כרואן חלבי (29) מעוספיה, מהנדסת ביו־רפואית, עובדת כתומכת מחקר ופיתוח בחברת "אוסיו" לציוד רפואי, אלופת ישראל בשלל ריצות למרחקים ארוכים, נשואה, משתתפת בסדרה 'יומנה של ספורטאית' (שביימה סוהא עארף), על ספורטאיות מהמגזר הערבי (ימי שני ב־20:15 בערוץ 'מכאן 33', הפרק אודותיה ישודר ב־15 ביולי):
"לפני כמה שבועות, כשהתחריתי בגרמניה בריצת מכשולים ל־2,000 מטר, נתקעתי בקורה ונפלתי נפילה חזקה על הראש והצד. קמתי עם קצת סחרחורת, אבל המשכתי ואפילו הצלחתי לעקוף כמה רצות. לא השגתי תוצאה גבוהה, אבל הייתי גאה בעצמי על כך שלא ויתרתי.
כרואן חלבי ב"יומנה של ספורטאית"
(קרדיט: בילסאן הפקת סרטים בע״מ/מכאן 33)
רשימת ההישגים שלי בריצה למרחקים ארוכים מגוונת. אני אלופת ישראל לשנת 2024 בריצת 5,000 מטר לנשים וסגנית אלופת ישראל לנשים בריצת 3,000 מטר מכשולים. בעבר הייתי אלופת ישראל לנשים במרוצי שדה, במרוצי הרים ל־10 ול־5 קילומטרים כביש וסגנית אלופת ישראל ב־1,000 מטר נשים. אני הראשונה במגזר הדרוזי שהגיעה לתארים האלה, וכל זה קרה במהלך לימודים לתואר ראשון ולתואר שני עם תזה בהנדסה רפואית בטכניון.
נולדתי כרביעית במשפחה בת חמישה ילדים מדאליית אל־כרמל, אבא שלי היה מפקד במשמר הגבול וכיום פנסיונר ופעיל חברתי, ואמא עקרת בית. בהתחלה למדתי בבית ספר דתי בכפר והלכתי בלבוש מסורתי וכיסוי ראש. בכיתה ד' עברתי לבית ספר ממלכתי רגיל, שם לובשים חולצה קצרה וג'ינס. אני לא דתייה, אני מסורתית.
"ההורים הבינו שאני רצינית, ומאז הם תומכים בי. גם מהסביבה בכפר אני מקבלת לרוב תגובות מפרגנות. מעט מאוד אנשים הביעו תמיהה והתנגדות, אבל הוריי נותנים לי גיבוי לא מתפשר"
בחטיבת הביניים, אחרי שהיו לי הישגים טובים בתחרויות ריצה בית־ספריות, החלטתי להתאמן בריצה. בהתחלה רצתי על הליכון בבית, כי לא נהוג בכפר שבחורה יוצאת לבד. עם הזמן השתעממתי מהמסילה ועברתי לרוץ על הכביש הראשי ובהמשך - במוחרקה ובנוף כרמל. רצתי עם טלפון ולפעמים עם תרסיס פלפל, למקרה חירום.
בגיל 19, כשהתחלתי ללמוד בטכניון, הפסקתי לרוץ במשך חצי שנה. העברתי את המוטיבציה מהריצה ללימודים. אבל בטכניון יש חובה לקחת שני קורסים בספורט, ובחרתי בהגנה עצמית ובריצות ארוכות. ב־2015, בסמסטר ב' של השנה הראשונה, התקיים מרוץ הטכניון הראשון. חודש לפני המרוץ התחלתי להתאמן וסיימתי רביעית. כשהמאמן אליה רייטר בחן אותי והחליט לצרף אותי לנבחרת, ממש שמחתי. כשסיפרתי לאבא, הוא שמח אבל חשש שזה יפריע ללימודים. הבטחתי שזה לא יקרה ועמדתי בהבטחה. הקרבתי שעות שינה וחיי חברה, אבל בלימודים זה לא פגם. להפך.
לאורך הלימודים השתתפתי בליגת האוניברסיטאות והמכללות בארץ (אס"א), ובשלב מסוים עברתי למאמן גיל לוטם, שדחף אותי לאליפות ישראל ב־10 ק"מ כביש ב־2018. זה לא היה פשוט. היו יותר מ־300 נשים, היה מאוד חם והמרוץ היה קשה. בזכות הישג של 37:12 דקות קיבלתי מדליית זהב - הראשונה שלי. זכיתי ביותר מעשר מדליות - זהב, כסף וארד. היו גם הרבה כישלונות, אבל לא הרמתי ידיים.
ההורים הבינו שאני רצינית, ומאז הם תומכים בי. גם מהסביבה בכפר אני מקבלת לרוב תגובות מפרגנות. מעט מאוד אנשים הביעו תמיהה והתנגדות, אבל הוריי נותנים לי גיבוי לא מתפשר. מ־2022 אני פרזנטורית של חברת סאקוני, ולאחרונה עלתה בתאגיד השידור הסדרה בהשתתפותי.
הייתי רווקה עד גיל מאוחר יחסית. לקחתי את הזמן כי רציתי למצוא את האדם המתאים לי וגם להתבסס קצת בחיים. את בעלי, בשאר קבלאן, מהנדס תוכנה מבית־ג'ן, הכרתי בזכות תלמידה שלו ששמעה עליי והעריצה אותי. הוא רצה להפתיע אותה, הזמין אותי לכנס בנושאי חינוך והפגיש בינינו. היום היא מתאמנת איתי באגודת מכבי חיפה־כרמל. הכנס היה גם הזדמנות לו ולי להכיר ולהתחיל ידידות שהתהדקה במשך הזמן. במאי האחרון התחתנו, יש לנו בית בבית־ג'ן אבל בחרנו לגור בעוספיה, כי זה קרוב לחיפה, שם אני מתאמנת, ולעבודה שלי בקיסריה.
כרגע אני עובדת בחצי משרה ומתאמנת 10־11 פעמים בשבוע, עם המאמן אהרון שבתייב. יש ימים שבהם אני מתאמנת בבוקר לפני העבודה ובערב אחריה. כיום אני מדורגת במקום ה־38 באירופה. אחד הדברים שהכי משמחים אותי הוא שצעירות פונות אליי ומבקשות עצות איך לשלב לימודים וספורט תובעני. כשהתחלתי, הייתי מהיחידות במגזר הדרוזי שעוסקות בספורט בצורה מקצועית. בשנים האחרונות קמו קבוצות ריצה של נשים ולא פעם אני שומעת שאני מהווה מודל לחיקוי. זה מחמם לי את הלב".
שורה תחתונה: "לא לפחד, להעז! אם נופלים - לקום ולהמשיך לנסות, עד שמצליחים".
