בשכול הנורא שאנחנו מתמודדים איתו מאז 7 באוקטובר יש מעגל נוסף, מעבר לזה המשפחתי, הזוגי או החברי: השותפים לדירה. רבים מנרצחי נובה, בשנות ה־20 לחייהם, התגוררו בדירות שותפים שכורות בתל־אביב. שותפיהם לדירה היו אלו שהתחילו איתם את היום, ניהלו איתם את השיחה הקטנה עם הקפה הראשון של הבוקר, הכינו אוכל והשאירו במקרר פתק "תחמם, השארתי לך" וסגרו איתם את היום בערב, במרפסת, בשיחה עמוקה יותר או פחות, בחלומות ותוכניות לעתיד, בבדיחות והקנטות של חיבה, נגינה ושירה על גיטרה. הווי שלם שהפך לריק שובר לב.
בימים שלאחר 7 באוקטובר, המרואיינים בכתבה זו מספרים על חוויה זהה: בלתי נסבל לחלוף על פני חדר עמוס חפצים אך ריק מבעליו. גם כשסוגרים את הדלת של החדר, אין לאן לברוח. הבית עדיין מתפקע מזיכרונות, ריח ונוכחות. וגם אחרי שבני משפחה וחברים מגיעים לארוז את החפצים שנשארו, הארגזים מורדים אל המכונית והחדר נותר ריק, זה לא משנה דבר. אי־אפשר לברוח מהידיעה שהיה איש וראו, איננו עוד.
צפו בווידאו
"היה בינינו חיבור לא רגיל"
יעל רונסקי, השותפה של ברונה ולאנו ז"ל
מאז ששותפתה לדירה וחברתה האהובה ברונה ולאנו נרצחה, יעל רונסקי (24) לא הצליחה לחזור לדירה שבה התגוררו השתיים, ברחוב שינקין בתל־אביב. "ישנתי אצל ההורים, ואחרי כמה ימים ניסיתי לנסוע לדירה", היא מספרת. "פעם אחת הגעתי לצומת שינקין־רוטשילד ולא הצלחתי להתקדם. בפעם אחרת הגעתי לסף והצצתי פנימה. החדר שלה היה מסודר, הכול נראה כרגיל. לא הצלחתי להיכנס. בכיתי".
יעל רונסקי: "מיד כשנחתתי נסעתי לשבעה. אני ואמא של ברונה התחבקנו והיה הרבה בכי. היא החליטה לעזוב את ישראל - היא עלתה בגלל ברונה ולא ראתה יותר טעם להישאר פה. אספנו עבורה כסף והיא חזרה לברזיל"
יעל וברונה התגוררו יחד במשך כמעט שנה והפכו לחברות נפש. "כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל־אביב נכנסתי לדירת שלושה שותפים שמצאתי", מספרת יעל. "כשהשותפה עזבה, חברה סיפרה לי שהיא לומדת עם מישהי מקסימה בשם ברונה שמחפשת דירה להיכנס אליה. דיברנו בטלפון ולמחרת היא הגיעה לראות את הדירה. היא הכניסה איתה כזו אנרגיה טובה. השותף השלישי רצה להכניס חבר ואני התעקשתי ברמות. היה בינינו קליק מיידי".
ספרי על ברונה.
"ברונה הייתה בגיל שלי, 24. היא גדלה בברזיל, הייתה בבני עקיבא, שמרה מסורת ורצתה נורא לעלות לישראל. היא עלתה לפני שבע שנים יחד עם אמא שלה, ואחותה הצטרפה אליהן בהמשך. היא שירתה כמדריכת שריון ובהמשך למדה תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, הצליחה מאוד ורצתה להמשיך בתחום התקשורת או בחקר התקשורת. היא הייתה סופר־אנרגטית, קלילה וחברותית, אהבה לצאת לברים, למסיבות ולרקוד, ללכת לים, לראות את השקיעה ולהקפיץ כדור. לפני התואר היא עשתה טיול גדול בדרום אמריקה, ובקיץ הקרוב רצתה לטוס למזרח. בינתיים, במקביל לתואר, היא עבדה כמלצרית במסעדה, עבודה שאני סידרתי לה. היא גם פרנסה את עצמה וגם עזרה לאמא שלה ואחותה, שגרות בפתח־תקווה".
נשמע שהקשר ביניכן היה יותר משותפות לדירה.
"היה בינינו חיבור לא רגיל. הפכנו לחברות ממש. הלכנו לכל מקום ביחד. בבוקר נסענו יחד באוטובוס לאוניברסיטה, בהפסקה שתינו קפה. היינו חוזרות הביתה ואוכלות ביחד. המשפחה שלי חיבקה אותה, כל שישי היא הייתה אצלנו בארוחה. בארוחות חג גם אמא שלה ואחותה היו מגיעות אלינו. החברות שלי הפכו לחברות שלה. בספטמבר, חודש לפני שנרצחה, הלכנו בחבורה למסיבה ביער בצפון. רקדנו עד הבוקר, הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו.
"היום התחיל ונגמר איתה, היינו יושבות על הספה ומדברות. אני לא אשכח שכשנפרדתי מחבר שלי, בכיתי והיא התחילה לבכות איתי, בגלל הכאב שלי. מצאתי את עצמי מרגיעה אותה. היא הייתה כזו רגישה ואכפתית".
יעל רונסקי: "אחרי כמה ימים ניסיתי לנסוע לדירה. פעם אחת הגעתי לצומת הסמוך ולא הצלחתי להתקדם. פעם אחרת הגעתי לסף ולא נכנסתי. בכיתי"
ספרי על השבת הארורה.
"בדיוק לפני המסיבה ברונה טסה לשלושה שבועות עם אמא שלה לריו דה־ז'נרו ואני טסתי לטיול בארצות־הברית. דיברנו בווידיאו כל יום. היא כבר חזרה לארץ ואני הייתי אמורה לחזור ב־7 באוקטובר. אם הייתי בארץ הייתי מגיעה גם למסיבה. זה בנוהל.
"לברונה היה יומולדת ב־26 בספטמבר, והיא תכננה לחגוג בנובה. היא הלכה לקנות בגדים במיוחד למסיבה, שלחה לי צילום של מה היא הולכת ללבוש, סיפרה לי עם מי היא נוסעת. התרגשות שלמה. באחת וחצי בלילה היא שלחה לי סלפי שלה ושל שני החברים מהעבודה שאיתם היא נסעה.
"ב־9:33 בבוקר, כשבארצות־הברית אמצע הלילה, ברונה התקשרה אליי. הייתה קליטה גרועה ורעש מסביב. היא לחשה, הצלחתי לשמוע שהיא אומרת שהיא אוהבת אותי ואז השיחה נותקה. בדיעבד אני יודעת שהיא שלחה הודעות לבוס שלה שיש מחבלים ושהיא נפרדת, ואז נותק הקשר איתה. בהתחלה חשבתי שהיא הצליחה לברוח ושהסוללה שלה נגמרה, אבל אחרי שלושה ימים הודיעו לי שמצאו את גופתה. גילינו שהיא יכלה לברוח ובחרה להישאר עם חבר שנורה. הם התחבאו במיגונית ושם נרצחו".
בגלל שטיסתה נדחתה, יעל לא הספיקה להגיע להלווייתה של ברונה. "ראיתי את ההלוויה דרך הפייס טיים בשדה התעופה. חברה הקריאה בשמי את ההספד שכתבתי. מיד כשנחתתי נסעתי לשבעה. אני ואמא של ברונה התחבקנו והיה הרבה בכי. כל החברים של ברונה היו איתה, עטפנו אותה. היא החליטה לעזוב את ישראל - היא עלתה בגלל ברונה ולא ראתה יותר טעם להישאר פה. אספנו עבורה כסף והיא חזרה לברזיל".
לחזור לגור בדירתן המשותפת לא היה בכלל אופציה, מספרת יעל. "מהרגע הראשון הבנתי שאין סיכוי שאני נכנסת לדירה. הספה שישבנו עליה, הקפה, ארוחות הבוקר, ההתארגנויות ביחד לפני מסיבה, החפצים שלי אצלה ושלה אצלי, כל הזיכרונות - זה היה גדול עליי.
"חברה שלי ואחותה של ברונה ארזו את הדברים שלה. אני לא הייתי מסוגלת. גם את הדברים שלי המשפחה וחברות ארזו. חברה גם הראתה לאנשים את הדירה. לא יכולתי לנשום את האוויר שם. הרגשתי שעד שאני לא מוצאת מחליף, אני כאילו עוד גרה שם איתה. אחרי חודש וחצי מצאתי מחליף. השותף השלישי, לוחם במילואים, עוד מתלבט מה לעשות".
איך את מרגישה היום?
"חברת נפש שלי נרצחה. לגור עם מישהו, לקום איתו בבוקר, זו רמה אחרת של קרבה. זו נתינה ללא חשבון. אני כרגע גרה אצל ההורים ומתכננת לחזור לתל־אביב, לדירה חדשה עם חברה. זה מוזר ועצוב. זה לא יהיה אותו הדבר.
"אני מדריכת צניחה וקיבלתי צו 8 כבר בימים הראשונים של המלחמה, אבל לא הייתי במצב. אחרי כמה שבועות של אבל, של מחשבות על ברונה כל הזמן, ביקשתי להתגייס ומאז אני במילואים".
יש מחשבות להנציח אותה?
"מישהי מקסימה שמעצבת עכשיו קולקציות של בגדי ים לזכר בנות שנפלו פנתה אליי, ונעשה קולקצייה לזכר ברונה, שכל כך אהבה את הים. אני רוצה שכולם ידעו איזו מדהימה היא הייתה".
"אני מרגיש אותו בבית"
בנג'מין בניטה, השותף של דור מלכה ז"ל
בנג'מין בניטה (30) הספיק להתגורר עם דור מלכה (29) במשך כחצי שנה, לפני שדור נרצח במסיבה ברעים. השניים הכירו ביום הולדת של חברה משותפת, נוי זעפרני, שגם היא נרצחה ב־7 באוקטובר (במסיבת "פסיידאק", יחד עם ארוסה יובל רביע ואחיו נועם רביע).
"נוי הזמינה ליום ההולדת שלה חבר שלה שלא הכרתי, את דור", נזכר בנג'מין. "היא הכירה אותו בטיול בהודו. בהתחלה חשבתי, מה היא מביאה אנשים מחוץ למעגל שלנו? אבל היא אמרה לי שהיא חייבת להכיר בינינו, שאנחנו באותו סגנון. הכרתי איש מצחיק, כיפי, מעניין".
מתי הוא הפך לשותף שלך?
"אחרי חודש השותפה שלי עזבה את הדירה בתל־אביב וחיפשתי שותף חדש. נוי סיפרה לי שדור מחפש דירה להיכנס אליה. היא אמרה לי 'זוכר את דור?'. אמרתי לה 'בטח, אחלה גבר. שיבוא'.
"מהר מאוד הפכנו לחברים. הייתי מתקשר אליו, 'היי, יש מה לאכול?' או 'דור, תקנה חלב בדרך'. היו לנו צחוקים, סתלבט. יצאנו למסיבות ביחד. הוא היה בן אדם זהב. תמיד עזר. בכל בעיה, הוא היה אומר 'הכול טוב, מה שאתה צריך, בנג'ה'.
"דור בדיוק פתח עסק של תכשיטים ובגדים מהודו, היה פותח דוכן במסיבות ומוכר. הוא היה באטרף על העסק שלו, מחפש איפה לעבוד. לפעמים הייתי נוסע איתו למסיבות, עוזר לו לפרוק את הסחורה, להקים את הדוכן. אם הוא רצה להסתובב, לשתות משהו, אני הייתי עומד ומוכר".
ספר מה קרה בשבת השחורה.
"אני נסעתי למסיבת 'פסיידאק' עם חברה טובה שלי. הגענו לשם באחת וחצי בלילה. פגשנו שם את נוי ויובל. דור נסע לנובה. הוא רצה שאבוא ואעבוד איתו, אבל זה פחות הווייב שלי והמוזיקה שאני אוהב.
"בשש וחצי בבוקר התחילו הטילים. עליתי לרכב עם חברים לנסוע חזרה למרכז. באמצע הכביש עצר אותנו חייל, אמר שיש מחבלים ושנעשה אחורה פנה. נסענו ועצרנו ליד מיגונית על הכביש לניר־עוז. תוך חמש דקות היא התמלאה באנשים שהגיעו בריצה מהיער. אנשים שירויים בכתף, בראש, אנשים עם כל מיני פציעות וחתכים, בלי נעליים. מבוהלים, צועקים. היריות הגיעו אלינו. הצצתי החוצה ואני רואה את חיילי צה"ל מנהלים לוחמה. פתאום זורקים רימון לכיווננו ואנשים מושכים אותי לתוך המיגונית. הגיע אלינו חייל פצוע, ידידה שלי עשתה לו חוסם עורקים. אחרי כמה זמן הגיע ג'יפ סופה לפנות את החייל. הם אמרו לנו שמי שיש לו רכב שייסע אחריהם. אמרתי לחבר 'עכשיו לאוטו'. התחלנו לנסוע, ירו עלינו. כשעצרנו ראינו שכל האוטו מחורר".
בנג'מין בניטה: "הייתי מתקשר לדור, 'היי, יש מה לאכול?' או 'תקנה חלב בדרך'. הוא היה בן אדם זהב. בכל בעיה היה אומר 'הכול טוב, מה שאתה צריך, בנג'ה'"
ידעת באותן שעות ארוכות מה קורה עם דור?
"התקשרתי אליו והגעתי לתא קולי. למחרת היו עוד אנשים שיצאו אחרי שהתחבאו כל היום, וחשבתי שאולי גם דור ייצא מהמחבוא. חיכינו וחיכינו. בינתיים גם ראינו סרטון שבו רואים שהוא נתפס על ידי מחבל. חשבנו שאולי הוא נחטף, אבל ביום רביעי קיבלנו את הידיעה שהוא נרצח".
מה עבר עליך כשחזרת לדירה?
"זה היה סרט. נכנסתי לחדר שלו ובוא'נה, הוא לא פה. סגרתי את הדלת ואז שוב פתחתי ושוב סגרתי. ניסיתי לעכל שזהו, הוא לא יחזור לפה. יומיים אחרי שהוא נקבר, שני חברי ילדות שלו הגיעו לדירה כדי לקחת את הדברים שלו. בזמן שהם היו בדרך, ביקשתי משתי שכנות שיעזרו לי לארוז את החדר של דור. לא הצלחתי כל כך לארוז. זה היה לי קשוח. השכנות ארזו הכול. אני עזרתי לשני החברים להוריד את הארגזים לאוטו".
היה לך ברור שאתה נשאר בדירה או ששקלת לעזוב?
"אני כבר שלוש שנים גר בבית הזה. חשבתי על זה והחלטתי להישאר. בהתחלה, במודעה שהעליתי, סיפרתי שהשותף שלי נרצח. אנשים קצת נרתעו, אז מחקתי את זה. אני מרגיש אותו בבית. אני נזכר בכל מיני סיטואציות, באיזה צחוק שעשינו או שפתאום עולה תמונה שלו. זה עושה לי טוב להישאר פה".
"ברגע שהיא נכנסה ידעתי שהיא השותפה שלנו"
דן גבאי, השותף של בר תומר ז"ל
הרצח של בר תומר (25) טלטל ושינה את מסלול חייו של השותף שלה, דן גבאי (26) מקצה אל הקצה. כבר כמה שבועות שהוא נמצא בארצות־הברית וכרגע לא מתכנן לחזור, תוכנית שלא חשב עליה לפני אירועי 7 באוקטובר. "אני כרגע נע בין ניו־יורק ומיאמי, נמצא אצל חברים ומשפחה", הוא מספר.
בר ודן הפכו לשותפים בנובמבר של שנה שעברה. "שותף שלי ואני פרסמנו מודעה שמתפנה חדר בדירה", מספר דן. "היו המון מועמדים, אבל ברגע שבר נכנסה לבית ידעתי שהיא השותפה שלנו. היא נכנסה עם כזו אש, אנרגיות טובות וחיוך. כשהתחלנו לדבר, גילינו ששנינו מאוד אוהבים את הספר הרוחני 'כוחו של הרגע הזה' ושאנחנו דומים מאוד".
ספר על בר.
"היא נולדה וגדלה בקיבוץ עין־שמר, הגיעה למרכז ללמוד תואר בפסיכולוגיה וניהול באוניברסיטת בר־אילן ועבדה במשאבי אנוש במלון בנווה צדק. היא סיפרה שהיא רוצה להתחתן עד גיל 27 ולהביא ילדים לעולם. היא חיפשה מערכת יחסים רצינית. היא לא ידעה אם היא תחזור לקיבוץ לגדל משפחה או שדווקא תעבור לחיות במיאמי.
"בר הייתה בן אדם של אנשים. גם כשלא היה לה זמן, אם חברה הייתה צריכה אותה - היא הייתה אומרת לה לבוא, גם אם זה לחצי שעה, לתת לה את תשומת הלב. היא הייתה מנקה אחרינו, רומזת וצוחקת על זה, הייתה נוזפת בי שהמזגן שלי תמיד דולק, כי אני יוצא ושוכח לכבות. אבל זה תמיד היה ברוח טובה.
"בר הייתה עדינה, אף פעם לא רבה, לא גרמה לאווירה לא נעימה. היא הייתה באמת מתוקה. היא הייתה מכינה פסטה שמנת פטריות או רוזה ומשאירה לנו שגם נאכל. הכרתי את אמא שלה ואת שני האחים שלה. בר הביאה ספה גדולה וכשזו לא נכנסה לחדר שלה, היא נתנה אותה לי. ייעצנו אחד לשני על סידור החדר ותליתי לה דברים. לשנינו היה חשוב שזה יהיה בית ולא דירה, שזה יהיה מקום חם ואכפתי. השתמשנו בטרמינולוגיה של 'בית'".
דן גבאי: "לא יכולתי לשאת את המחשבה שאעבור כל יום על פני החדר של בר. קניתי כרטיס טיסה לארצות־הברית ועליתי על המטוס הראשון שיצא אחרי ההלוויה"
דן מספר שמסיבות היו חלק בלתי נפרד מחייה של בר. "היא הייתה נוסעת לפסטיבלים בעולם ועבדה שם בציורי גוף", הוא מספר. "היא רצתה לנסוע למידברן, אבל זה אירוע של כמה ימים והיא הייתה עסוקה מדי. היא התייעצה איתי ואמרנו שלא נורא, היא תלך במקום זה למסיבה אחרת שנמשכת יום אחד. לא ידעתי שזה לנובה. היא נסעה עם חברה טובה שלה, נועם שלום ז"ל, שגם היא נרצחה. אני הייתי אצל המשפחה שלי בצפון באותו סוף שבוע. שותף שלי שלח לי הודעה שבר הייתה בנובה ושהיא נעדרת".
מה קרה משם?
"אחרי כמה ימים חזרתי לתל־אביב. הבנתי שעצוב לי ומוזר להישאר בבית. אני זוכר שהצצתי לחדר שלה וזו הייתה תחושה של ריק וכאב. ריק טראגי שאני יודע שלא יתמלא. לקחתי בגדים וציוד ועזבתי למלון דירות בתל־אביב. באותו שבוע הייתי בקשר יומיומי עם אחותה של בר. בשבת, שבוע אחרי, הודיעו לי שמצאו את גופתה. לא שאלתי מה היה, אני לא רוצה לדעת. אני מקווה שהיא לא סבלה ולא עברה דברים נוראיים, שהמוות שלה הגיע מהר".
ואז אתה צריך להחליט אם לעזוב את הדירה.
"באותו רגע שנכנסתי לדירה לארוז לכמה ימים, הבנתי שאני כבר לא אשאר שם. אני לא יכול לחשוב על זה אפילו. כשבן בית לא חוזר, זה לא אותו הבית. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אקום כל יום ואעבור על פני החדר של בר. החלל שהיא השאירה גדול מדי. מצאתי שותפה שתיכנס במקומי".
לעבור לחו"ל זו מחשבה שהייתה שם לפני?
"לא פלרטטתי עם הרעיון הזה בכלל לפני כן. כשבר נרצחה ולא יכולתי לחזור הביתה, התחלתי לנדוד. התחלתי לחשוב שאם גם ככה אין לי בית ואם המצב שהגענו אליו בארץ מכעיס אותי, ואני מרגיש שישראל כרגע היא לא המקום האידיאלי בשבילי, יהיה לי קל יותר לשאת את זה בחוץ.
"שמונה ימים אחרי 7 באוקטובר, קברו את בר. לראות את הארון נכנס לאדמה ומתכסה בעפר, היה עבורי החותמת הסופית שבר לא תחזור. שזהו, החלומות שלה להתחתן, לגדל ילדים, לעשות קריירה, נקברו. הרגשתי שברגע הזה סגרתי מעגל עם בר. קניתי כרטיס טיסה לארצות־הברית ועליתי על המטוס הראשון שיצא אחרי ההלוויה".
