אני תמיד אומרת (וגם כותבת על כך לא מעט) שהסיבה שהבאתי לעולם רק ילדה אחת היא משום שהיא יצאה כל כך מדהימה ומוצלחת, שחשבתי "למה לקלקל"? רק שזו לא באמת הסיבה. כלומר, כן. התברכתי באמת בילדה הכי מוצלחת ביקום. בהחלט התרוצצה בי המחשבה שאם אביא ילדים נוספים אחריה, משם אפשר יהיה רק לרדת. ועדיין, זה סיכון שהייתי מוכנה לעמוד בו בגבורה. אז למה בכל זאת לא הבאתי לעולם עוד ילדים?
האמת היא שגם אחרי שהתגרשתי לא חשבתי שאסתפק רק בילדה אחת. כבר כשהייתי ילדה קטנה חלמתי להיות אמא, והייתי בטוחה שיהיו לי מינימום שניים. בן ובת כמובן. היו לי אפילו שמות עבורם, שהתחלפו כל כמה שנים בהתאם ליצירות האמנות שהשפיעו עליי באותה תקופה. בהתחלה קראו להם ג'סי ומישל, אחר כך ברנדון וברנדה, בהמשך בן ואמה (וכן, אני מניחה שכבר אפשר לנחש חובבת של איזו "אמנות" אני).
דווקא השם שבסוף נתתי לבתי - רומי - לא היה בהשראת דמות טלוויזיונית. בכל זאת, הייתי כבר אחרי גיל 30 כשילדתי אותה. התבגרתי! לכן קראתי לה על שם כוכבת קולנוע. והייתי בטוחה שאחריה גם אלד את דין או את טום.
אחרי שהתגרשתי מאביה, כשהייתה בת שנתיים וקצת, עדיין לא ויתרתי על החלום. היה לי ברור שאני רוצה להתאהב מחדש, למצוא את עצמי בזוגיות מוצלחת ולהביא לעולם לפחות עוד ילד או ילדה.
ואז זה קרה. בערך חצי שנה אחרי גירושיי מצאתי את עצמי בזוגיות. הוא היה גרוש שנתיים, אב לשתי מתבגרות. עוד לא דיברנו כלל על לעבור לגור ביחד, אבל בראש כבר התחלתי לדמיין מה יקרה אם הקשר בינינו יתקדם, יגיע השלב שבו נחשוב על מגורים משותפים ואז על הבאת ילד משותף לעולם.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשי זעזעה אותי: שאני אביא לעולם את ליאה (אז כבר היה לי ברור שאם יהיה לי עוד ילד זה בטוח בת וש"מלחמת הכוכבים" זה שוס!) ואז אני ואבא שלה גם ניפרד. דמיינתי איך כל שני ורביעי בבוקר אני אורזת לבנותיי את התיקים ואומרת: "רומוצ'יק, היום את הולכת לאבא X, ליאה'לה, היום את הולכת לאבא Y. התחלחלתי. ואחריה הגיעה מחשבה עוד יותר נוראית: שאני ו"אבא של ליאה" דווקא כן נשארים זוג.
דמיינתי איך פעמיים בשבוע ובכל סופ"ש שני אני שולחת את בתי הבכורה והאהובה לבית אביה, בעוד שהיא רואה איך אחותה הקטנה נשארת בבית אחד, עם חדר אחד, מיטה אחת, ובעיקר בית שבו, בניגוד אליה, אמא ואבא שלה גרים ביחד.
אני לא שופטת אף אחד ואחת שזה המצב אצלם. אבל עבורי זה היה תסריט שלא יכולתי להכיל. ולכל זה התווסף, באופן מקרי לחלוטין, אירוע אחד. רומי שלי, כשהייתה בת שלוש ומעולם לא דיברתי איתה על הנושא, לילה אחד לפני שנרדמה צעקה לי ממיטתה: "אמא, תבטיחי לי שבחיים לא תביאי לי אח או אחות". זה היה הגיל שבו היא התחילה להיפגש עם הרבה חברים מהגן, להבין שלרובם יש אחים, ואיכשהו היא הרגישה שהיא רוצה להישאר בת יחידה.
ובניגוד למה שבטח רבים חושבים, התחושה הזו של בתי, שכבר הספיקה לחגוג 11, מעולם לא עברה לה. אחרי שהרגשתי שזה משהו שגם היא לא רוצה, החלטתי לוותר סופית על הרעיון. לא היה קל לי לוותר על חאליסי, אבל בסוף נישקתי אותה לשלום.
