שלושה ימים אחרי שמונתה למנהלת בית החולים קמפוס בילינסון, נקלעה ד"ר לנה קורן פלדמן לסיטואציה בה הצילה חיים. זה קרה כשהתאמנה כהרגלה בכדורעף חופים בחוף גורדון בתל־אביב, ובסמוך אליה התאמן בחור צעיר שהתמוטט פתאום. "רצתי אליו", היא מספרת, "והוא היה כמעט ללא דופק, עם נשימה שטוחה מאוד. ראיתי את חייו הולכים ואוזלים. הבנתי שמדובר במכת חום, ובמקרה כזה הטיפול הקריטי והמציל חיים הוא קירור. העברנו אותו למקום מוצל ושפכנו עליו מים קרים. חיברנו אותו לדפיברילטור ליתר ביטחון, ותוך כמה דקות הוא התחיל לחזור לעצמו. בסוף אפילו הצלחתי לדבר איתו".
הסיפור הזה יכול להוות מענה לשאלה למה אישה, שחלמה כל חייה להיות רופאה וראתה בעבודתה שליחות, נמצאת כבר שנים בצד השני של המקצוע, כלומר, בתפקידי ניהול. "הצלת חיים זה הייעוד של כל רופא", היא מדגישה. "גם אם שנים רבות לא יצא לי לשים את הידיים על מטופלים, גם ברמת הניהול אנחנו מקבלים החלטות יומיומיות של הצלת חיים".
לתפקיד הבכיר הגיעה קורן פלדמן, מומחית באף־אוזן־גרון ובכירורגיית ראש וצוואר, אחרי כמה תפקידי ניהול מערכי רפואה בצה"ל וב"כללית", עד שבגיל 48 שברה שיא ונבחרה למנהלת בית החולים הצעירה בארץ. ולא סתם בית חולים: קמפוס בילינסון הנחשב כ"מרכז־על" ושהוגדר על ידי המגזין "ניוזוויק" כאחד מבתי החולים הטובים בעולם, ולפני שנה זכה בפעם הרביעית ברציפות במקום הראשון בדו"ח מדדי האיכות של משרד הבריאות. בנוסף, הוא גם מוביל בתחום ההשתלות בישראל זה שנים רבות. "קיבלתי לידיי בית חולים גדול ומוביל, והאתגר הכי גדול שלי הוא פשוט לשמר את זה", היא אומרת.
"בכל התפקידים שעשיתי הייתי האישה הראשונה, תמיד התמודדתי מול גברים, והרבה פעמים גם נבחרתי"
איך הגעת לתפקיד?
"הייתי סגנית מנהל בילינסון במשך כשנה, וכשד"ר ערן רוטמן, מנהל בילינסון היוצא, עזב - נוצרה הזדמנות להתמודד על התפקיד והגשתי מועמדות. עשיתי את זה באומץ. זה תפקיד גדול, מורכב ומאתגר, ומי שיש לו האומץ הדרוש גם מקבל אותו".
מחמיא לך לשאת את התואר "מנהלת בית החולים הצעירה בארץ"?
"אני לא חושבת שהגיל הוא הסיפור. אף פעם לא חשבתי שהעובדה שאני צעירה היא אישיו, אבל כן, זאת עובדה. אני הרבה מאוד שנים רופאה, עשיתי תפקידים של פיקוד וניהול על מערכות בריאות, ופשוט ראו את הכישורים שלי. בסוף קיבלתי הרבה מאוד תגובות על הגיל, אולי אפילו יותר מעל היותי אישה".
"בתיכון הייתי חנונית לגמרי, חרשנית ברמות אחרות, כי ידעתי לאן אני רוצה להגיע. אני זוכרת את אמא שלי מתחננת שאפסיק קצת ללמוד ואתן לעצמי לחיות"
קשה יותר להצליח בעולם הזה בתור אישה?
"אומר לך בכנות - לא ממש חשתי בזה. בכל התפקידים שעשיתי הייתי האישה הראשונה, תמיד התמודדתי מול גברים והרבה פעמים גם נבחרתי. אף פעם לא חשתי על בשרי אפליה. אני חושבת שזה גם כי מערכת הבריאות היא שוויונית מאוד, ורואים בה יותר נשים בעמדות ניהול בכירות. אני מזכירה לך של'כללית' הייתה מנכ"לית ושיש בארגון יותר סמנכ"ליות מאשר סמנכ"לים. בבילינסון רוב ההנהלה הן נשים. היופי אצלנו במערכת הוא שאין תקרת זכוכית, והמינוי שלי הוא אחת ההוכחות לכך. חשוב לי להגיד שבזכות האמון של ד"ר איתן וירטהיים, מנכ״ל המרכז הרפואי רבין, ובזכות הידיעה שהוא בוטח בי, יצאתי לדרך המאתגרת הזאת".
דרבנו אותנו להישגים
קורן פלדמן נולדה וגדלה בקריית־חיים. אמה היא מורה לכלכלה, מרצה ודיינת בבית דין לעבודה ואביה הוא מהנדס כימיה, שניהם היום בפנסיה. היא האמצעית מבין שלושה ילדים: אחיה הבכור הוא סגן אלוף במיל' ומנכ"ל חברה ואחותה הצעירה בוגרת לימודי משפטים ומורה למתמטיקה.
"אבא שלי עלה מאוקראינה בגיל חמש ואמא עלתה מרומניה בגיל שנה, אבל למרות מה שאפשר לחשוב, לא קיבלנו בבית חינוך סובייטי", היא צוחקת. "גם השם שלי, שנשמע רוסי, הוא בכלל ראשי תיבות של השמות שלהם, לאה ונחום. התברכתי במשפחה מדהימה ובהורים חמים ומעורבים. שניהם באו ממשפחות מהגרות של ניצולי שואה, בנו את עצמם בעשר אצבעות והגיעו רחוק. ככה הם גידלו אותנו. מצד אחד דרבנו אותנו להישגים ומצד שני תמיד היה להם את הצד העוטף".
כבר בגיל שלוש היא הודיעה להוריה שהיא תהיה רופאה. "אמא שלי מספרת שהמשפט הראשון שאמרתי בחיי היה שאני רוצה להיות רופאה. לא האמנתי לה, ורק אחרי שהבן הקטן שלי אמר לי את אותו דבר, הבנתי שזה כנראה נכון. הרצון להיות רופאה היה חלק ממני מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהייתי ילדה תמיד שיחקתי ברופא וחולה, וכל חבריי ידעו שזה מה שאני אהיה כשאהיה גדולה. זה היה ברור כמו שאת מסתכלת על השמש ויודעת שזה יום".
כתלמידת תיכון הריאלי בחיפה, היא מספרת, "הייתי חנונית לגמרי, חרשנית ברמות אחרות, כי ידעתי לאן אני רוצה להגיע וידעתי שאני צריכה להשקיע כבר בתיכון ואפילו ביסודי. למדתי במגמה ריאלית ועשיתי חמש יחידות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה. אני זוכרת את אמא שלי כל הזמן מתחננת שאפסיק קצת ללמוד ואתן לעצמי גם לחיות, אבל האמת היא שאני אוהבת ללמוד, ואני לא מתביישת להגיד את זה. סיימתי עם ממוצע בגרות של 108".
"אני עובדת מבוקר עד לילה, יוצאת הרבה לפני שהילדים מתעוררים וחוזרת מאוחר מאוד. נכון, לא תמיד זה קל, אבל זה גם מה שייתן להם את השאיפה לעתיד"
אחרי התיכון החלה קורן פלדמן ללמוד רפואה במסגרת העתודה הצה"לית. "מהכיתות הנמוכות בתיכון היה ברור לי שאני הולכת להיות עתודאית, והתקבלתי", היא אומרת. "למדתי רפואה בטכניון, הייתי הכי צעירה בכיתה, ועם כל הקושי אלה היו שנים מדהימות".
לאחר שהתגייסה כרופאה, קורן פלדמן ביצעה שורה של תפקידי פיקוד ומטה בצה"ל. בין היתר שירתה כרופאה חטיבתית, מפקדת רפואה של זרוע היבשה, ובתפקידה האחרון הייתה ראש ענף רפואה בצה"ל. היא סיימה את שירותה הפעיל בגיל 45 בדרגת סא"ל. "נלחמתי להיות רופאת גדודים, הייתי בין הרופאות הראשונות ביחידה לוחמת, ובתקופה ההיא זה היה אחד התפקידים הקרביים ביותר לנשים", היא מספרת בגאווה.
מה דעתך על הקולות הקוראים לא לגייס נשים לתפקידי לוחמה בשל "הבדלים פיזיולוגיים"?
"התפרצת לדלת פתוחה, כי הנושא מאוד קרוב ללבי. בצבא הייתי חלק מצוות שהוביל שילוב נשים כלוחמות, ובתקופתי עלה מספר הלוחמות בצה"ל מ־500 נשים ל־2,000. לדעתי חשוב שנשים שיכולות ורוצות ישולבו בתפקידי לחימה".
מה תעני למי שטוען שכדי לשלב נשים בלחימה מוכרחים להוריד את הרף?
"לדעתי אפשר להכשיר נשים ללוחמה בלי להוריד את הרף, כל עוד לא מתייחסים אליהן כאל גבר ממין אישה, אלא נותנים להן את הכלים הנכונים ומכשירים אותן בצורה המותאמת להן. כשהייתי בזרוע היבשה יזמנו את הקמת בית הספר לגדודים מעורבים, כדי שנשים לוחמות יוכשרו במקום מותאם להן, והן עמדו בכל הדרישות המבצעיות בלי להוריד את הרף במילימטר".
הילדים גאים בי
כשהיא מסתובבת בבית החולים, אי־אפשר להתעלם מנוכחותה המרשימה של קורן פלדמן, המתנשאת לגובה של 1.80 מטר ("אנחנו משפחה של נפילים, כולנו נורא גבוהים, זה חלק מהלוק שלנו", היא צוחקת). לפני עשר שנים היא התגרשה מדוד פלדמן, איש מחשבים ואבי שני בניה: עידו (15) ויואב (12). "אנחנו חברים מעולים היום. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ביחד, בשותפות מלאה וביחסי חברות נפלאים, אנחנו גרים אחד ליד השני בפתח־תקווה, והוא אחד האנשים החשובים בחיי".
כמה שעות את עובדת ביום?
"ניהול בית חולים זה 24/7, אבל אני רגילה לזה, זה משהו שהולך איתי כבר שנים, עוד כשהייתי בצבא. רופא אף פעם לא יודע מתי צריכים אותו וצריך להיות נכון תמיד, ובניהול בית חולים זה על אחת כמה וכמה. אני עובדת מבוקר עד לילה, והתמזל מזלי שיש לי משפחה מאוד תומכת. הילדים שלי יודעים להעריך את זה ולקחת את זה למקומות נכונים וטובים. הם לוקחים מזה דוגמה וגאים מאוד באמא, והם גם רגילים לזה. אני יוצאת נורא מוקדם בבוקר, הרבה לפני שהם מתעוררים, וחוזרת מאוחר מאוד. היו תקופות שהייתי נעלמת לשבועות, למשל, במבצע צוק איתן, כשהייתי בשטחי הלחימה והם ראו אותי חוזרת הביתה לכמה שעות עם המדים והנשק. נכון, לא תמיד זה קל, אבל זה גם מה שייתן להם את השאיפה לעתיד. הבן הגדול שלי מסיים בגרויות בכיתה י' ומתחיל תואר ראשון באוניברסיטה והקטן לומד בכיתת מופ"ת".
"בצבא הייתי חלק מצוות שהוביל שילוב נשים כלוחמות, ובתקופתי עלה מספר הלוחמות בצה"ל מ־500 נשים ל־2,000. לדעתי חשוב שנשים שיכולות ורוצות ישולבו בתפקידי לחימה"
הם גם רוצים להיות רופאים?
"ברור, שניהם. אלה ילדים שחיו, גדלו ונשמו רפואה, כל השיח בבית תמיד היה סביב רפואה, גם ברמה היומיומית וגם כאידיאל. זה אך טבעי שזה מה שהם יבחרו לעשות".
כבר שנים שהיא מתאמנת בכדורעף חופים בחוף גורדון בתל־אביב. היא התחילה לשחק בתור תחביב, והיום היא כבר משחקת בסבב ארצי של אליפות הארץ במסגרת מועדון הכוח תל־אביב. "הגענו לשמינית הגמר, לא סתם", היא צוהלת. "החיבור של גוף ונפש חשוב כל כך. מעבר לקריירה, למשפחה ולילדים חשוב לי לעשות משהו שהוא רק בשבילי, בשביל הנשמה שלי ובשביל הגוף שלי. זה מאוד אינטנסיבי ומאוד קשה. בשש בבוקר אני כבר מתאמנת בחוף, ובשמונה אני כבר בעבודה בבית החולים, אבל זה תענוג גדול".
בחוף גורדון גם הכירה לפני שש שנים את ארוסה, יואב נקש (55), גרוש ואב לשלוש בנות ממושב לכיש, שעוסק בייצוא של תוצרת חקלאית. "הוא ראה אותי משחקת, אפילו שיחקנו ביחד פעם, אבל הוא חובבן", היא צוחקת. "הוא הכי מצחיק בעולם והוא בעיקר מקפיד לשמור לי את החיוך על הפרצוף. בקורונה, למשל, לא יכולנו להגיע לחוף לשחק, והוא ידע כמה זה חשוב לי, אז הוא בנה לי מגרש בדשא של הבית שלו בלכיש. התחלנו לשחק במושב, והיום חצי מושב לכיש משחקים כדורעף חופים".
מתי החלטתם להתחתן?
"לפני כמה חודשים הוא הפתיע והציע. זה קרה בארוחה עם כל חמשת ילדינו, שני הבנים שלי ושלוש בנותיו. זה היה אחד האירועים המרגשים ביותר בחיי. יואב הוא אחד האנשים הכי חכמים שיש, ממש עזר כנגדי. הוא המקום שלי להניח את הראש ולנוח, וזכיתי גם בשלוש בנות מהממות, יובל, מאיה והילה, שזה בכלל כיף כי לי יש רק בנים".
איך הבנים שלך קיבלו את הבשורה שאמא מתחתנת?
"הילדים של שנינו פרגנו מאוד, היו המון דמעות שמחה וזה כיף גדול. עוד לא קבענו תאריך ומקום, אבל זה בטח יקרה בחודשים הקרובים".
אתם כבר גרים ביחד?
"לא, אנחנו גרים בבתים נפרדים, כי הבנות שלו לומדות באזור לכיש והבנים שלי לומדים בפתח־תקווה, אבל אנחנו על הקו בין שני הבתים כל הזמן. ככה אנחנו מנהלים את הזוגיות וככה זה יהיה גם אחרי שנתחתן, לפחות עד שהילדים יגדלו".
כמנהלת בית חולים, כמה את חוששת מבריחת רופאים מהארץ נוכח מה שקורה במדינה?
"תראי, ממה שאני יודעת, בינתיים זה רק בגדר דיבורים, אצלנו אף אחד עוד לא התפטר, ואני מקווה מאוד שזה יישאר ככה, כי כל רופא שעוזב זו מכה למערכת. צריך להבין שהכשרה של רופא מומחה לוקחת 15 שנה, כך שמדובר בנזק אדיר כבר בטווח המיידי".
את יכולה להבין את אלה שיבחרו לעזוב?
"בהחלט. אני בטח לא רוצה לשפוט אותם. יש רופאים שיש להם קושי לחיות במדינת ישראל במצב הקיים, אבל אני חושבת שצריך להישאר ולהילחם. אני בכל אופן לא חשבתי על זה אפילו לרגע. אני לא רואה את עצמי עוזבת, אלא נשארת ונלחמת גם כשקשה".
הריאיון המלא עם ד"ר לנה פלדמן מתפרסם בגיליון לאשה החדש
ע' סגנון: רותם דואק, איפור ושיער: גיל פרץ לסוכנות "סולו". בגדים: ג'ינס וחולצה: VAS & CRAFTS, יהודה הלוי 52 ת"א, שרשרת: COS, נעליים: אלונה, מרכז שוסטר ת"א, חליפה: הלגה עיצובים, כיכר המדינה ת"א
