ג'ודי ברסקי (70), פנסיונרית (הייתה שיננית, בעלת עסק לקייטרינג ביתי ולבסוף, דולה). נשואה ואם לארבעה, מהרצליה. נולדה בוושינגטון, גדלה בווירג'יניה, ארצות־הברית.
משפחה יהודית רפורמית: "הוריי הם דור ראשון בארצות־הברית. הוריהם היגרו מרוסיה ורומניה במאה הקודמת. להורים שלי הייתה חנות לכלי בית, סוג של 'טמבורייה'. כשהרשתות הגדולות נפתחו, הם בלעו עסקים קטנים והחנות נסגרה. אבי הפך לסוכן ביטוח ואמא - למזכירה. אנחנו חמישה ילדים, גדלנו בבית רפורמי. היינו מאוד פעילים בבית הכנסת שהיה גם המרכז הקהילתי. הייתה לי בת מצווה, עליתי לתורה וקראתי בטעמים. אגב, גם אמא שלי עשתה בת מצווה בגיל 50.
"בגיל 16 כבר הייתי אחראית על ארגון אירוע הקהילה השנתי של הקהילות הרפורמיות בוושינגטון בפסח, 'מצה בול'. הוריי היו ציונים. השתתפנו בהפגנת תמיכה בישראל במלחמת ששת הימים, תמכנו כספית ופעלנו למען ישראל, אבל עלייה לארץ לא עמדה על הפרק".
התאהבות: "אחרי התיכון עברתי לבוסטון. גרתי במעונות של אוניברסיטת נורת'איסטרן ולמדתי שיננות. בגיל 20 סיימתי את הלימודים, שכרתי דירה עם שלוש שותפות והשתקעתי בעיר. באחד הערבים אחותי עשתה מסיבה, באתי עם בחור שיצאתי איתו, ארמני שנולד בביירות. הוא היה צריך ללכת מוקדם, מזל שנשארתי. מאוחר בלילה הגיע דוד, ישראלי שלמד הנדסת בניין באוניברסיטת מסצ'וסטס. הוא בכלל לא התכוון להגיע, אבל זה היה יום ההולדת שלו, וחבר ישראלי שכנע אותו לבוא. התמונה הראשונה שלי עם דוד היא מאותה מסיבה, כשאני יושבת על הברכיים שלו. בלב, תמיד ידעתי שאתחתן עם יהודי".
הארד טו גט: "כבר במסיבה הוא אמר לי, 'תדעי, אני עם אמריקאית לא מתחתן', והסביר שכשהוא מסיים ללמוד הוא חוזר לארץ. זה היה בפברואר 1974, במאי כבר עברנו לגור יחד כשהבנתי שאני רוצה לעלות לארץ".\
ביקור ראשון בארץ: "הפעם הראשונה שהגעתי לארץ הייתה בגיל 22, כשעשיתי עלייה. לא הייתה לי התלבטות, בעיקר כי התאהבתי. כשאת צעירה, את לא חושבת יותר מדי. הלכתי אחרי דוד כמו רות התנ"כית. הגענו לארץ עם מעט כסף שחסכנו. בלי עזרה מההורים או ירושות בנינו את עצמנו בעשר אצבעות. דוד ואחיו אמנון הקימו חברת בנייה מצליחה".
עברית: "ידעתי רק את האל"ף־בי"ת מהלימודים בבית הכנסת. למדתי באולפן שישה ימים בשבוע. כשסיימתי, התחלתי לעבוד כשיננית אצל רופא שיניים. מהיום הראשון החלטנו שעברית תהיה השפה בבית. הקראתי לילדים ספרים באנגלית ושרתי להם שירי ערש באנגלית, אבל בשאר הזמן דיברנו איתם רק בעברית. היום, כשאני פוגשת חברות אנגלו־סקסיות, אנחנו מדברות כמה משפטים באנגלית ועוברות לעברית. האנגלית שלי הידרדרה. כשאני רואה שירים שכתבתי בצעירותי, אני מתפלאת. יש שם משחקי מילים שהיום אני כבר לא מסוגלת לעשות".
קשיי קליטה: "המרחק מהמשפחה לא היה קל. מכתבים הגיעו פעם בשלושה שבועות ודרכם תיאמנו את שיחות הטלפון. בשנים הראשונות גרנו בכפר־שלם ולא היה לנו טלפון. זה היה או להתקשר מההורים של דוד או שיחת גוביינא מתחנת הדלק בכביש הטייסים, ובכל זאת, זרמתי עם החיים בישראל. לא הצטערתי ולא קיטרתי בשום שלב".
מלחמה: "מ־7 באוקטובר חברים משם מציעים לי לבוא להתארח. אומרים לי 'תכיני מילוט'. אני אומרת להם שאני בישראל כבר 50 שנה, וזה הבית שלי. אני כבר יותר שנים פה משם, וכבר מזמן אני לא מרגישה אמריקאית".
למה לא תצליחי להתרגל? "לחדירה לחיים האישיים. רק פה שואלים 'כמה את מרוויחה'".
איזה הרגל אמריקאי כדאי לישראלים לאמץ? "תרבות של ניקיון. הבית יכול להיות מאוד נקי, אבל בחוץ מלוכלך, זבל בחוף הים, זורקים מהחלון דברים".
מה המקום האהוב עלייך בארץ? "ים המלח".
למה את הכי מתגעגעת בארצות־הברית? "לאוכל מקסיקני ומרגריטה".
