אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה יצא לכן להסתובב ליד בית ספר כלשהו על הבוקר, אבל אם במקרה כן, אתן בטח מכירות את זה - נחילים של ילדים צועדים כמו זומבים עם פרצופים בתוך הטלפונים. כולם. כולם! טוב, בעצם לא כולם, תמיד יש כמה הורים שמגבילים שעות מסך, אז הילדים שלהם נדחפים לטלפונים של החברים שלהם, אלה שמגיעים מבתים שבהם ההורים ויתרו. בכל מקרה, אף אחד לא משתמש בעיניים שלו כדי לראות לאן הוא הולך. ובצדק. בשביל מה צריך לראות איפה יש מעבר חציה? ועוד על הבוקר? מה אנחנו, בימי הביניים? 7:56 זה זמן מושלם לצפות באיזה מישהו מהטוקטוק (ככה אני קוראת לטיקטוק כדי לעצבן את הילדים שלי) מקריא בצרחות מתכון להכנת עוגה במיקרו. חייבים מטרות בחיים, אין ברירה. ואז כל התלמידים שאיכשהו מצליחים להגיע בלי לדפוק את הראש בעמוד נכנסים לכיתות, מעבירים יום שלם של לימודים מיותרים - כי גם ככה הבינה המלאכותית תשתלט על כולנו בעוד שמונה חודשים מקסימום - עד שבצהריים הם שוב גוררים את עצמם הביתה באמצעות חוש ריח וטיפת מזל, וכשהם מגיעים הם סוף כל סוף מניחים את הטלפונים בצד, כי יש גבול. קצת חמלה כלפי הפלייסטיישן, הוא בודד, צריך לבהות גם במסך שלו.
אותי זה מזעזע כמובן. לא בגלל שזה באמת מזעזע, אלא בגלל שזה התפקיד שלי, בתור בן אדם מבוגר: להזדעזע מהצעירים. זוכרות את הפעם הראשונה שהתעוררתן בבוקר ואמרתן "אוי" כשקמתן מהמיטה? אז זה הרגע שמניע את התהליך. לאט־לאט אתן קולטות שהפסקתן לאכול אחרי 22:00, הצוואר שלכן הופך למצע אורגני לשתילת זרעוני בוטוקס ואין לכן מושג מי זה עדן חסון. ותוך כדי שאתן מופתעות מזה שהזיקנה לא פסחה עליכן, אתן בוהות בנוער ופוצחות במזמור שההורים שלכן שרו על הדור שלכן: "הם איומים ונוראים/ איך הם אמורים להצליח בחיים?/ אני פשוט בהלם, אני המומה/ לא הבנתי, זה דור ה־Y, דור ה־Z, דור ה־C או מה?/ כשאנחנו היינו ילדים/ הכול היה כל כך שונה/ כולנו היינו מושלמים/ אין לי כוח לתת דוגמאות, אז לא משנה".
והקטע הוא שאתן באמת מאמינות לזה. אתן בטוחות במיליון אחוז שהילדות שלכן הייתה הרבה יותר טובה. שהעולם היה הרבה יותר טוב. שאנשים חינכו את הילדים שלהם כמו שצריך. אתן שוכחות שההורים שלנו היו היפים שגידלו שיער, שמעו ביטלס, עישנו פייסל(!) במחששות של התיכון ועשו כאב ראש להורים המסכנים שלהם. וכן הלאה, כל דור מתחרפן מהצעירים שתופסים את מקומו. בטח גם בתקופת האבן הייתה לפחות אמא אחת שאמרה, "אני לא מאמינה שהילד הזה שורף את התרנגולת על האש, מה זה השטויות האלה? כשהייתי ילדה אכלנו אותן כשהן עדיין היו בחיים. אין דבר שבונה אישיות כמו לתת ביס בפולקע של עוף תוך כדי שהוא עדיין מקרקר". אבל איך אומרים? מציאות לחוד ורגשות לחוד. ככה זה בחיים. אתן לא נולדות זקנות טרחניות שמתלוננות על השטויות של הצעירים. אתן הופכות לכאלה.
בכל מקרה, לפני שאמות ואפנה את המקום שלי לילדים שלי שיתלוננו על הילדים שלהם, הרשו לי להציע פתרון. נכון הם כל הזמן בטוקטוק? נכון. ונכון שהם לא מקשיבים לשום דבר שאתן אומרות? גם נכון. אז הנה מה שתעשו. תפתחו חשבון משלכן בטוקטוק. מי שלא יודעת לעשות את זה, שתבקש עזרה מהתינוק של השכנים. כעת תצלמו את עצמכן אומרות דברים כמו, "כמה פעמים אמרתי לך לפנות את המדיח! זה לא כל כך קשה!" או "אם אתה לא עושה שיעורים, אני אקח לך את הטלפון! תיזהר ממני!", להעלות את הסרטונים לטוקטוק ולקוות שהם ייתקלו בהם בדרך לבית ספר. ככה הם גם יקבלו את המסר וגם יבינו שזהו, טוקטוק כבר לא שייך לצעירים, וינטשו אותו בהמוניהם. ואז יעברו למשהו אחר. אבל זה בסדר, אתן תהיו גם שם. וכן הלאה וכן הלאה. עד שתתייאשו הם כבר יהיו מספיק גדולים כדי לבוז ביחד איתכן לצעירים החדשים.
