רונית רוטלוי היא לא מה שהייתן חושבות על דתייה מגבעת־שמואל, עורכת דין לענייני נזיקין וסופרת שמוציאה בימים אלה ספר שני. קודם כל, היא מגיעה לריאיון בגופייה ומספרת שהיא מתלבשת כך כבר שנים. ועוד הפתעה: ספרה "פק"ל געגוע" (הוצאת ברנש) כולל רומן בין אישה נשואה לחייל בודד שמשפחתה מאמצת בשבתות. "עפתי על הפנטזיה המינית שלי", היא אומרת. "תיארתי אישה שהיא עדיין מושכת ושיש בה בשלות שהצעיר אוהב. את מה שאני לא אעשה בחיים, אפשרתי לדמות שכתבתי".
היה לי לא נוח לקרוא על הרומן המתהווה. החייל הוא בחור בודד מתא משפחתי מפורר, שמחפש שייכות וחום אימהי. המבוגרת האחראית הייתה צריכה לסמן גבול. תהפכי את המגדרים, וזה צועק עד השמיים מניצול.
"סיפרתי לאחיינית שלי, חיילת, על הספר, וגם לה זה לא התיישב טוב. אנחנו רגילים שגברים מנצלים מינית נשים. כשכתבתי את זה, לא ראיתי לרגע את הסיטואציה כניצול אלא כקשר רומנטי לכל דבר. זה קשר שמתחיל בצורה נאיבית. היא לא איזו קוגרית שתפסה ילדון. גם היא במצוקה, במקום לא טוב בנישואים. הבחור פוקח את עיניה לגבי המצב".
לא חששת לכתוב סצנות סקס? קל ליפול בהן.
"יש מעט קטעים ארוטיים בספר. כן, קל ליפול לבנאליות, לקיטש או למחוזות של פורנו ומין רע. אני חושבת שצלחתי את זה בשלום. ניסיתי להיות נאמנה לדמויות גם בסצנות הסקס ולא לחשוב על סבא וסבתא שלי או על מה יגידו עליי כסופרת".
"ניסיתי להיות נאמנה לדמויות גם בסצנות הסקס ולא לחשוב על סבא וסבתא שלי או על מה יגידו עליי כסופרת"
הכנסת למיטה של הזוג הדתי ויברטור. לא פחות.
"הבעל בספר מסתכל עליו כמו על חפץ חשוד, אבל משמח אותי לראות יותר פתיחות לזה בחברה הדתית בשנים האחרונות. בקבוצות פייסבוק של דתיות שאני נמצאת בהן, יצא לי להיתקל בהתארגנות לרכישה קבוצתית של ויברטורים".
בכיתה עם מרגלית הר־שפי
רוטלוי (45), נשואה ואם לשלושה בנים, מספרת שגדלה בבית דתי מתון. "אבי היה דתי מיינסטרים, ואמי התחנכה במסגרת חילונית. היא הגיעה ממשפחה מסורתית של ניצולי שואה. אביה הפסיק להאמין באלוהים אחרי אושוויץ, ואמה התחזקה באמונה כי מבחינתה אלוהים שמר עליה. גדלתי עם הדואליות הזו. שלחו אותנו לחינוך דתי, אבל לא הקפידו על קלה כבחמורה. אם שעון השבת לא כיבה את האור, אמא שלי הייתה לוחצת על המתג. זה גרם לי לא לקחת שום דבר כאמת מוחלטת".
רוטלוי למדה משפטים באוניברסיטת בר אילן, שנה מתחת ליגאל עמיר. מרגלית הר־שפי הייתה בת כיתתה. "אלה היו שנים סוערות", היא נזכרת. "בפקולטה היו קליקות. את הר־שפי אני זוכרת כבחורה חברותית עם מוח חריף שהשתתפה בשיעורים. היא הסתובבה עם חברות דתיות מאוד כמוה".
מה התחולל אצלכם לאחר רצח רבין?
"הייתה תחושה גדולה של בושה. זו כבר לא הייתה גאוות יחידה, אלא הלם מזה שמישהו מאיתנו שבר את החוקים".
"שלחו אותנו לחינוך דתי, אבל לא הקפידו על קלה כבחמורה. אם שעון השבת לא כיבה את האור, אמא שלי הייתה לוחצת על המתג. זה גרם לי לא לקחת שום דבר כאמת מוחלטת"
בגיל 21 הכירה את חיים, סטודנט לראיית חשבון, בטיול סטודנטים דתיים לאילת.
זה היה טיול פנויים־פנויות?
"קראו לזה אז 'מחפשים', במילעיל. התחלנו לדבר, ודי מהר מצאנו את עצמנו צמודים. חזרנו משם זוג, ונישאנו אחרי שנה".
איזה מודל דתי אתם מקיימים?
"אנחנו שומרים שבת וכשרות. מבחינתי שבת זה יום מנוחה לנפש. זה תענוג שאין מסכים. הבן הגדול שלנו חייל משוחרר, הבן האמצעי עבר לבית ספר חילוני בכיתה י', והקטן בחינוך דתי. היו הרבה ויכוחים סביב המעבר של האמצעי - נמאס לו מכל שעות הגמרא והתנ"ך שלומדים בישיבה תיכונית. לבעלי היה קשה להעביר ילד לחינוך חילוני. לי היה ברור שאני תומכת בבן".
אגב, איך מתייחסים בקהילה הדתית ללבוש שלך?
"אני לא מתערבבת מדי ואני לא בהארד־קור הדוסי בשכונה. אני גם לא מסתובבת בשכונה בשורטס - זה יותר בטיולים - אבל כן בגופיות עם מכנסי ג'ינס ארוכים. הייתי ילדה טובה הרבה שנים, חצאיות והכל. לקראת סוף הלימודים באוניברסיטה התחלתי להשתחרר. היום אני מתחרטת שהלכתי כל כך בתלם. החברות הלכו לשירות לאומי והלכתי איתן. היום הייתי עושה צבא. זה חלק מההוויה הישראלית וזה חסר לי".
נוה רעואל וגבעת־שמואל
ספרה הראשון, "לשחק באבא ואמא", היה רומן שהתבסס על מקרה שקרה לחברתה: גבר נוטש את בת זוגו ההרה, והיא בוחרת ללדת ולהיות יחידנית. הפעם היא עוסקת בקהילה הדתית שאליה היא משתייכת ולא חוסכת ממנה ביקורת. את הדמויות מיקמה ביישוב הבדיוני נוה רעואל, אך היא אומרת ש"יש הרבה מנוה רעואל בגבעת־שמואל" ומודה שבחרה בכוונה בשם מתחרז.
"אנשים מהקהילה הדתית הסתקרנו. חששתי שיסקלו אותי, אבל הרוב כתבו לי, 'וואו, איזה אומץ היה לך לחשוף את הדברים האלה' ושהם מזדהים עם התכנים האלה"
"אני מעריכה הרבה דברים בקהילה הדתית. זו קהילה שיודעת לחבק אנשים שזקוקים לעזרה. מישהי יולדת, וכולם מתארגנים לעזור לה עם סירים. מישהו בצרה, ומיד כולם יתגייסו להרים תרומות. אבל לצד זה, הקהילה שאוהבת לראות את עצמה כמלח הארץ, לא חפה מבעיות. יש הרבה צביעות. מודדים אותך אם אתה דתי יותר או פחות, איך אתה מתלבש. אסור לרכל, אבל יש המון רכילות. עדיין יש הומופוביה".
הספר "פק"ל געגוע"צילום: אביחי סוחר, גרפיקה סטודיו לב אריביקורת נוספת שאת משמיעה היא על טאטוא של עבירות מין. לגיבורת הספר אין מושג שבעלה היה קורבן לעבירות מין מצד הרב שלו בתיכון.
"בעלי בוגר ישיבת נתיב מאיר, וחבריו נפגעו מראש הישיבה, הרב קופולוביץ, שלימים הורשע בביצוע מעשים מגונים בתלמידיו. הם היו ילדים טובים ותמימים שהעריצו את הרבנים שלהם. כשיש תמימות ואין ידע מיני ושיח פתוח, קל יותר לפגוע. רציתי להגיד משהו על ההשתקה של משפחות הנפגעים שמתביישות בכך שילדיהן נפלו קורבן לעבירות מין".
איך התגובות מהסביבה שלך לספר?
"אנשים מהקהילה הדתית הסתקרנו. חששתי שיסקלו אותי, אבל הרוב כתבו לי, 'וואו, איזה אומץ היה לך לחשוף את הדברים האלה' ושהם מזדהים עם התכנים האלה. הייתה גם מישהי שכתבה לי שזה ספר טיסה קליל שהורס את שמה של הקהילה הדתית. לא עניתי לה. אם זה כזה קליל, אז איך זה שדרכתי לה על כמה יבלות?".
