מה הקשר בין אישה בהיריון, העומדת להיות אם יחידנית, ובין אישה נשואה עם ילדים שנהרגה בתאונת דרכים ורודפת את האקס המיתולוגי שלה? הפסיכולוגית הקלינית אסתי הלפרין מימון (44), אם לשלושה בנים (עשר, שמונה וארבע וחצי) מקריית־אונו, צוחקת כשאני מעלה את השאלה הזו. שתי הנשים האלה הן גיבורות ספרה השני, "תחת השפעה" (הוצאת שְׁתַּיִם), שבתוכו שתי נובלות, שונות ודומות. לכל אחת מהן גיבורה שהחיים והמוות מתערבבים אצלה.
הנובלות המופשטות והליריות של הלפרין מימון מביאות טקסטים מפי שתי נשים חזקות: האחת מתה, מותירה את בעלה וילדיה ועוזבת את העולם. השנייה בהיריון, נופלת במדרגות ומגלה דברים שלא תיארה לעצמה. שתיהן מספרות את סיפורן בקול צלול ומצמרר, מחפשות גאולה, כל אחת בדרכה.
כשאחת הגיבורות נדרסת, היא מרגישה חופש, אין בה צער. זו אמירה קשה.
"לכל אישה שהיא אמא יש מישהו שחשוב לה יותר מעצמה. זה חלק מהקיום האימהי. אפשר לאהוב או לשנוא אותו, לכעוס עליו או לבקר אותו, אבל הוא נוכח. כל אמא שפגשתי כלואה בלופ הזה. רק המוות משחרר ממנו".
לאחר מותה, רוחה חוזרת אל האקס, נשכבת במיטה בינו ובין אשתו. למה היא הייתה צריכה למות כדי לנהל רומן?
"רציתי לכתוב אישה נטולת אשמה וחרדה, שהם שני רגשות משתקים. אני חושבת שרוב הנשים סובלות מהעכבות האלה בדרך לגלות את הרצון האותנטי שלהן. יש שלבים שזה כמעט בלתי אפשרי. למשל, כשאת אמא לילדים קטנים. כל מי שעברה את המסלול הזה יודעת על מה מדובר".
"לכל אישה שהיא אמא יש מישהו שחשוב לה יותר מעצמה. זה חלק מהקיום האימהי. אפשר לאהוב או לשנוא אותו, לכעוס עליו או לבקר אותו, אבל הוא נוכח"
הרגשת שאת נאלצת לוותר על רצונות ותשוקות בגלל האימהוּת?
"שלחתי את ילדיי למסגרות רק בגיל שנתיים. לפני כן לא הרגשתי שאני מסוגלת להפקיד אותם בידיה של גננת. חלקתי את הנטל עם בעלי, אבל באימהוּת - בטח כשהילדים קטנים - יש משהו שואב. כולך מתכנסת למען מישהו אחר, וחייבת להיות שם הקרבה ומחיקה. אי־אפשר גם לתת את עצמך וגם להישאר עם עצמך באותו הזמן. אפשר לזגזג ולהיות בקונפליקט סביב זה, אבל לא להיות שני דברים באותו הזמן. ההתמסרות הזו קסומה והרסנית כמו כל דבר סוחף ועוצמתי".
כתבת על אישה שמשתחררת מההתמסרות.
"רציתי לבחון מה היה אם מישהי הייתה יכולה להשתחרר מכל הדבר הזה, לכן הייתי חייבת להרוג אותה. פחות עניין אותי לכתוב על אישה מנותקת רגשית. גם הטקסט נע בין הרוח שלה ובין מצבי הקצה האלה שהאימהוּת סוחפת אליהן".
אבל תראי אותך, בסופו של דבר כן התקדמת. עשית תארים, פתחת קליניקה. לא מחקת את עצמך.
"אלה דברים שהיו עבורי הישרדותיים מבחינה פסיכולוגית - לטפל, ללמוד, לכתוב. יש בהם קינון עצמי שהוא חשוב בתקופה שבה מגדלים ילדים קטנים והם תלויים בך. זו הייתה הדרך שלי לשרוד. הכתיבה עוזרת לחיות עם מה שאין יותר: נעורים, חופש, הבטחה, אפשרויות. כשאת צעירה את עסוקה בלהתקדם ולהשיג ויש ממקום של אגו. אחרי שמתגברים על הפגיעה הנרקיסיסטית אפשר ליהנות מקצת ענווה".
איך הצלחת לכתוב תוך כדי המרוץ לקריירה?
"הבנתי שאפשר גם וגם, אבל לא באותו רגע. כתבתי סצנות ולא ברצף של פרק ראשון ושני. קרה שיכולתי לכתוב את הספר יום שלם, ואחר כך שלושה חודשים לא נגעתי בו בכלל. עשיתי את זה בזכות תמיכת בעלי ומשפחתו".
למה שתי נובלות ולא רומן?
"הנובלות נכתבו בתקופות שונות. הראשונה עברה גלגולים רבים במשך שנים. השנייה נכתבה בסגר הראשון כשהייתי כלואה בבית, היה לי רעיון לסיפור והוא יצא בקלות. בדיעבד הבנתי ששתי הנובלות עוסקות באותן סוגיות: מוות, כמיהה אל משהו בלתי מושג וקיום של הדבר הנעלם בעולם. הבנתי שהן שייכות זו לזו והחלטתי שיֵצאו יחד. לכתוב נובלות או סיפורים קצרים בעברית זה לא מסחרי, אני יודעת. אין הרבה סופרים כאלה בארץ שהצליחו, חוץ מאתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, אבל אני לא סופרת מסחרית, אני פסיכולוגית ויכולה להרשות לעצמי לכתוב מה שבא לי ולהתמסר לאמנות".
בית הספר של "תהילה"
בספר של הלפרין מימון יש הסברים לכל הטקסטים שכתבה עד כה. היא גדלה בירושלים בבית דתי־לאומי, אחת משלושה ילדים. אביה רופא אנדוקרינולוג ואמה מורה לאמנות ואנגלית. בגיל עשר עברה עם משפחתה למנהטן ולמדה שם בבית הספר לאמנויות שהיה ההשראה לסדרה "תהילה". כשחזרה בגיל 15 עם משפחתה, נחתה בתיכון דתי ברחובות, "מג'ינס קרוע ומוזיקת רוק למקום שבו הדבר הכי נועז היה חצאית מעל הברך", היא אומרת ומחייכת. "מודעוּת למיניות ומגדר וחשיבה ביקורתית היו כמעט מדע בדיוני שם. אני נחשבתי פרובוקטיבית לא בגלל מה שעשיתי אלא בגלל איך שדיברתי. הסתכלו עליי וחשבו שזה לא לעניין".
"קראו לי 'המסכנה הזו עם ההורים שמתגרשים'. מבחינתי הגירושים היו ברכה. השיפוטיות הזו זעזעה אותי"
נקודת המפנה חלה בחייה בגיל 17, כשהוריה החליטו להתגרש. היא הרגישה את הסטיגמה שהקהילה הדתית־לאומית מלבישה על נערות כמוה. "זו חברה שבה אם מישהו מתגרש, הוא יוצא דופן. אם אתה נוסע לטיול למקום שלא כולם נוסעים אליו, או שאתה לא קרבי בצבא, זוקפים גבה", היא אומרת. "הגירושים נראו לי מהלך טבעי. אם אנשים לא רוצים לחיות יחד, לא חייבים, כי לא כל הזוגות מאושרים אחרי 20 שנה. אבל בחברה הדתית־לאומית מישהי שהוריה גרושים נחשבה מסכנה ונחותה. כשהוריי התגרשו, אנשים היו בהלם. זה היה מאוד חריג ונועז ברחובות.
"פעם באתי לחברה טובה שלי בשבת בבוקר, הייתי מאוד נסערת בלי קשר להוריי אלא בגלל דרמות של התיכון עם חברים. כל המשפחה המורחבת שלה הייתה שם, ומישהו קרא לי 'המסכנה הזו עם ההורים שמתגרשים'. הם היו בטוחים שאני נסערת בגלל זה. מבחינתי הגירושים היו ברכה. כשראיתי איך הם מסתכלים על זה, השיפוטיות הזו זעזעה אותי. זה רגע שמספר את הסיפור שלי הכי טוב".
אולי בגלל הרצון שלה לצלול אל נפש האדם פנתה ללימודי פסיכולוגיה, אף על פי שהיה לה עניין גם בספרות ובקולנוע. היא עשתה תואר ראשון ושני תארים שניים (בפסיכולוגיה מחקרית וקלינית), עברה התמחות קלינית, למדה גם טיפול משפחתי וזוגי ב"תלם", עבדה יותר מעשור עם ילדים בסיכון, ולפני 15 שנה פתחה קליניקה לטיפול במבוגרים.
את בעלה, טל מימון, פסיכולוג בכיר, הכירה בישיבת עבודה. "הרגשתי ששלחו לי אותו, כי באותה תקופה פגשתי רק אמהות של ילדים בסיכון ועובדות סוציאליות, ופתאום הגיע גבר מקסים, חתיך. היה איזה חרק בחדר הישיבות, הוא התכופף, לקח אותו בזהירות והוציא אותו מהחלון. זהו. ידעתי. גם היום אנחנו לא הורגים חיות בבית".
לא באמת שייכת
התשוקה לספר את הסיפורים שלה והרצון למרוד לא נעלמו. כשהיא החליטה לכתוב את רומן הביכורים שלה, ״שמיטה״ (כנרת זמורה ביתן, 2017), היא הייתה בתחילתו של היריון שני, עם תינוק בן שנה וחצי, וכתבה עבודת דוקטורט על פרשנות ופסיכואנליזה. בעיצומן של בחילות קשות היא הבינה שהיא רוצה לעשות משהו אחר: לכתוב רומן על אהבה לא קונבנציונלית בחברה הדתית־לאומית שבה גדלה, ולהביא אליו את הנימה הביקורתית שלה. זה היה ספר מסקרן, ללא השראה אוטוביוגרפית, רומן בין מורה לתלמידה באולפנה, שרובו החמצה בגלל הקשר האסור. "רציתי לבטא את מה שהחברה הדתית־לאומית עושה לאנשים עם צרות האופקים שלה", היא מסבירה, "היה לזה מחיר, הסתכלו עליי כעל מישהי שהיא לא לעניין. היום אני חילונית".
בשנים האחרונות זה השתנה, גם בגלל סופרות כמו יעל משאלי שמבקרת את החברה הדתית־לאומית מבפנים באומץ.
"נכון, אבל בשנים שאני גדלתי בחברה הזו זה היה פחות נפוץ. לא היה לי איזה דגל אדום לנפנף בו, אבל תמיד הרגשתי שאני לא באמת שייכת לשם, בדעות הפוליטיות שלי, בפמיניזם ובפתיחות סביב מיניות".
"רציתי לבטא את מה שהחברה הדתית־לאומית עושה לאנשים עם צרות האופקים שלה. היה לזה מחיר, הסתכלו עליי כעל מישהי שהיא לא לעניין. היום אני חילונית"
מה את מבינה היום על עצמך ועל חייך שלא הבנת בעבר?
"לפני שהיה לי בית משלי, ובעיקר לפני שהכרתי את המשפחה של בעלי, שהיא המשפחה הכי משפחתית, לא ידעתי שחסרה לי משפחתיות. כאמא לשלושה בנים אני שמחה שיש לילדיי משפחתיות. כשפגשתי את המשפחה של בעלי, לא הבנתי למה הוא משתף אותם בכל דבר, למה הם באים לעזור ומייעצים ועוזרים לך לנקות ולארוז כשעוברים דירה. הם משתתפים. לא היה לי קל להכניס אנשים לחיים שלי. הייתי רגילה להיות סוליסטית. נתתי להם להיכנס. לעזור, להיות חלק, לדעת לקבל את הדברים הטובים, לפעמים זה גם אתגר. זה התהליך הכי חשוב שעברתי. זה התיקון".
יהיה עוד ספר?
"עכשיו אני רוצה לשבת בשקט, לקרוא ספרים ולנוח. אם יהיה לי עוד פעם רעיון שיעניין אותי לכתוב, זה יקרה. ספרות היא לא המקצוע שלי וזה מאפשר לי לא להרגיש שאני צריכה לעמוד באיזו דרישה. אנשים שמתפרנסים מכתיבה עומדים במצב מלחיץ ומתיש, כי הם כל הזמן צריכים לייצר תוכן".
