יש לי שתי מתבגרות בבית, ואני נותנת להן לבנות את המלתחה שלהן בעצמן. חשוף? צמוד? נועז? שילכו על זה, אם זה מה שגורם להן להרגיש טוב עם עצמן, שיעופו. אין בי צקצוק. מה שהן רוצות, שילבשו.
רק לפני רגע הן לבשו אוברסייז - ג'ינסים רחבים וסווטשירטים שגדולים עליהן בארבע מידות. לא הבנתי למה כל כך גדול, ועדיין, נתתי להן ליהנות מהתחושה הזו, שהן מסתתרות בבגדיהן בנוחות. ופתאום עכשיו הן רוצות קטן, צמוד, נועז. ג'ינסים קצרצרים וטופים קטנים מאוד. אז מה? אני סבורה שזה בדיוק הגיל ליהנות מהגוף שלך. העור מתוח וחלק, הכול עומד במקום, והזמן, הוא הרי ממשיך ללכת. אז מתי הן ייהנו מטופים ושורטים קטנים אם לא עכשיו?
הן נמצאות בשלב גיבוש הזהות שלהן, אני רואה את זה כל שעה ודקה. בספרים שהן קוראות, בחברות שהן דבקות בהן או נוטשות, במלחמות שהן בוחרות לנהל וכן - גם כשהן בוחנות עצמן מול המראה ומנסות להבין מי הן. האם תהפוכנה לנשים נועזות שלא שמות פס על הסביבה ולובשות מה שבא להן? האם יתכתבו עם צו האופנה ויבלשו אחרי טרנדים כל היום? האם יסתתרו בבגדים גדולים וימשכו בבד שוב ושוב כדי להסתיר את הבטן?
פתאום עכשיו הן רוצות קטן, צמוד, נועז. אז מה? אני סבורה שזה בדיוק הגיל ליהנות מהגוף שלך
יהיו מי שיהיו, אני רוצה שיגלו את זה לבד, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לאפשר להן להתנסות. ולא, אני לא מאמינה שבגדים חשופים מסכנים אותן. הסכנה אורבת להן בכל פינה מעצם היותן נשים צעירות, ולא בגלל מה שהן בוחרות ללבוש. ולא, אני לא מפחדת מה יגידו עליהן. יגידו עליהן הכול ממילא. זה גיל עמוס בביקורת חברתית מכל כיוון, ואת זה הן סופגות מספיק כשהן יוצאות לעולם מדי יום. בבית אני רוצה לאפשר להן סביבה פחות ביקורתית. ברור שזה לא הולך חלק - אחרי הכול אני אמא ויש לי הרבה רצון לעזור ולכוון - אבל בכל הקשור לבגדים שלהן, שם אני מנסה בעיקר להרים.
אני זוכרת סצנה ברורה: את אמא שלי ואת עצמי בחנות, אני בת 16 ומלאה תסביכי גוף ותחושה שאני הרבה פחות שווה מכל הבנות בעולם בגילי, כי יש עליי שמונה קילוגרמים עודפים שמפרידים ביני ובין האושר. אני מתכננת לקנות עוד משהו שיסתיר אותי ככל האפשר. ואז אמא שלי שולפת שמלה, שחלקה העליון בד לורקס שקפקף שאין עוררין שיראו דרכו את החזייה, ואומרת לי: "את חייבת למדוד אותה, זה ייראה נהדר עם החזה היפה שלך". ורגע אחרי המבוכה אני מודדת ומרגישה יפה ונשית וסקסית. ואני לובשת אותה אחר כך מסיבה אחר מסיבה ומרגישה נהדר. זה היה רגע מכונן מבחינתי, שבו הבנתי שיש לי חלקים טובים שאפשר להבליט. ומותר לי להבליט, וליהנות מהגוף שלי. וככה, כמו אמא שלי, אני רוצה להיות עבורן. מגדלור גדול שמאיר על חלקיהן הטובים, שמאפשר להן להיות מי שהן ירצו.
אני שומעת מסביבי את הרחש, כל הזמן. חברות רוטנות על הבגדים הקטנים מדי של מתבגרותיהן, על החולצות שהן בעצם חזיות, על הג'ינסים הקצרים שלא מבדילים בין ירך לפלח ישבן, אבל אני לא שותפה לזה. גם אם מה שהן לובשות הוא לא לטעמי, זה לא באמת מעניין. עדיף לשחרר, להרים להן במחמאות בכל פעם שהן יוצאות מהבית (זה מהלב, הן באמת מרהיבות בעיניי!), ואת המלחמות להשאיר לחזיתות חשובות בהרבה, שבטח עוד יגיעו.
