סיפורה של שרון קיי־כהן (52), בעלת משפחתון, תושבת ירושלים, נשואה ואם לארבעה:
"לפני זמן מה כל ילדיי ישבו אצלי לארוחת ערב. בשלב מסוים עלה להם רעיון לעשות קעקוע אחים משותף. נזרקו לאוויר כל מיני אפשרויות, עד שאמרתי שמאחר שלכולם יש הפרעת קשב, אולי כדאי שיקעקעו את ראשי התיבות של ההפרעה באנגלית: ADHD. כולם התלהבו והחליטו לנצל את העובדה שמדובר בארבע אותיות, ושכל אחד גם יבליט את האות שמסמלת את מקומו במשפחה: הבכורה את האות A, וכך הלאה.
גם לי יש הפרעות קשב, אובחנתי כבר בגיל שש, למרות שבילדותי זה נחשב פחות 'טרנדי'. אולי כי במקום שבו גדלתי, קיבוץ יזרעאל, הייתה מודעות לעניין, אולי כי הייתי ילדה תזזיתית והיה קשה לפספס. אבל זה מעולם לא הפריע לי. עד היום, במקום לומר שאני סובלת מהפרעת קשב, אני אומרת שאני נהנית מהפרעת קשב. תמיד הרגשתי שלא רק שאני מצליחה לחיות עם ההפרעה בלי שהיא תגביל את התפקוד בחיי, אלא שהיא אפילו מרחיבה אותו.
בבגרותי נישאתי לבועז (55), נהג מונית, שהוא ממש האנטיתזה שלי - רגוע ומפוקס. יחד הבאנו לעולם את ארבעת ילדינו (הבכורה בת 27, הצעיר בן 17). הבכורה אובחנה בגיל 11. בניגוד אליי, היא לא היפראקטיבית, אז היה לי קשה לעלות על זה. היא הייתה בסך הכל תלמידה טובה, שישבה בכיתה ולא הפריעה, אבל אחרי שנתקלה בקשיים לימודיים כמו לסיים מטלות בזמן, המורה הציעה לקחת אותה לאבחון. אחרי שאובחנה החלה לקחת ריטלין, וזה עזר לה מאוד.
"אמנם היה לי ניסיון אישי ולא נלחצתי מהאבחנה, אבל היה מאתגר לגדל ארבעה ילדים עם הפרעת קשב. מערכת החינוך אינה ערוכה להתייחס לשוני ולתת מענה כמו שצריך לילדים הללו"
עם שלושת ילדיי הבאים היה קל יותר לעלות על זה, כי כמוני, גם להם יש התנהגות היפראקטיבית. הבן השני אובחן בגיל חמש, השלישית, שאם לא היה כוח משיכה, הרגליים שלה היו בקביעות על התקרה, אובחנה בגיל שלוש, וכך גם בן הזקונים.
אמנם היה לי ניסיון אישי ולא נלחצתי מהאבחנה, אבל בהחלט היה מאתגר לגדל ארבעה ילדים עם הפרעת קשב. כל הפרעת קשב מתנהלת אחרת, עם מורכבויות שונות, ומערכת החינוך אינה ערוכה להתייחס לשוני ולתת מענה כמו שצריך לילדים הללו. כאמא היה לי קשה מאוד להתנהל מול המערכת, אבל חינכתי את ילדיי לכך שהם ימצאו את המתנות שקיבלו בחיים למרות ההפרעה, ושגם הם יעדיפו לומר שהם נהנים מהפרעת קשב ולא סובלים ממנה.
הדוגמה הכי טובה לכך שזה כנראה עבד, היא סיפור הקעקועים (שגם פרסמתי כפוסט בעמוד הפייסבוק מאמאצחיק). אחרי אותה ארוחת ערב שבה הוחלט על הקעקוע המשותף, מאחר שלכולם היה לו"ז צפוף, נקבע שכל אחד יעשה את הקעקוע לבדו בזמנו החופשי. הראשון שהלך היה הבן השני. הוא עשה את זה תוך כדי שעשה מיליון דברים אחרים: אחרי שהלך להסתפר, לפני הלימודים באוניברסיטה, וכדבר שאופייני מאוד להפרעת קשב – ראשו גם היה עסוק בהרבה דברים אחרים. כשהוא חזר בערב הביתה הוא הראה לי את הקעקוע שלו, על הזרוע מאחור, כך שהוא עצמו לא יכול היה לראות אותו. הסתכלתי ואמרתי לו: 'תגיד, אתה נורמלי? במקום ADHD כתוב ADHA'.
המקעקע מן הסתם התבלבל, וכשהוא הראה לבן שלי את הסקיצה, הוא לא שם לב לטעות, דבר שגם אופייני להפרעת קשב. מובן שהבן שלי התבאס. הוא הבין שאין ברירה, שהוא ייאלץ לחזור למקעקע ולעשות קאבר כדי להפוך את הקעקוע למשהו אחר. בינתיים האחים שלו ראו את הקעקוע והריצו שלל דאחקות, מה שבכלל לא תרם למצב רוחו. אבל אחרי שהם הבינו עד כמה הוא מבואס, עלה להם רעיון אחר: שלושתם יעשו את אותו קעקוע שגוי.
"התברר ש־ADHA זה ראשי התיבות של איגוד השינניות האמריקאי. אז היום אני יכולה לומר שיש לי ארבעה ילדים עם הפרעת קשב, וגם עם קעקוע של איגוד השינניות"
בלי לספר לו או לי, שלושתם הלכו יום אחד לעשות את הקעקוע יחד, ואז הראו לי ולאחיהם מה הם עשו. זו הייתה מחווה מרגשת ומאוד מצחיקה. באותו רגע כולנו תהינו אם לאותיות ‘ADHA’ יש איזושהי משמעות. בדקנו וגילינו שכן: התברר שאלה ראשי התיבות של איגוד השינניות האמריקאי (American Dental Hygienists' Association). אז היום אני יכולה לומר שיש לי ארבעה ילדים עם הפרעת קשב, וגם עם קעקוע משותף של איגוד השינניות".
שורה תחתונה: "תמיד חינכתי את ילדיי להתייחס לחיים בהומור, להוציא את הטוב ביותר בכל סיטואציה, ובנוסף להיות אחים טובים זה לזה. היום אני יכולה להגיד שלגמרי הצלחתי".
