לבת שלי קוראים בת־יפעת. כן, כן. בדיוק מהסיבה שאתן מתארות לעצמכן. לי קוראים יפעת... היא הבת שלי... אז... אבל רגע. לפני שמאשימים אותי כאן שיש לי אגו מטורף או עד כמה מסכנה הילדה שלי - אני לא זו שקראתי לה כך. אה, והיא גם קרויה ככה רק במקום אחד: בבית החולים שבו היא נולדה. גילינו זאת לאחרונה כשהגענו לבית החולים, 11 שנים אחרי לידתה, עבור בדיקה רפואית שהיה עליה לבצע.
כזכור, ברגע שתינוק נולד, קוראים לו תחילה על שם היולדת. ומאחר שלא היה לנו צורך (תודה לאל) לחזור לבית החולים במשך כל הזמן הזה, התברר שהשם שהיא קיבלה כתינוקת רכה נשאר כמו שהוא במערכת. וכן, אין ספק שאני והיא מיהרנו לעשות מזה דאחקות. אמרתי לה: "בת־יפעת, את רוצה שאקנה לך שוקו?", היא התקשרה לסבתא שלה ואמרה: "היי, מדברת בת־יפעת", אבל אני מודה שעבורי זה לא רק היה משעשע: היה בזה משהו שגם חימם לי את הלב.
הסיבה העיקרית היא שבמשך רוב השנים מאז שהיא נולדה, אין שום קשר בין השם שלי לשם שלה. לי קוראים יפעת מנהרדט ולה קוראים רומי תדהר, והרבה פעמים אני צריכה להסביר שאני אמא שלה. לפעמים זה בקופת החולים, לפעמים זה בבית הספר, והרבה פעמים בשדה התעופה. הייתה פעם שכמעט פספסתי טיסה כי בדרכון שלי לא הייתה הוכחה לכך שהיא הבת שלי. הייתי צריכה להשיג את אבא שלה באמצע הלילה (מה שאומר להתקשר שוב ושוב עד שלמזלי הוא ענה), כדי שיוכל לשלוח לי אישור חתום שאני רשאית לצאת איתה מהארץ.
ככה זה בישראל ולמעשה ברוב העולם: ברגע שרושמים את הילד במשרד האוכלוסין, מקובל שהוא יקבל את שם משפחת האב, אלא אם שני ההורים מסכימים מראש שזה יהיה אחרת. לפי נתוני הלמ"ס נכון ל־2017, 75% מהנשים בישראל מחליטות לוותר על שם משפחתן אחרי הנישואים ולאמץ את שם משפחת הבעל וכ־6% מהן מחליטות להוסיף את שם הבעל לצד שם נעוריהן, בעיקר כדי שיהיה להן שם משפחה זהה לילדיהן.
פעם השתייכתי לקבוצה השנייה. במשך כמה שנים קראו לי יפעת מנהרדט־תדהר. אבל אחרי שאני ובעלי החלטנו להתגרש, הרגיש לי מוזר להמשיך לשאת גם את שמו, ועוד לפני שהגירושים נכנסו לתוקף, מיהרתי להסירו. למה? כי עבורי היה בזה משהו סימבולי: מעין אקט נוסף שנועד להזכיר לי - לצד ניסיון לתקן לבד את המחשב (שכמובן כשל) והריגת ג'וקים (שהיה נורא) - שמעכשיו חיי הם בלעדיו.
כדי שבכל זאת יהיה לי ולבתי שם זהה, ביקשתי תחילה לכלול בחוזה הגירושים סעיף שבו אני רשאית להוסיף לה גם את שם משפחתי. בסוף בחרתי לוותר כי חשבתי שאני פוטרת את עצמי מנשיאת שני שמות ומאלצת אותה לעשות כך. וככל שהרהרתי בזה יותר, גם הפסקתי להתמרמר על העובדה שילדתי נושאת דווקא את שם משפחת אביה כי "ככה נהוג". נכון, זה מרגיש קצת ארכאי, אבל אני לא חושבת שישי פתרון מוצלח יותר לשני הצדדים. ואם כבר, אולי באמת מגיע לאבות ליהנות מהכבוד. אחרי הכול, אנחנו האמהות קיבלנו זכות הרבה יותר גדולה: זכינו ליצור את הילד בתוכנו וללדת אותו. אז האם אני באמת זקוקה לשם שיצביע על הקשר? בלבי אני הרי יודעת שבתי תמיד היא בת־יפעת.
