סיפורה של מנאל מג'דלה, בת 42, רווקה, צלמת תת־ימית, גרה באילת:
מאז ומתמיד הים משך אותי והרתיע אותי כאחד, פחדתי להיכנס למים כי לא ידעתי לשחות, אבל יכולתי לשבת שעות מול הים ולהביט במים. בגיל 37 התחלתי להתעניין בצלילה והחלטתי ללכת לצלילת היכרות בקיסריה.
הצלילה עשתה לי טוב, הרגשתי שאני כאילו מרחפת בחלל, התאהבתי בשקט, ברוגע וביופי שכבשו אותי, והחלטתי ללמוד לשחות ולהירשם לקורס צלילה. עשיתי את הכוכב הראשון והשני, ואז מישהו שצלל איתי בקורס אמר לי, 'למה שלא תיסעי לצלול בים סוף?'. נסעתי לצלול בחוף אלמוג, וכל כך התאהבתי במקום שהתחלתי לבוא כמעט כל סוף שבוע לצלילות.
במשך שנים רבות עבדתי כמנהלת חשבונות אצל רואה חשבון ובאגף הכספים במכללה להכשרת מורים בבאקה־אלגרביה, שם נולדתי וגדלתי. אחרי שהחליטו להוריד אותי ל־70% משרה לא הסכמתי. התפטרתי, חיפשתי עבודה, והתחלתי לחשוב: למה לא לקחת את הצלילה צעד אחד קדימה ולהפוך את התחביב למקצוע?
במשך חודש התלבטתי, ובסופו החלטתי לעבור לאילת. לא קל במגזר הערבי לאישה רווקה לעבור לגור לבד בעיר אחרת, אבל ההורים שלי קיבלו את זה. בהתחלה אמא שלי פחדה מ'מה יגידו' ואמרה לי, 'מנאל, אנשים ידברו', אז אמרתי לה, 'אמא, אני בת 37 ועדיין רווקה, אני צריכה להתפתח, להכיר אנשים, אני חנוקה פה. כל החיים נתתי לעבודה ולבית, נתתי את הנשמה שלי להרבה אנשים ואף פעם לא עשיתי משהו בשביל עצמי'.
"בהתחלה אמא שלי פחדה מ'מה יגידו'. אמרתי לה, 'אמא, כל החיים נתתי לעבודה ולבית ואף פעם לא עשיתי משהו בשביל עצמי"
שכרתי דירה באילת והתחלתי לעבוד בתור מוכרת בזארה, הגעתי להיות אחראית קופה, ובמקביל התחלתי לעבוד בארומה כקופאית כדי להשלים הכנסה. היום אני מנהלת את סניף ארומה בחוף אלמוג.
כשהתחלתי להכיר אנשים בצלילה נפתחתי לחיים, התחלתי לצאת ולהכיר חברות, והבנתי שיש עוד משהו חוץ מלעבוד ולשבת בבית. תמיד יהיו אנשים לא מרוצים, יש לי חברות שהפסיקו לדבר איתי בגלל זה, אבל אני מכבדת את כולם. בהתחלה זה קצת הביך את המשפחה שלי, כי אנשים שאלו שאלות, אבל היום כבר לא שואלים. העיקר שהמשפחה שלי בסדר עם זה, אני מדברת עם אמא שלי שלוש־ארבע פעמים ביום, וגם עם האחים שלי, ששניהם נשואים, אני בסדר, וזה מה שחשוב לי.
"לא כל גבר ייתן לי ללכת לצלול. השלמתי עם זה שלא יהיו לי ילדים. לרגע לא חשבתי להביא לעולם ילד לבד"
כשהייתי צעירה יותר חלמתי שתהיה לי משפחה, אבל בגיל הזה לא נראה לי שזה יקרה. היום אני חושבת שלהתחייב לעוד בן אדם זה רק יגביל אותי, וכבר התרגלתי לחופש שלי, לשקט שלי. גם לא כל גבר ייתן לי ללכת לצלול, בעיקר במגזר הערבי. השלמתי גם עם זה שלא יהיו לי ילדים. אני נהנית מהילדים של האחים שלי וזה מספק אותי לגמרי. לרגע לא חשבתי להביא לעולם ילד לבד, אצלנו זה אסור ואני מכבדת את המשפחה שלי.
במהלך הצלילות התחשק לי לצלם את מה שאני רואה בתוך הים, וקניתי לי מצלמת Go Pro, הכי קטנה שיש. רציתי לצלם את הצלילות שלי, לא התכוונתי להפוך לצלמת, אבל אנשים מסביבי התלהבו מהצילומים שלי. היה צלם שכתב לי: 'יש לך קומפוזיציה יפה ועין טובה, לא הגיע הזמן שתחזיקי מצלמה מקצועית ביד?'.
לקח לי כמעט שנתיים עד שקניתי מצלמה מקצועית והלכתי ללמוד צילום תת־ימי אצל בועז סמוראי, צלם אילתי ידוע. עשיתי אצלו קורס צילום ראשון, ואז קניתי עוד מצלמה ועשיתי עוד קורס. אחרי הקורס השני הכרתי את הצלם איתן בן צבי שאיתו המשכתי את הדרך שלי, התחלתי לצלם ולהעלות תמונות לפייסבוק ולאתרי צילום תת־ימי, וקיבלתי תגובות מדהימות.
עכשיו יש לי הכבוד להשתתף בתערוכת צילום שתוצב בקרקעית ים סוף במסגרת Red Sea Diving, פסטיבל שהפך למוקד משיכה לצוללים מכל העולם. התערוכה תתקיים בין 17 ל־19 בנובמבר בחוף המזח באילת ויוצגו בה יותר מ־40 צילומים מרהיבים שצולמו מתחת למים בכל העולם על ידי בועז סמוראי ונועם קורטלר, יוזמי הפסטיבל. בנוסף יציגו בה בין היתר צילומים של הצלם טוני מלמקוויסט, שנפטר השנה, רג'עה ג'ורי, צלם תת־ימי ומדריך צלילה בכיר מירדן ושלי.
עכשיו, כשאני משתתפת בתערוכה, אני יכולה להגיד בפה מלא שאני צלמת תת־ימית, הצלמת התת־ימית הראשונה מהמגזר הערבי.
4 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה. "לא התכוונתי להפוך לצלמת, אבל אנשים סביבי התלהבו מהצילומים שלי"
(צילום: מנאל מג'דלה)
כל כך התרגשתי שפנו אליי והציעו לי להשתתף בתערוכה החשובה הזאת. עכשיו אני יכולה להגיד בפה מלא שאני צלמת תת־ימית, הצלמת התת־ימית הראשונה מהמגזר הערבי. הגשמתי חלום אחד ועכשיו יש לי עוד חלומות: לצלול ולצלם במלדיביים, בפיליפינים ובמקסיקו. סימנתי מטרות ואני אגיע לכל אחת מהן. אולי אני מתקדמת לאט, אבל בסוף אני אגיע".
שורה תחתונה: "אני אצטט את אמא שלי שתמיד אומרת לי: 'מה שלא הורג אותך מחזק אותך'".
