לפני עשר שנים, כשהגיעה לגיל 18, השחקנית נועה כדריה (28) התחילה לחשוב על שורשיה הברזילאיים ושיתפה בכך את אמה המאמצת, חמדה. בתגובה הגישה לה האם את המסמך שאיתו היא הגיעה לכאן מברזיל כתינוקת, ובו מעט מידע על נסיבות הולדתה.
"במסמך היה כתוב השם שנולדתי איתו, פרישיליה דה אוליביירה, שם בית החולים ושם העיר שבה נולדתי, ריו דה ז'נרו", היא מספרת. "אחרי שהתרגשתי והתחלתי לבכות בהיסטריה, חיפשתי במסמך את שמה של האמא הביולוגית שלי ולא מצאתי, לא היה שם שום מידע שנתן לי מפתח להבין מי היא הייתה ולמה היא ויתרה עליי. היה כתוב רק שהיא נאלצה למסור אותי, והפרשנות שנתתי לזה אז הייתה שפשוט לא היה לה כסף לגדל אותי. פתאום הסתכלתי עליה אחרת, הסקתי שלקחו אותי ממנה, ובאיזשהו מקום זה הקל עליי".
"אף פעם לא עשיתי טיול אחרי צבא ואף פעם לא הייתי בברזיל. בגלל ההורים שלי לא יכולתי להתרחק לכל כך הרבה זמן, וזה גם אף פעם לא קרץ לי"
בילדותה לא התעניינה במשפחתה הביולוגית. רק אחרי מסע לפולין בתיכון, שבעקבותיו התחזקה הזהות היהודית שלה, החלה לחשוב על האם שילדה אותה ולתהות למי היא דומה. "השאלות היו רק על האמא, האבא בכלל לא סקרן אותי", היא מודה. "אני משערת שזה היה סטוץ והוא לא חשוב. לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש כלפי האם הביולוגית שלי ואם אני אמורה לשפוט אותה. המסמך הזה באיזשהו מקום הרגיע את חרדת הנטישה שלי, כי הבנתי ממנו שלא הייתה לה ברירה, פשוט לא היו לה אמצעים לגדל אותי".
היום מעניין אותך לדעת מי היא?
"זה בא והולך. הציעו לי לנסות לאתר אותה, אבל זה דורש המון כוחות, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה נפשית. איך אפשר להיות מוכן לדבר כזה? אני כל הזמן משנה את דעתי בנושא. לפני שבע שנים, כשהייתה לי הצגת יחיד לילדים בשם 'גריניטיני', המפיקה רצתה שניפגש עם צופית גרנט ושנעשה יחסי ציבור להצגה דרך התוכנית 'אבודים'. מצד אחד זה נורא הלהיב אותי, אבל כשחשבתי על זה שוב, אמרתי, 'רגע, זו בכלל לא המטרה שלי להיות כוכבת ילדים, למה אני צריכה את זה?'. הרגשתי שזה לא נכון לי, וכך זה ירד מהפרק".
יצא לך לבקר בברזיל? למשל בטיול אחרי צבא?
"אף פעם לא עשיתי טיול אחרי צבא ואף פעם לא הייתי בברזיל. בגלל ההורים שלי לא יכולתי להתרחק לכל כך הרבה זמן, וזה גם אף פעם לא קרץ לי, אבל אין לי ספק שאסע לשם מתישהו".
מאוהבת עד השמיים
ההורים שאימצו אותה בגיל שלושה שבועות הם חמדה ואבי כדריה (70), שלא יכלו להביא ילדים לעולם. אבי נולד עם רגל אחת קצרה יותר מהשנייה, ולמרות שעבר אינספור ניתוחים, נותר נכה. האם הייתה בריאה עד גיל 16, אז חלתה בדלקת פרקים חמורה שעם השנים גרמה לנכותה. "כשנולדתי שניהם עוד הלכו, הייתה להם נכות קלה יחסית, ועם הזמן מצבם הידרדר. היו להם נפילות וכל מיני תאונות שהובילו אותם לכיסא גלגלים".
מתי נודע לך שאת לא בתם הביולוגית?
"מאז שאני זוכרת את עצמי. לא הייתה שום שיחה דרמטית, גדלתי עם הידיעה הזאת. אני זוכרת שתמיד אמרו לי, 'איזה כיף לך, את מברזיל', וכשראו בטלוויזיה את הקרנבל בריו אמרו לי, 'בואי תראי מאיפה באת'. אמא שלי תמיד צוחקת מזה שכשהייתי קטנה והלכתי למקומות חדשים הצגתי את עצמי: 'אני נועה ואני מאומצת מברזיל'.
"כל ילד מאומץ חושב במהלך חייו למה מסרו אותו. בילדותי הייתי עושה לי תרחישים בראש על מה שקרה לאמא הביולוגית שלי ולמה היא ויתרה עליי, ובגלל הדרך העדינה והיפה שבה ההורים שלי העבירו לי את המסר, אמרתי תודה לאל שהיא נתנה אותי להם. בגלל שזכיתי בהורים מושלמים שתמיד פינקו אותי ונתנו לי כל מה שהם יכלו לתת, אף פעם לא הפריע לי שאני מאומצת, אבל כן עלו לי שאלות סביב האימוץ בתוך תוכי".
"כשנולדתי ההורים שלי עוד הלכו, הייתה להם נכות קלה יחסית, ועם הזמן מצבם הידרדר. היו להם נפילות וכל מיני תאונות שהובילו אותם לכיסא גלגלים"
אילו שאלות הטרידו אותך?
"חשבתי שאם אמא שלי, שאמורה להיות הדבר הכי קרוב אליי, עזבה אותי, אז למה שאחרים לא יעזבו אותי? היו תקופות שחייתי בתחושה שאי־אפשר לסמוך על אף אחד. זה כנראה צילק אותי, זה גרם לי להיות בן אדם שלא משנה מה קורה, גם אם הכי רע לו, הוא נשאר, כי אי־אפשר לעזוב, לא עוזבים כשקשה".
איך זה מתבטא בחיים שלך?
"למשל במערכות זוגיות. הייתי במערכת יחסים שלא הייתה טובה לי ולא הכי בריאה לי והיא באמת הסתיימה ברע, אבל נשארתי הרבה מעבר כי לא הולכים כשרע. לא הערכתי את עצמי מספיק, חשבתי שזה מה שמגיע לי וזה מה שצריך לקרות לי".
הצלחת להתגבר על זה וליצור זוגיות טובה יותר?
"לגמרי. יש לי מערכת יחסים כבר ארבע שנים עם דניאל חבקוק, שחקנית ב'בית ליסין' שמשחקת בימים אלה בהצגה 'הנאהבים והנעימים'. אני מאוהבת בה עד השמיים, הכרנו ב'בית צבי'. אני הייתי בשנה האחרונה והיא בשנה הראשונה, ואיך שראיתי אותה התאהבתי בה מעל הראש. אני יודעת, זה נשמע הכי קלישאתי בעולם, אבל כשראיתי אותה הייתי בשוק. התאהבתי בה מהרגע הראשון וידעתי שאין מצב שאני לא ממשיכה איתה את החיים. לקח לי הרבה זמן להתחיל איתה, חשבתי שהיא לא תשים עליי. לא ידעתי שהיא לסבית, אבל זה לא עניין אותי, הייתי מנסה בכל מקרה. אחרי חודש של פרפרים כל יום כשראיתי אותה בבית הספר, שלחתי לה הודעה, יצאנו לדייט, ומשם היא כבר נפלה בקסמיי".
"לקח לי הרבה זמן להתחיל עם בת הזוג שלי, חשבתי שהיא לא תשים עליי. לא ידעתי שהיא לסבית, אבל זה לא עניין אותי, הייתי מנסה בכל מקרה"
מתי הבנת שאת מעדיפה נשים?
"כבר בתיכון, אבל תמיד הייתי בזוגיות עם שני המינים. אני בי־סקסואלית, אם כי אני יותר נוטה לבנות. אומרים שבי־סקסואליות זה שלב מעבר, אני כן יכולה להימשך לגברים, פשוט יש משהו עם נשים שרגשית יותר מושך אותי".
איך ההורים הגיבו?
"כשיצאתי מהארון מול אמא שלי, שזה הדבר שהכי הפחיד אותי, אמרתי לה שאני בי, והיא ענתה, 'אה, אז עוד יש סיכוי'. זו התגובה הכי מבאסת שיכולתי לשמוע ממנה, אבל היום היא מקבלת את זה לגמרי. אבא שלי, לעומת זאת, אף פעם לא שפט, הוא קיבל את הבשורה בהמון אהבה, כי הוא אדם יותר קליל".
"כשיצאתי מהארון מול אמא שלי היא ענתה, 'אה, אז עוד יש סיכוי', אבל היום היא מקבלת את זה לגמרי. אבא שלי, לעומת זאת, אף פעם לא שפט, הוא קיבל את הבשורה בהמון אהבה"
האירוע שבו הבינה כי עליה לקחת אחריות על הוריה התרחש כשהייתה בת שמונה. "הלכנו לפיקניק - אז אמא שלי עוד הלכה על הרגליים - החזקתי לה את היד, וכשהיינו בירידה היא נפלה", היא מספרת. "לא ידעתי מה לעשות. פשוט קפאתי, לא יכולתי לזוז. כולם רצו אלינו, הרימו אותה והזמינו אמבולנס. עד היום זו החוויה הכי טראומטית שאני זוכרת. היא נפלה גם לפני כן, אבל זו הייתה הנפילה שהובילה אותה לכיסא הגלגלים ולכן זה היה אירוע מאוד משמעותי. באמבולנס, בכוחות האחרונים שלה, היא אמרה לי, 'אל תדאגי, אני אחזור', ולי זה נשמע כמו, 'אולי אני לא אחזור'. מה שהבנתי מזה היה שאני עלולה לאבד אותה".
מה קרה לה?
"היא הייתה בשיקום בבית לוינשטיין במשך שמונה חודשים ויצאה משם על כיסא גלגלים. זהו, היא לא עומדת יותר על הרגליים. באותו הרגע החלטתי שאני חייבת להישאר מאופסת תמיד, אני לא יכולה להרשות לעצמי יותר לקפוא ככה. ובאמת במקרים שקרו אחר כך התעשתי מהר ותקתקתי את העניינים".
הרגשת שאת צריכה להיות סוג של הורה להורייך?
"אף פעם לא הרגשתי מטפלת, למרות שדאגתי ולקחתי אחריות. ההורים שלי תמיד עודדו אותי לצאת ולבלות, והקפידו לא לתת לי להרגיש את האחריות הכבדה. בכלל, הם מאוד עצמאיים, לוחמים, רוצים להרגיש שהם יכולים, ולא נותנים למוגבלות שלהם לעצור אותם. אמא שלי היא ממש היפר, כל הזמן בפעילויות, הרצאות, הופעות, משתדלת לחיות כמה שהיא יכולה. אבא יותר סולידי, אוהב שקט. הם נעזרים בי כמה שפחות כדי לא להיות לי לעול. הם לא מרחמים על עצמם וזה מדהים".
"תמיד שואלים אותי מה העדה שלי, וכל הזמן חברים צוחקים עליי שאני אחות של סטטיק. אני מאוד מזדהה איתו כשהוא אומר בראיונות כמה הוא מעריך את ההורים שלו וכמה הוא מודה על מה שיש לו"
איך זה לגדול כבת יחידה?
"אלה החיים שלי, זה מה שאני מכירה. אף פעם לא ביקשתי אח או אחות, וזה לא חסר לי. הייתי ילדה פעילה ומעורבת חברתית, אף פעם לא הייתי לבד. אני בטוחה שיש לי שריטה מזה, למדתי להיות ילדה מרצה, להיות הילדה הכי טובה, התלמידה המצטיינת, רציתי להיות מה שהם קיוו, הכי טובה שאני יכולה בשביל שהם ישמחו בי. זה לא פשוט. היום אני בטיפול פסיכולוגי, פותחת דברים ומתמודדת איתם".
הפריע לך שאת לא דומה להורים שלך?
"תמיד שואלים אותי מה העדה שלי, וכל הזמן חברים צוחקים עליי שאני אחות של סטטיק. אני מאוד מזדהה איתו כשהוא אומר בראיונות כמה הוא מעריך את ההורים שלו וכמה הוא מודה על מה שיש לו. ילדים מאומצים גדלים בתחושה ששום דבר לא מובן מאליו".
המטרה: שרשרת "חי"
בימים אלה נועה משחקת בהצגה "יהודים רעים" של תיאטרון "הספרייה" ברמת־גן. היא מגלמת את דפנה, שנפגשת עם שני בני דודיה בדירתו של סבא שלהם ביום הלווייתו, ובמפגש המשפחתי הטעון עולים ונחשפים סודות משפחתיים. "זה התפקיד הכי מאתגר שעשיתי בחיים", היא אומרת. "המטרה היחידה של דפנה היא לקבל את השרשרת 'חי' של סבא שלה. היא לא רואה בעיניים ולא בוחלת באמצעים. התחברתי לדמות דרך הזיקה שלה ליהדות וכמה חשוב לה לענוד סמלים יהודיים כמו השרשרת הזאת".
בת הדודה שלי נפטרה בגיל 35, מצאו אותה מתה בביתה, ומותה זעזע את עולמי. לא הבנתי איך בן אדם שמחזיר לך את האמונה באלוהים - דווקא אותו אלוהים לקח לי"
כמה את מחוברת למסורת היהודית?
"גדלתי בבית חילוני, כזה שמציינים בו את החגים ולא יותר. תמיד פקפקתי בקיומו של אלוהים, אמרתי לעצמי שאם הייתה שואה, גם אם יש אלוהים זה לא אלוהים שאני רוצה להאמין בו. התחלתי להאמין באלוהים רק בשנים האחרונות.
"הייתה לי בת דודה, נטלי אלקריף, שהייתה לי כמו אחות גדולה, היינו מאוד קשורות אחת לשנייה, וכשהיא התחילה להתעניין ביהדות ובדת, היא סחפה אותי איתה. לצערי היא נפטרה לפני שנתיים בגיל 35, והמוות שלה זעזע את עולמי. לא הבנתי איך בן אדם שמחזיר לך את האמונה באלוהים - דווקא אותו אלוהים לקח לי. נכנסתי למשבר די קשה שנמשך עד היום".
מה קרה לה?
"זו הייתה טרגדיה שהגיעה לכותרות. נטלי הייתה בת זוגו של ניב אוליאל ז"ל, הבן של חיים אוליאל מלהקת שפתיים. מצאו את שניהם מתים בביתם במושב נווה־ימין, הם מתו יחד כנראה ממנת יתר של סמים. זה היה שוק למשפחה שלנו, בלתי נתפס. האסון הזה גמר אותי, הייתי בדיכאון איזה שנתיים, רק עכשיו אני מתחילה לצאת מזה. האמת היא שהרבה זמן כעסתי עליה על המוות המיותר הזה, לא הבנתי איך בן אדם כל כך חכם מגיע למצב כזה".
מתי החלטת להיות שחקנית?
"מאז ומתמיד, האמת. מגיל קטן הלכתי לחוגי דרמה, למדתי במגמת תיאטרון בתיכון, הייתי שבע שנים בלהקת הנוער 'השכנים של צ'יץ'', והתגייסתי לתיאטרון צה"ל. בהתחלה קצת זלזלתי בעצמי שאני הולכת לשרת בתיאטרון צה"ל, כי זה קצת לקדם את עצמך על חשבון התרומה למדינה, אבל אז אמא שלי עשתה לי שיחה ושכנעה אותי שכל אחד צריך לתרום במה שהוא טוב בו. בסופו של דבר היה לי שירות משמעותי וכן הרגשתי שאני תורמת".
איך התחלת את הקריירה?
"כשהשתחררתי המצאתי דמות ילדים בשם גריניטיני, חייזרית שבאה ומחזירה את האיזון לעולם, וכתבתי סביבה הצגת ילדים מונגשת לחירשים עם מסרים חינוכיים שקרובים ללבי כמו קבלת האחר ועזרה לזולת. הרגשתי שזו השליחות שלי. רצתי עם ההצגה שנה, ואז הרגשתי שמיציתי אותה והחלטתי ללמוד בבית צבי. בסיום הלימודים התקבלתי לתיאטרון אורנה פורת, שיחקתי בהצגה 'מורה לחיים', על תקופת המעבּרות בשנים הראשונות של המדינה, אז עדיין יש לי את המפגש עם הילדים וזה נחמד לי. שיחקתי גם בתיאטרון הארצי לנוער בהצגה 'גרטה', על גרטה תונברי".
ומה החלום?
"אני רוצה לעשות טלוויזיה וקולנוע, וכמובן להגיע לתיאטראות הגדולים. גדלתי עם הורים שתמיד עשו בשבילי הכל, והיום אני מבינה שאני צריכה להתחיל להתבגר ולהיות עצמאית באמת, להישען עליהם כמה שפחות, בעיקר כלכלית. הגיע הזמן לקחת את המושכות, כי לצערי הם לא יהיו פה לנצח לצדי. וככל שהם מתבגרים לי, כך מתגברות החרדות של מה יקרה כשהם לא יהיו".
