מסעדה הכי חמה כרגע בעיר, שכדי להזמין בה שולחן, או אפילו שני מקומות על הבר, צריך להמתין לפחות חודשיים (בחיי, ניסינו), נולדה בעקבות משבר זוגי בין נאיפה מולא, מתמודדת לשעבר ב"משחקי השף", הבעלים והשפית של מסעדת "נאיפה", לבעלה, חאלד. העילה למשבר: "כיפת ברזל". לא פחות. "זה היה לפני תשע שנים. חאלד התחיל לעבוד כמפתח בכיפת ברזל. הוא התרגש והתלהב וחפר על זה", נזכרת מולא. "אני לא הבנתי מה עובר עליו. הרגשתי כאילו כיפת ברזל היא אשתו השנייה. התחלתי להרגיש ריחוק. אוכלים והולכים לישון. אין שיח. אפילו לא רבים. הרגשתי שהפכנו לשותפים לדירה. שאנחנו כבר לא זוג".
ניסית לדבר איתו?
"אני תמיד מדברת, מעלה דברים. אמרתי לו שלא טוב בינינו. הוא לא היה מודע לזה. מבחינתו, הכול היה בסדר. הלכנו והתרחקנו והבנתי שאין לי עם מי לדבר. בשלב כלשהו, הבנתי שבמקום לעשות בלגן או להיפרד, אני צריכה לשנות משהו אצלי".
ההורים שלי שאלו אותי: 'איך את עובדת במטבח בין גברים?'. עניתי: 'אם אני אתקבל למשרד רואי חשבון, זה לא יהיה לעבוד בין גברים?'"
עד אותו רגע, מולא (33) ניהלה חיים בורגניים מסודרים. במקביל ללימודי ראיית חשבון, השתלבה במחלקה עסקית בבנק דיסקונט ("אהבתי לעבוד עם אנשים, אבל לא אהבתי את המספרים"). בין לבין, גידלה את בתה הבכורה. "שלוש שנים קודם לכן עברנו מירכא לרמת־גן בגלל העבודה של חאלד במרכז. מהרגע הראשון עבדתי במשרה מלאה וטיפלתי בילדה. רצתי אחרי הזנב של עצמי".
ואז החלטת לעשות שינוי.
"החלטתי להתפטר ולחפש את עצמי. רציתי לשנות קארמה וגם קצת ליהנות מהעיר".
איך הגעת לתחום המסעדנות?
"כבר באותו שבוע שהתפטרתי, חאלד ואני הלכנו לאכול במסעדה של חיים כהן, 'יפו־תל אביב'. אכלנו שם באופן קבוע. המטבח פתוח וראיתי שהטבח הכין פסטה טרייה. ניגשתי אליו וסיפרתי שאני מבשלת המון בבית, אבל פסטה טרייה לא יצא לי לעשות ואשמח ללמוד. הוא הרים את הכפפה ואמר: 'בואי ללמוד'. קבענו יום, באתי, נתנו לי מדים ונכנסתי ללמוד.
"אחרי שבוע הבנתי שאני חייבת להישאר במטבח. התחלתי הכי מלמטה. הורדתי את הראש ולמדתי. היה להם קשה לבלוע אותי. אישה, אמא, דרוזית. מה כבר יֵצא ממנה? באתי משום מקום. לא למדתי בבית ספר לבישול ולא עבדתי באף מטבח אחר. הם היו בטוחים שכל רגע אני אתנדף".
במקום זה, היא נשארה שם יותר מארבע שנים. "טבחים רוצים להתקדם, שלושה חודשים בעמדה והם רצים להיות סו־שפים. אני החזקתי בכל עמדה שנה וחצי. למדתי בסבלנות, לאט־לאט. לא הסתפקתי בזה. הלכתי לקצבייה ליד הבית וביקשתי שילמדו אותי על נתחי בשר. בחנות דגים ביקשתי ללמוד לפלט בתמורה לזה שאעבוד שם כמה ימים בחינם".
"פתאום התחלתי לקבל פניות באינסטגרם מנשים דרוזיות שמצטלמות עם מדי מטבח ואומרות שזה בזכותי ושאני השראה"
איך הסברת לסביבה שלך את ההחלטה לעבור מבנקאות ללהיות עובדת פשוטה במטבח?
"בהתחלה עוד הגשתי קורות חיים לכל מיני חברות, אבל לא באמת רציתי לחזור לבנקאות. למסעדה הייתי מגיעה בשבע בבוקר ועובדת במטבח עד חמש, מעבירה כרטיס עובד בשעון, נוסעת להיות קצת בבית וחוזרת שוב, למטבח, ללמוד, על חשבוני. חאלד זרק לי איזה יום שהבגדים והאיפור שאני הולכת איתם לעבודה יקרים יותר מהמשכורת שאני מקבלת. להורים סיפרתי בהתחלה שאני לומדת להכין פסטה והם שאלו אם חיים חמוד כמו בטלוויזיה. כשראו שאני ממשיכה, נפל להם האסימון. הם שאלו אותי 'איך את עובדת בין גברים?'. עניתי להם 'מה זאת אומרת? אם אני אתקבל למשרד רואי חשבון, זה לא יהיה לעבוד בין גברים?'".
הם קיבלו את התשובה?
"לא. אבא שלי עשה לי שיחה שהוא מקבל הערות על ימין ועל שמאל על הבת שלו ולא מתאים שאעבוד במטבח. זה לא מכובד. ברגע של אומץ אמרתי לו 'אני בת 24. עד עכשיו אמרתי אמן, אבל הגיע הזמן שאקבל החלטות לבד'. זה היה רגע קשה, הוא הבין שאין עם מי לדבר. הבנתי שזה הדבר היחיד שאני באמת רוצה לעשות. ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד אצל חיים כהן, עשו עליי כתבה במקומון של ירכא, 'הדרוזית ששברה את כל המוסכמות'. זה היה בקטע מרים וזה עשה מהפך. פתאום התחלתי לקבל פניות באינסטגרם מנשים דרוזיות שמצטלמות עם מדי מטבח ואומרות שזה בזכותי ושאני השראה. עשיתי מהפכה אצל הנשים הדרוזיות".
הרייטינג לא לשווא
כשביקשה קידום ולא נענתה, החליטה לעזוב ולחפש את הדבר הבא. היא לא הייתה צריכה לחכות הרבה. "חאלד תפס את הראש כששמע שאני עוזבת. הוא שאל: 'לאן תלכי?'. הרגשתי שפספסו אותי, אבל ידעתי שיהיה בסדר. יום למחרת העזיבה, אכלתי צהריים עם חברה ובכיתי לה. כשנפרדנו עליתי על אוטובוס, ואז הגיע הטלפון מיורם ירזין שביקש להיפגש איתי. תוך כדי שהוא מדבר איתי, עשיתי גוגל להבין מי זה בכלל".
ירזין, איש עסקים ויזם בתחום הקולינריה (וגם בן זוגה של גלי עטרי), עומד מאחורי שורת מסעדות מצליחות בארץ. אחרי ערב טעימות מוצלח שעשתה לשותפיו של ירזין ולירזין עצמו, קיבלה הצעה להיות שפית בפופ־אפ הקולינרי "L28", שבו שפים צעירים מקבלים הזדמנות לבשל במשך חצי שנה. "לא הבנתי איך הם הגיעו אליי. עבדתי כפולות במטבח, לא עשיתי אירועים. לא הייתי חשופה לברנז'ה. בהמשך הבנתי שהם קיבלו המלצה עליי ממישהו".
מולא תכננה חצי שנת חופש בטרם תקפוץ למים העמוקים, כשפית שעומדת בראש מסעדה, זמן פנוי לפני ששוב תפתח מבערים. המשפחה הייתה בדרך לחופשה משפחתית באילת, כשהתקשרו אליה מ"משחקי השף" (רשת 13). מולא הבינה שזה סימן משמיים - כך, כשתתחיל לנהל את המסעדה, כבר תהיה מוכרת. "שלוש עונות הם התקשרו וניסו להביא אותי. לא רציתי להגיע לא מוכנה. הפעם זה התאים".
"חאלד תפס את הראש כששמע שאני עוזבת. הוא שאל: 'לאן תלכי?'. הרגשתי שפספסו אותי, אבל ידעתי שיהיה בסדר"
לא הפריע לך שחלק מהעניין הוא שאת סיפור מעניין? שזה לא רק בזכות הבישול?
"זה תמיד סביב סיפור אנושי. אני יודעת שאני טובה במטבח ואני יודעת שיש לי סיפור, והפעם אני מרוויחה מזה. בניגוד לפעמים הקודמות שרצו ללהק אותי, הפרסום יהיה ממונף אליי. הרייטינג לא ילך לשווא".
חצי שנה עבדה כשפית ב־"L28", וזכתה לביקורות נלהבות מקיר לקיר. רשימות המתנה של חודשים. כבר דובר על הארכת הקדנציה לשנה. אבל אז הגיעה הקורונה והכול נסגר. "זו הייתה עבודה מסביב לשעון. אמא שלי והאחיות שלי היו מגיעות מהצפון לטפל לי בילדות, ופתאום הכול נגמר. כיכבתי בפריים־טיים, המשכתי כשפית מצליחה במקום מלא, מצטלמים איתי סלפי, כל הזמן יש סביבי רעש של אוכל, כלים, אירוח - וזה נכבה בבת אחת".
מה עשית?
"הייתי קרובה מאוד ליפול לדיכאון. הרגשתי שאני כלום. וכל הזמן פנו אליי באינסטגרם - מה קורה? מתי את פותחת? וזה רק הגביר את התחושה הרעה. הרגשתי שאני קורסת. התחלתי לקבל פניות לאירועים פרטיים. לא רציתי לעשות את זה בהתחלה".
למה?
"זה הרגיש כמו חלטורה, אזור נוחות שלא מאתגר אותי. אבל הבנתי שזה חבל הצלה נפשי. התחלתי לעשות. הגעתי לארבעה אירועים בשבוע, וזה אחרי שעוד מיתגתי את עצמי לא זול".
ממוקדת בלהצליח
כשהקורונה סוף־סוף חלפה, מולא הבינה שהיא מוכנה למקום משלה. בהתחלה עוד התלבטה אם למצוא משקיעים או אולי לפתוח עם שותפים. לאחר אינספור פגישות, הבינה שהיא רוצה בעצמה. היא לא מתחבאת יותר. היא כל כך לא מתחבאת, שלמסעדה שפתחה בשכונת נווה צדק קראה "נאיפה". "קוראים לי על שמה של סבתי נאיפה. פוליטיקאים היו מגיעים אלינו הביתה, להיפגש עם סבא יוסף, שהיה ראש המועצה. זה היה בית פתוח ומארח. סבתא שלי היה הבלבוסטע שהחזיקה את המטבח, אבל מי שזכה לכבוד וללחיצת היד בסוף הארוחה, היה סבא ולא סבתא. החלטתי שיקראו למקום 'נאיפה' גם בשבילה. אגב, הפירוש של השם הוא 'אישה יפה וחזקה'".
זה חתיכת אומץ לפתוח מסעדה לבד.
"לא הפסקתי לקבל הצעות לשותפות, אבל משהו מבפנים דחף אותי לא להיכנס לזה. זה להיות שותפה של מישהו זר. חיפשתי שלוש שנים את הפורמט הנכון ואת המקום הנכון, רציתי מסעדה שתזכיר לי את הכפר. היה לי ברור שלא אפתח מקום באיזה מגדל. זה בער בי בצורה לא הגיונית, כבר הייתי ממורמרת. אמרתי לחאלד: 'בוא נפגוש יועצת כלכלית ונבדוק מה הסיכוי שאתה ואני יכולים לעשות את זה לבד'. היא ישבה איתנו ואמרה לנו שזה יכול לקרות. אגב, לא לקחתי כסף מהמשפחה. שנים שאנחנו חוסכים. הכול זה חאלד ואני. והבנק", היא מחייכת. "את אומרת לי שזה אומץ, אבל אני לא ראיתי את הפחד הזה או את הסיכוי להיכשל, אני ממוקדת בלהצליח".
איך מגדלים ילדות בסביבה יהודית ומצליחים לשמור על הזהות ועל השורשים שלהן?
"הייתה התלבטות איך לגדל ילדים בסביבה שהיא לא הסביבה הטבעית שלנו. זו לא המנטליות שלנו ולא דרך החיים שלנו. הבאתי הביתה מורה פרטית. הגדולה יודעת ערבית ועברית והקטנה עכשיו לומדת ערבית. אני במודעות וחושבת איך לחזק להן את המקום שממנו הן באו. לא מזמן, ביקשו ממני בבית הספר לעשות לילדים סדנת בישול. אז כבר סיפרתי לילדים מה זה דרוזים, מה המאכלים שלנו, סיפרתי להם על החיים שלי כילדה בכפר. רציתי שהבנות שלי יתחברו למי שהן. עכשיו, בחופשת פסח, הן נסעו לכפר לכמה ימים. יש לזה גם פלוסים. הן גדלות בנוף אחר, מקבלות חינוך אחר. הן מדברות עברית טובה מאוד ומשתלבות בחברה.
"עד לפני חמש שנים, היו לי רגשות אשם כלפי הבנות. שאלתי את עצמי 'האם אני אמא טובה מספיק?'. לא הייתי בטוחה אם אני מספיק זמן איתן ואם בזמן הזה, הן מקבלות מספיק יחס וחום. אבל אז התחלתי להכניס ללו"ז דייטים איתן. כל שבוע, יש לי שלושה דייטים: אחד עם ירין, אחד עם יולי ואחד עם שתיהן".
הן אוהבות ניוקי מקמח פריקי?
"הן אוהבות שניצל קנוי עם פתיתים. נורא, אבל מה אני אעשה? אני מכינה להן"
הראיון המלא עם נאיפה מולה מתפרסם בגליון לאשה החדש, עכשיו בדוכנים
איפור ושיער: ליאט בן שמשון, במוצרי סוטיס פריז, שמלה: &Other stories, חליפה: מאיה נגרי
