה בגיל צעיר. אני הראשונה שסיימה י"ב, כי לא ויתרתי, אבל קיבלתי רק תעודת גמר של 12 כיתות ולא הוגשתי לבגרות. אני גם הראשונה מבין בנות המשפחה שהצטרפה לשירות לאומי, ועשיתי זאת בבית חולים שיבא נשים ויולדות, בתל־השומר. שם התחיל סיפור האהבה שלי עם בית החולים.
בגיל 20 ברחתי מהבית וגרתי שנתיים אצל אחותי ומשפחתה, עבדתי בעבודות מזדמנות ולמדתי מזכירות רפואית. בגיל 22 הכרתי את יוסי, בעלי מאז, שעובד במחלקת גנים ונוף בעיריית רמת־גן. כשבתנו הבכורה (24) הייתה בת חצי שנה, חזרתי לבית החולים, הפעם ככוח עזר.
התחלתי שם במאי 1999, בקטנה. מדי בוקר הגעתי לחדר הלידה, הכנתי לי כוס קפה ושמתי אותה בצד, כדי להתחיל את היום, לפי הוראות המיילדת או אחראית המשמרת. במסגרת התפקיד שלי העברתי את היולדות למיטה נקייה או עזרתי להן להגיע למקלחת, הבאתי להן אוכל ושתייה – הכול לפי הצרכים של כל יולדת. אחר כך הייתי חוזרת לחדר הלידה, מנקה ומחטאת אותו, מחליפה מצעים, מכינה אותו ללידה הבאה וחוזר חלילה. בדרך כלל זה היה מלווה ברגשות שמחה, אבל היו גם רגעים עצובים, למשל אחרי לידות שקטות.
אהבתי מאוד את העבודה ובמהלך השנים עליתי לאט־לאט בתפקידים, אבל טיפחתי בתוכי חלום שנראה אז רחוק: להיות יום אחד אחות מיילדת. החלום הזה נראה לא מציאותי כי לא הייתה לי אפילו תעודת בגרות, אבל היו שותפות שעזרו לי לטפח אותו: עילית משיח ז"ל, שהייתה האחראית על חדרי הלידה בתחילת דרכי, וורדה מרגלית, שהחליפה אותה בתפקיד. הן ראו את הפוטנציאל שלי ועודדו אותי.
"גדלתי במשפחה שלא עודדה לימודים. השלמתי בגרויות בגיל 24 ועשיתי שלוש פעמים פסיכומטרי כדי להתקבל ללימודי סיעוד"
התחלתי ללמוד לבגרויות בגיל 24, כשבתי הבכורה הייתה בת חצי שנה, וזאת במקביל למשרה מלאה ככוח עזר. בעלי נתן לי את ברכתו והיה לצידי לכל אורך הדרך. בגיל 28 התחלתי טיפולי IVF ובגיל 30 ילדתי את בני, ובמקביל ניגשתי שלוש פעמים לפסיכומטרי, כדי להגיע לניקוד שצריך ללימודי סיעוד. בגיל 36, שוב בעזרת IVF, ילדתי את בתי והתחלתי לימודים לתואר ראשון במדעי המדינה והחברה.
הנהלת בית החולים הלכה לקראתי. אפשרו לי לעזוב כדי ללמוד ובהמשך לחזור לעבוד בחדר הלידה ככוח עזר. בגיל 39 סיימתי תואר ראשון, אבל בעקבות מותם של אמי וגיסי נשברתי והרמתי ידיים. ורדה לא נתנה לי להיכנע: 'את כמו הבת שלי! אל תוותרי על חלום חייך!', היא שכנעה אותי. ב־2015 התקבלתי לבית הספר לסיעוד של שיבא ובמקביל המשכתי לעבוד ככוח עזר. בספטמבר 2017 סיימתי בהצטיינות!
לאחר ארבע שנים כאחות במיון גינקולוגי בשיבא יצאתי בתקופת הקורונה לקורס מיילדות באסף הרופא, ואחרי שנה וחצי, ב־2022, חזרתי לבית שלי – חדר הלידה בשיבא - והפעם כאחות מיילדת.
כשהגעתי למשמרת הראשונה שלי כאחות מיילדת, הצוות, בראשות משה יוסף ברין וסגניתו אורלי בן־גדליה, פרש לי שטיח אדום והניף בלונים, וכשקיבלתי את התינוק הראשון כמיילדת, לא האמנתי שזאת אני. חשבתי לעצמי מאיפה באתי ואיפה אני היום והודיתי על הזכות הזאת. מאז יילדתי מאות תינוקות ואני מתרגשת בכל פעם מחדש".
שורה תחתונה: "לנשים שנמצאות במקום שבו הייתי, אני אומרת: שימו לכן מטרה, לכו קדימה, אל תוותרו והגשימו אותה. זה לא פשוט, יש רגעי שבירה, אבל התחושה שעשית את זה שווה כל קושי".
