"הפכתי לחובשת לגמרי במקרה", מספרת נופר נדאף (26), נהגת אמבולנס וחובשת בכירה במד"א חיפה. "בתחילת השירות הצבאי הייתי לוחמת בחילוץ והצלה. אחרי פציעה קלה, שלח אותי המפקד לקורס חובשים, כאילו בשביל לנוח. חזרתי לפלוגה כחובשת קרבית, וממש התאהבתי במקצוע. הייתי לגמרי בתחושה שאני יכולה לעזור לאנשים. הרגשתי משמעותית.
"בחודשיים האחרונים של השירות הצבאי הייתי בפרויקט שנקרא 'מקצוע לחיים'. עברתי קורס השלמה מחובשת צבאית לחובשת של מד"א, שהיה משולב גם בקורס נהגי אמבולנס. ביום השחרור מצה"ל התחלתי לעבוד במד"א, ואני הנהגת היחידה בתחנה.
"מאז עברו ארבע שנים וכיף לי לקום לעבודה בבוקר. זו עבודה ממלאת מאוד, שמי שלא אוהב אותה לא יוכל לעבוד בה.
להיות נהגת אמבולנס זה לא רק לנהוג ולעבור עם סירנה ברמזור אדום במצבי חירום. הנהיגה עצמה קשה מאוד, כי היא מחייבת חלוקת קשב עצומה: אני צריכה להבין במהירות למי יש רמזור ירוק ולמי אדום, להסתכל על הולכי הרגל, להקשיב לחובש שנמצא עם המטופל מאחור וגם למוקד, ששואל אותנו בקשר אם צריך להכין את בית החולים להגעה שלנו. זו אחריות עצומה, כי לפני שאני אחראית על עצמי, אני אחראית על מי שבאמבולנס ועל משתמשי הדרך. אם קורה משהו, זה באחריותי".
"כל החיים שמרתי על יום כיפור וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי עם טלפון דולק. היה לי קצת קשה עם זה, אבל ידעתי שזה למטרה חשובה"
מלחיץ למדי.
"אכן. במשמרת השלישית שלי במד"א שמתי את המפתחות של האמבולנס על השולחן של מנהל המרחב והודעתי, 'זה לא בשבילי'. הוא ענה: 'אני אגלה לך סוד. אמנם הגברים לא מראים את זה, אבל גם הם לחוצים מהאחריות של תפקיד הנהג'. ראיתי שהוא רואה אותי ומבין אותי, ונרגעתי.
"זו גם עבודה פיזית קשה, כי לפעמים אנחנו מגיעים לבית של אדם מבוגר שנפל על הרצפה ולא מצליח לקום לבד, או לאישה שצריכה להגיע לבית החולים ולא יכולה לרדת במדרגות. יש לנו אמצעים לזה. אם יש מטופל כבד במיוחד, אקרא לצוות נוסף שיעזור. במקרים קיצוניים אפשר לקרוא למכבי אש, שיגיעו עם מנוף שיכול להוציא אדם מהחלון. כבר קרה שאנשים אמרו: 'מה זה, אמבולנס של בנות?' ובסוף הודו לנו, כי עשינו את העבודה".
את מרגישה שיש לך ערך מוסף כאישה בתפקיד הזה?
"לצערי יש מקרים שקוראים לנו לבדוק בחורה שעברה אונס, אז ברור שיעדיפו לשלוח צוות נשי, כי אם יגיע גבר, יהיה לו קשה יותר לעזור לאותה אישה.
"לפעמים אנחנו מגיעים למקרי אלימות בין בני זוג, ואני מרגישה שקל לי יותר להרגיע את האישה, אם צריך. מעבר לזה, העבודה מחייבת הרבה רגש. לא מעט קריאות מגיעות מאנשים מבוגרים, שכל מה שהם צריכים זה יחס. אם צריך, אני יכולה לשבת שעה עם מבוגר, לדבר איתו ולראות אם הוא זקוק לעזרה. כבר יצא לי לחתוך צלחת פירות למטופל".
החודשים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים בחיפה ובקריות.
"מאז ההסלמה בגבול הצפון היינו ברמת הכוננות הגבוהה ביותר, שזה אומר שאני מוצמדת לאמבולנס גם כשאני לא במשמרת ושיכולים להקפיץ אותי בכל רגע, גם באמצע מקלחת. ובאמת הקפיצו אותי פעם באמצע מקלחת. אני עם טלפון 24 שעות ביממה ואסור לי להשתיק אותו, גם אחרי משמרת לילה. כל החיים שמרתי על יום כיפור וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי עם טלפון דולק. היה לי קצת קשה עם זה, אבל ידעתי שזה למטרה חשובה.
"קוראים לנו לבדוק בחורה שעברה אונס, אז ברור שיעדיפו לשלוח צוות נשי, כי אם יגיע גבר, יהיה לו קשה יותר לעזור לאותה אישה"
"כשאני יוצאת לזירת נפילה, אני תמיד עם ציוד מיגון, שכפ"ץ וקסדה, כי עלולה להיות עוד נפילה. יצא לי להיות בזירת נפילה ולמרבה המזל היו רק פצועים קל מרסיסים או הדף. היה, למשל, מטח גדול לקריות כשהייתי בכוננות. כשהגעתי לאמבולנס, ראיתי שהתנפץ החלון בדלת של הנהגת.
"בתחילת ההסלמה לקחתי כמה טיפות של 'רגיעון' בתחילת משמרת. בהמשך כבר לא הייתי צריכה. עצוב להגיד, אבל עם הזמן התרגלנו למלחמה. מה שמחזיק אותי במשמרת זה הבדיחות בין החברים לעבודה. אנחנו עוברים הכול יחד ויודעים לצחוק וגם לבכות יחד. החלום שלי הוא שהמלחמה תיגמר, שכל החיילים יחזרו בשלום ושהחטופים יחזרו. אני גם מחכה לרגע שבו אוכל לשים את הטלפון שלי על מצב שקט".
אני מתרגשת כשאני מביטה בנופר
"כשנופר יצאה לשטח, אחרי נפילת טילים, הייתי בלחץ. זה לא היה פשוט בכלל, אבל זו המציאות. היא הייתה מעדכנת אותי שהיא בסדר ודיברנו כשהיא הייתה מתפנה", מספרת האם ריקי ליבוביץ (58). "אני תמיד מנסה לחזק אותה, אומרת לה שהיא תותחית ושהיא עושה עבודת קודש.
"כשהיא בבית, היא חוזרת להיות הבת הקטנה שלי ואני מפנקת אותה באוכל הצמחוני שהיא הכי אוהבת, בשופינג, בפינוקים קטנים וכמובן, עוטפת אותה בחום, חיבוקים ואהבה. אני מתרגשת בכל פעם מחדש שאני מביטה בה וגאה בה כאילו רק אתמול התחילה לעבוד במד"א".
