היום הראשון של מירי אלוני בשיקום, אחרי שקטעו לה את הרגל מעל הברך בשל חיידק טורף שתקף אותה, היא הרגישה שקצת חלבון לא יזיק לה, ואחרי עשור של טבעונות אדוקה ביקשה מחברותיה רגל קרושה. ואז ביקשה גם מרק רגל תימני, "בשביל האיזון העדתי".
כפי שניתן להבין, הניתוח הקשה שעברה אלוני בת ה־72 לא פגם בהומור העצמי המשובח שלה. היא הוכיחה זאת גם במסר ששלחה מיד אחרי הניתוח, כשמיהרה להתלוצץ עם מאה אלף עוקביו של בית החולים "איכילוב" בפייסבוק, וכתבה להם: "לא נורא, ממילא תמיד חייתי על רגל אחת".
על הפרוטזה: "אין סיכוי שאעלה עם הדבר הזה לבמה. הקהל, כמה שהוא אהב אותי כל השנים, מעריץ אותי כפול עכשיו, ואני בשום אופן לא אחשוף אותו להליכה הזאת, כי אז ירחמו עליי באמת"
הפרוטזה, שאותה קיבלה לפנים משורת הדין ("בגיל שלי כבר לא נותנים, זה דבר יקר"), נמצאת רוב הזמן בארון, אבל לכבודי היא מסיעה את עצמה לחדר השני ושולפת את "זלדה", כך היא קוראת לה, כדי שאווכח בעצמי כמה היא כבדה ומסורבלת. "על הגדם צריך להלביש גרב מסיליקון, ועליו עוד שכבה שנקראת 'בית גדם', שעשויה מחומר קשיח, ועליו מבריגים את הפרוטזה עצמה. בקיצור, באסה לא נורמלית. תרימי את זה רגע, ראית איזה כובד? וההליכה כל כך מגוחכת, אין סיכוי שאעלה עם הדבר הזה לבמה. מאז שחזרתי להופיע אני עם כיסא גלגלים ממונע, וזאת הצלחה לא נורמלית. הקהל, כמה שהוא אהב אותי כל השנים, מעריץ אותי כפול עכשיו, ואני בשום אופן לא אחשוף אותו להליכה הזאת, כי אז ירחמו עליי באמת".
5 צפייה בגלריה
"באיזשהו מקום אפילו שמחתי שאין שם יותר את הפצע הנוראי הזה"
(צילום: ינאי יחיאל, סגנון: דניאלה קפלוטו)
הסתכלתי על האין רגל ולא התרגשתי
הכל התחיל בספטמבר האחרון, בשיא הצלחתה המחודשת, כשהייתה בעיצומן של חזרות למחזמר "התחנה" בתיאטרון חיפה ולא שמה לב שברגלה מתפתחת בצקת שיצרה פצע מוגלתי. בבית החולים איכילוב התברר שאלוני סובלת מזיהום שהתפתח מהבצקת, שלא טופלה. "נוצר פצע שסחבתי הרבה זמן, עד שחיידק טורף חדר דרך הפצע והרגל התחילה להירקב", היא מספרת. "הרופאים אמרו לי שאני חייבת ניתוח דחוף, וכשהחתימו אותי על טופס ההסכמה ראיתי שיש אפשרות לקטיעה. אמרתי, 'מה? אני לא יכולה לחתום על דבר כזה'. לא תיארתי לעצמי שהמצב שלי כל כך קשה. הרופא אמר לי שאם הזיהום יתפשט לי בגוף הלך עליי, לא הייתה ברירה וחתמתי".
כשהתעוררה, התוודעה לראשונה למושג כאבי פנטום. "הרגשתי את הרגל עד קצות האצבעות וזה כאב ושרף לי כאילו שהיא עוד שם", היא משחזרת. "גם נפשית היה לי נורא קשה. אני רגילה להיות עצמאית, ופתאום אני צריכה שייקחו אותי לשירותים? זה היה מבאס וגם מפחיד. למזלי הייתי מפוצצת במורפיום, ככה שלא הייתי לגמרי מחוברת. הסתכלתי על האין רגל ולא התרגשתי, באיזשהו מקום אפילו שמחתי שאין שם יותר את הפצע הנוראי הזה".
"הרופא אמר לי שאם הזיהום יתפשט לי בגוף הלך עליי, לא הייתה ברירה וחתמתי על טופס הסכמה לניתוח. כשהתחלתי להבין מה קרה לי, הייתי בטראומה"
ארבעה חודשים אחרי קטיעת רגלה, כשהיא כבר עמוק בתוך השיקום ("קיבלתי טריטמנט של נסיכה"), הבינה אלוני שאין לה לאן לחזור כשתשתחרר. 20 שנה היא גרה בדירה שכורה ברחוב הרצל בתל־אביב, אבל החוזה נגמר באמצע האשפוז, וממילא הדירה ממוקמת בקומה השלישית בבניין ולא נגישה לה.
את חששותיה מפני העתיד שטחה בריאיון ל־ynet שבו סיפרה שאין לה לאן ללכת,. יומיים אחרי הפרסום הרים מנכ"ל רשת משען, עומרי כהן, את הכפפה והודיע שיעניק לה דירה בדיור מוגן לכל ימי חייה.
בנוסף, נערכו לכבודה שני מופעי התרמה: הראשון בתיאטרון הקאמרי, ביוזמת האחים עוזי וחיים אסנר בשיתוף עם הסוכנת שלה דנה ליטוין, שבו הופיעו בהתנדבות חבריה מלהקת הנח"ל ירדנה ארזי, שולה חן, אופירה גלוסקא, אלון אולארצ׳יק, אפרים שמיר וששי קשת ואמנים רבים נוספים. השני נערך בבית החייל בתל־אביב ביוזמת אדיר מילר, שאת אמו היא מגלמת בסדרה "צומת מילר", ובו הופיעו עם מילר גם רותם אבוהב, אסי כהן וליאור סושרד.
ההתגייסות שימחה והביכה אותה בו־זמנית. "לא היה לי נוח לקבל עזרה כספית, אף פעם לא ביקשתי לא טובות ולא פרוטקציות, ולעומת זאת תמיד התנדבתי בלי סוף עבור חיילים, נזקקים וחולים", היא אומרת.
איך קרה שאחרי 50 שנות קריירה נשארת בלי כלום?
"את יודעת, אמנים זה עם כזה, לא משאירים שום דבר בצד. כל החיים שילמתי שכירות, אף פעם לא היה לי כסף לקנות בית".
"להופעות יש לי נהג קבוע עם מונית מונגשת, הוא לוקח אותי עד לבמה. דרשתי ממנו שיתלבש יפה. אמרתי לו, 'אני הזמרת הלאומית, חביבי, תתלבש בהתאם'"
את מעורה בחיי הקהילה?
"לא ממש. אני לא כל כך מחפשת חברה, בשבילי זה קודם כל פתרון דיור מדהים, כי לגור כאן זה אשכרה גן עדן. אני קמה בבוקר ושומעת ציפורים, איפה היו לי ציפורים ברחוב הרצל?"
מי עוזר לך עכשיו?
"יש לי מטפלת מטעם הביטוח הלאומי, קיבלתי 24 שעות שבועיות. היא עושה לי קניות ועוזרת לי בבית. אני לא מחפשת חברות, אני צריכה עזרה פונקציונלית".
איך את מתניידת?
"יש לי כיסא ממונע. בשבת האחרונה יצאתי איתו בפעם הראשונה מהדיור המוגן, נסעתי לבדי קילומטר עד המרכז המסחרי, אכלתי פיצה וחזרתי. הרגשתי נפלא, כמו סוג של ניצחון. להופעות יש לי נהג קבוע עם מונית מונגשת, הוא לוקח אותי עד לבמה. דרשתי ממנו שיתלבש יפה. אמרתי לו, 'אני הזמרת הלאומית, חביבי, תתלבש בהתאם'".
הגורל כבר התנקם בי מספיק
הדבר הראשון שעשתה אחרי שהשתחררה מהשיקום באיכילוב, היה לבקר את בעלה, שמוליק אומני (88), בבית האבות הסיעודי בכפר־סבא שבו הוא שוהה. הם חיו ביחד כמעט 40 שנה, ולמרות שהזוגיות שלהם ידעה עליות ומורדות במהלך השנים, קשה לה לחיות בלעדיו. "בחיים לא עזבתי אותו, טיפלתי בו לבד ולא נעזרתי במטפלת, למרות שהוא היה זכאי לקבל. אבל המציאות הפרידה בינינו וזה מעציב אותי מאוד. הבדידות שלו שם לא מיטיבה עמו, המצב שלו הולך ומידרדר", היא אומרת בדאגה.
הוא מודע למצב שלך?
"בהתחלה לא כל כך שיתפתי אותו כי הוא עובר מספיק. כשכרתו לי את הרגל הוא עלה על מונית לבדו עם ההליכון ובא מכפר־סבא לראות אותי. אז הוא עוד היה יכול, היום הוא כבר לא מסוגל לעמוד על הרגליים, מהיום שאני לא משגיחה עליו המצב שלו הידרדר מאוד. כשעברתי מבית החולים לשיקום הפגישו בינינו. אמרתי לו, 'שמוליק, אני לא יכולה לטפל בך יותר'. הוא נישק לי את היד וליטף אותי ואני אותו. היה רגע מאוד עצוב שם".
בני הזוג נולדו שני בנים, ירמי (38) ויוסף (37). גם בהם דבק חיידק הבמה: ירמי הוא די־ג'יי וראפר שפועל תחת השם ג'רמאיה, ואילו יוסף הוציא בעבר אלבום בכורה שלא הצליח והיום הוא עובד בין היתר כמדריך גלישה וסנובורד.
"יוסף מאוד קשור אלינו ומאוד דואג לנו, בייחוד לשמוליק", היא מספרת. "הוא נשמה טהורה, בחור עדין נפש, מאוד רוחני, גיטריסט ויוצר, אפילו הקלטנו יחד שירים שהוא כתב ושר. הוא נולד לנו פעמיים: בפעם הראשונה בלידתו ובפעם השנייה כשהבריא מסרטן כשהיה בן שנה, אחרי שהוציאו לו כליה. הוא היה תלוי בין חיים למוות, וברוך השם הוא הבריא".
הבן הבכור, ירמי, לא בקשר עם משפחתו כבר כמעט שני עשורים, מאז שאמו נאלצה לעבור לעבוד בגרמניה כדי להתפרנס, אחרי רצח רבין. אחרי ששרה לצידו של ראש הממשלה את "שיר לשלום" ומילות השיר הוכתמו בדמו והפכו לסמל, היא עצמה הפכה לסמל של הטראומה הלאומית.
"שלא מרצוני הפכתי לפלקט הזיכרון של הלילה הזה, ומאז אף אחד לא רצה לראות אותי", היא מספרת. "כמעט לא הזמינו אותי להופעות, התחלתי לעשות דברים שאמן בסדר גודל שלי לא צריך לעשות, הפרנסה הייתה בקושי, ואני לקחתי מכל הבא ליד. שמוליק התחיל לעבוד כנהג משאית, היה מאוד קשה. כשהגיעה ההצעה לבוא להופיע בברלין, לא הייתה לי ברירה ונסעתי. ירמי ויוסף, שהיו אז בני 13 ו־12, נשארו עם שמוליק. חשבתי שאחרי כל השנים שפינקתי אותם, לא נורא אם הם יחיו קצת תחת המשטר שלו, אבל לא היה להם קל. לא תכננתי להישאר, היה מתוכנן לי טור אחד ונתקעתי שם שלוש וחצי שנים. אחרי שנתיים שמוליק היה צריך לעבור ניתוח בעיניים ולא היה יכול לטפל בילדים, אז הוא שלח אותם לפנימייה".
וזה מה שגרם לירמי להתנתק מכם?
"ירמי טוען שזה לא קשור לגרמניה, אבל אני חושבת שאם הייתי נשארת פה ושומרת על הבית, יכול להיות שהוא לא היה עוזב אותנו. יש לי הרבה ייסורי מצפון, אני מאוד מצטערת שנשארתי שם כל כך הרבה זמן. במשך השנים ניסיתי להעביר לו בקשות סליחה ומחילה, ביקשתי שיוותר על הטינה, אפילו אם היא מוצדקת, כי טינה זה רעל. זה נורא כואב לי, אני מסרבת לאבד תקווה שהוא יחזור אליי".
על בנה ירמי: "אני מסרבת לאבד תקווה שהוא יחזור אליי. יום לפני הניתוח שלחתי לו מייל, וכתבתי שהוא לא צריך יותר להתנקם בי כי הגורל כבר התנקם בי מספיק. הוא לא ענה"
את כועסת עליו?
"לא, אני מבינה אותו לחלוטין. תראי, אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו, גם אני גדלתי עם הורים שהיה ביניהם חוסר התאמה מוחלט וגדלתי בתוך דיסהרמוניה קשה מאוד. יכול לקרות שילד נולד להורים שלא מתאימים לו. מילדות ירמי היה עצמאי ודעתן, ואני חושבת שהטינות שלו מוצדקות. אני חושבת שהאווירה בבית והמריבות ביני ובין שמוליק שברו אותו".
הוא התעניין בשלומך אחרי הניתוח?
"לצערי לא. יום לפני הניתוח שלחתי לו מייל וכתבתי שהוא לא צריך יותר להתנקם בי כי הגורל כבר התנקם בי מספיק, והוא לא ענה. אני לא יודעת אם הכתובת שיש לי עדיין אקטואלית".
איך תסתדרי עכשיו בלי רגל?
"דווקא עכשיו אני חוגגת את החיים. אני מופיעה המון, ואין לי בעיה להופיע בלי רגל. אני עולה לבמה על הכיסא הממונע, ועוד לפני שאני פותחת את הפה אני מקבלת מחיאות כפיים שהתקרה מתרוממת. אנשים צועקים לי מהאולם, 'את גיבורה, כל הכבוד'. ההופעות האלה מחזיקות אותי, אני כל כך אוהבת לשיר והבמה היא החיים שלי. אני עושה את זה כבר יותר מ־50 שנה, לא יכולה בלי זה. אני מאחלת לעצמי לשיר עד הנשימה האחרונה שלי ולמות על הבמה".
הראיון המלא עם מירי אלוני מתפרסם בגליון "לאשה", השבוע בדוכנים
