סרן הילי רוכמן, בת 24 מקריית אונו, היא קצינת נפגעים במפקדת שיקום של תל השומר. סגן רועי אליאסף, בן 21 ממושב אודים, הוא מפקד צוות בתוכנית "ארז" להכשרת מפקדים קרביים. הם בזוגיות של שבעה חודשים, ומתכננים לעבור לגור יחד באודים בחודש הבא. זה סיפור ההיכרות שלהם:
השירות הצבאי
הילי: "בפברואר הייתי אמורה להשתחרר אחרי שש שנים ולטוס לטיול הגדול. היה לי כרטיס טיסה וחברה שכבר חיכתה לי בקולומביה. אבל אחרי שפרצה המלחמה, חשבתי שלא נכון לי לעזוב כל עוד היא מתנהלת. לא יכולתי לנטוש את הספינה. עד אז שירתי כרל"שית של קצין הנדסה ראשי. הבנתי שהמקום הכי משמעותי הוא עולם הנפגעים, וככה הגעתי לתפקיד מפקדת על השיקום בתל השומר. אני מפקדת של קצינות שמלוות את הפצועים שנמצאים בשיקום בשיבא".
רועי: "התגייסתי לפני שלוש שנים לשריון, עשיתי קורס מפקדים וביולי 2023 הגעתי לגדוד 53, הגדוד שעליו פיקד סא"ל סלמאן חבקה ז"ל. ב־7 באוקטובר הוקפצתי מהבית לאזור נתיב העשרה. ניהלנו קרבות עם מחבלים והיינו שם חמישה ימים. בסוף אוקטובר נכנסנו לעזה".
הפציעה בדצמבר 2023
רועי: "קיבלתי משימה לאבטח כלי שנסע ברחוב כלשהו בשג'אעייה. כשנכנסנו לרחוב חלפנו על פני בית שהוטמן בו מטען. המטען התפוצץ וחדר לטנק שהייתי בו, וכתוצאה מכך עפתי החוצה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, אבל לאט־לאט הבנתי שהגב שלי שרוף ושיש לי המון רסיסים ברגליים. פוניתי לבית החולים ברזילי ושם קפצו עליי עשרה רופאים. שמעתי אחד מהם צועק 'יש לו כווייה ענקית על הגב'. אמרתי לו 'יש לי משחה לכוויות בבית'. ברגעים הראשונים הראש לא הבין מה קורה איתי. חשבתי שישימו לי פלסטר ואחזור להילחם.
"הייתי מוגדר פצוע קשה. הכניסו אותי לניתוח ועוד באותו לילה העבירו אותי למחלקת כוויות בשיבא. כשהתעוררתי הבנתי שזה לא לשים פלסטר, זה עולם אחר. הייתי צריך ללמוד ללכת, להתקלח לבד. אחרי שבועיים עברתי למחלקת השיקום. כיום אני כבר מתפקד בצורה טובה, אם כי עדיין יש לי כאבים בברך".
ההיכרות
הילי: "במסגרת החפיפה שלי לתפקיד, הצטרפתי לסבבים שהקצינות עשו במחלקה. הסבב הראשון היה עם קצינה שלקחה אותי לכל הפצועים שלה. כשהגענו לחדר 9 פגשתי את רועי".
רועי: "כשהיא נכנסה לחדר התחלנו לדבר כאילו אנחנו מכירים מזמן. דיברנו שעה ומשהו, עד שהיא הייתה צריכה להמשיך. אהבתי את איך שהיא מדברת ומתבטאת, ובינינו, גם אהבתי מאוד את איך שהיא נראית. מאז נוצר בינינו קשר חברי. היינו יושבים ומדברים, מזמינים אוכל ביחד".
הילי: "באותה תקופה הגיעו למחלקה הרבה אורחים מחו"ל. בגלל שהאנגלית של רועי טובה מאוד, בכל פעם שהיו שואלים אותי עם מי אפשר לשוחח הייתי מפנה אותם אליו. ככה נרקמה החברות. הוא היה כותב לי 'הזמנתי פסטה בוולט, בואי לאכול איתי'. היינו יושבים בקטע חברי.
"ממש לא עלה על דעתי שאכיר מישהו בשיקום. לא רציתי שיחשבו שבאתי למחלקה כדי למצוא חתן, ובכלל, רוב הפצועים לא במצב לזה. לא חשבתי על זוגיות - עם הצבא והמשימות והמלחמה וכל התירוצים שבחורה יכולה לתת לעצמה למה לא לצאת לדייטים. מה עוד שאני צעירה. אבל מהרגע הראשון הרגשתי ביטחון בחדר של רועי. הזמן שהיינו שם ביחד היה הפוגה בשבילי מהלחץ, מהעצב, מהפקודות ומהשגרה. הרגשתי שזה המקום השקט שלי, שאפשר לצחוק בו ולנוח בו, וזה לא מובן מאליו כי הוא פצוע".
מחברות לזוגיות
רועי: "במרץ השתחררתי מהמחלקה ועברתי לבית לוינשטיין לארבעה חודשים נוספים. כשאנשים משתחררים מהשיקום, עושים טקס שבו גוזרים את הצמיד של האשפוז. רציתי שהילי תבוא לטקס והיא לא יכלה".
הילי: "הייתי בטקס בירושלים".
הילי: "ממש לא עלה על דעתי שאכיר מישהו בשיקום. לא רציתי שיחשבו שבאתי למחלקה כדי למצוא חתן"
רועי: "אמרתי לה, 'אני לא מתכוון לחזור למחלקה ולא הגיוני שלא אראה אותך יותר בחיים'".
הילי: "אמרתי לו שלא יהיה דרמטי, שנשב איפשהו בחוץ".
רועי: "יומיים אחרי שהשתחררתי כבר נפגשנו בבית קפה בהרצליה. ישבנו ארבע שעות, היה ממש כיף ומצחיק. התחלנו להבין שאולי יש משהו מעבר לחברות. באותו לילה יצאתי עם חברים והיא הייתה עם חברות שלה. חזרנו באחת בלילה ודיברנו בטלפון עד שש בבוקר. הבנו שצריך לדבר על הסיטואציה. למחרת נפגשנו ומאז אנחנו ביחד".
האהבה
הילי: "אמרתי לו, 'אני בת 24 ואתה בן 21, איך זה יסתדר?' בכלל לא חשבתי שאצא עם מישהו שצעיר ממני. הוא אמר לי, 'אני אעשה הכול כדי להוכיח לך שהכול בסדר ולא תרגישי בהבדל'. ובאמת, לפעמים יש לי תחושה שהוא מבוגר ממני".
רועי: "היא מצחיקה אותי וגורמת לי להיות מאושר. אני האחרון שציפה שיקרה לו דבר כזה, אבל זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. חזרתי לחיים כשפגשתי את הילי. הייתי בכיף עובר את אותו חרא שוב כדי להכיר אותה. את הפגיעה, את השיקום, את הפן הפיזי והנפשי, את הכול מההתחלה, בלי לחשוב פעמיים".
הילי: "אני אוהבת אותך".
פורסם לראשונה: 23:06, 07.11.24
