סיפורה של אילנה רוזנפלד־מילמן, בת 76 מרמת־השרון, מורה למחול יצירתי ומטפלת באמנויות (בגמלאות), נשואה, אם לארבעה וסבתא לעשרה:
"לילה אחד, כשהייתי בת שש, אחד הילדים בלינה המשותפת בקיבוץ אמר: 'יש מישהו בחדר שהוריו הם לא הוריו האמיתיים'. התעקשתי שיגלה לנו מי זה והוא ענה שהוא לא יכול לספר, כי ההורים שלו יהרגו אותו. במשך שלושה לילות הפצרתי בו ובשלישי הוא נשבר ואמר: 'זו את'.
נולדתי בינואר 1947 במחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה, שנה וחצי אחרי תום מלחמת העולם השנייה וגדלתי בקיבוץ מרחביה כבתם של זוג חלוצים. למחרת אותו לילה שבו נתגלתה לי האמת רצתי להוריי ושאלתי אם זה נכון. הם הציעו שנלך למקום האהוב עליי בקיבוץ, ושם, תחת עץ התות, אמרו: 'זה נכון, אנחנו לא ההורים שלך, אבל אנחנו מגדלים אותך ואוהבים אותך. לא חשוב מי יולד את הילד, אלא מי מגדל אותו באהבה'. עם האמירה הזאת המשכתי הלאה.
בזמן מלחמת סיני, שנתיים מאוחר יותר, היה בום על־קולי שהרעיד את הקיבוץ ורצנו למקלט. ההורים אמרו לי: 'אם יקרה לנו משהו, יש במגירה מסמך שאת צריכה לראות'. כמובן שלמחרת באתי הביתה כשהם היו בעבודה, חיפשתי במגירה ולא מצאתי כלום.
בגיל עשר שאלתי את המטפלת בקיבוץ איפה אני יכולה לחפש את אמי האמיתית, והיא ענתה: 'אולי בחיפה'. כשביקרנו דודה בחיפה ראיתי ברחוב אישה שדומה לי ושאלתי אותה: 'תגידי, אבדה לך במקרה ילדה?'. היא הסתכלה עליי במבט מוזר והמשיכה ללכת.
בעקבות פגיעה בגב לא גויסתי לצה"ל, והקיבוץ החליט בשבילי שאלך ללמוד הוראה בסמינר אורנים. בגיל 21 התחתנתי עם דב, החבר שלי מגיל 15, ונשארנו במרחביה.
"כשגיליתי שאני מאומצת, תחת עץ התות בקיבוץ אמרו לי הוריי: 'זה נכון, אנחנו לא ההורים שלך, אבל זה לא חשוב מי יולד את הילד, אלא מי מגדל אותו באהבה'"
כשהפכתי לאמא, נושא הזהות כבר נורא הציק לי. בגיל 29, בהיריון השלישי, שכבתי בשמירת היריון והודעתי להוריי: 'אני שלכם, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות בלי לדעת מי אני ולמי אני שייכת'. ואז אמי אמרה: 'שם אמך הוא פרנסיסקה לווינסקה ונולדת בגרמניה'. זה היה רגע עוצר נשימה. לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים הסוד התגלה.
דב, בעלי, שעבד אז כמנהל טכני במפעל פלסטיק, ניצל נסיעת עבודה לגרמניה כדי להיפגש עם עורך דין מקומי, שהתרגש מהסיפור והבטיח לעזור. ב־1978 קיבלנו ממנו תצלום של תעודת הלידה שלי, ולפיה שם אמי הוא אכן פרנסיסקה לווינסקה, שם אבי הוא אוגניוס לווינסקי, ושמי האמיתי הוא הלנה לווינסקי. הרגשתי שקיבלתי במתנה את מה שכל הזמן חיפשתי.
שיתפתי את הוריי המאמצים ברגישות ובעדינות, והם היו מעורבים בכל צעד בתהליך החיפוש. פנינו לגוף שעוזר במציאת קרובים ותוך חצי שנה קיבלתי מכתב מרגש ביותר: התברר שאחותי עלתה לישראל ב־1949 ויש להניח שגם אמי עלתה איתה. כל הניסיונות לגלות מיהו אבי ולמצוא את אמי נתקלו בפני שוקת שבורה.
החלטתי לפנות לדני רובינשטיין, עיתונאי וסופר, קרוב משפחה רחוק של אמי המאמצת, ולבקש סיוע באיתור אמי הביולוגית. אחרי שחיפושיו לא העלו דבר, אשתו מרגולה העלתה רעיון גאוני: שנחפש לפי שם נעוריה של אמי, סיטן, שהופיע בתעודת הלידה מגרמניה. חיפשנו את השם בספר הטלפונים והגענו למישהי ביפו שזה שם משפחתה ושזכרה את אחותי. היא סיפרה שהמשפחה גרה בחיפה ושאחרי שלוש שנים בארץ, בתקופת הצנע הקשה, המשפחה עברה למונטריאול, קנדה. לראשונה בחיי קיבלתי תמונה של אמי, אחותי ואחי למחצה - וראיתי דמיון ביני ובין אחותי. עליי היא לא שמעה מעולם.
הסקתי שפרנסיסקה, שלימים נקראה פרנקה, הסתירה ממשפחתה שהייתה לה בת נוספת והתלבטתי איך לפנות אליה בלי לפגוע בה. חשבתי לפנות לרב הקהילה במונטריאול, אבל בינתיים השמועה שיש בת שמחפשת אותה כבר הגיעה לקרובה שלה במונטריאול, שהזמינה אותה לקפה ואמרה: 'יש לי משהו חשוב לספר לך, יש מישהי בישראל שאומרת שהיא הבת שלך'.
פרנקה צלצלה למשפחת סיטן ביפו ושאלה מה תאריך הולדתי. לאחר שענו לה, קבעה: 'זו בתי'. הם הפנו אותה לדני והוא נתן לה את מספר הטלפון של מזכירות הקיבוץ. כשצלצלה למזכירות, הייתי בהשתלמות. ידעתי שהיא תצלצל שוב למחרת בערב, וכל היום שלי היה הפוך: מה אני שואלת אותה? האם אני מעמתת אותה עם כל השאלות שהטרידו אותי כל חיי? למה המשכת עם הבת הבכורה ולא איתי?
בערב הגיע הצלצול. קול עבה הסגיר מעשנת כבדה, ששאלה: 'זאת את?'. עניתי: 'כן', והיא אמרה: 'כל חיי ידעתי שיום אחד אמצא אותך!'. לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: 'תגידי לי למה עזבת אותי'.
הנה הגיע הרגע שאליו נכספתי כל חיי - ובעצם אני מדברת עם אישה זרה, שצריכה להתוודות בפניי בשאלה הכי קשה בחייה ובחיי. היא ביקשה שאכתוב לה מכתב ארוך עם קורות חיי והבטיחה לבוא לבקר. כבר לא הייתה לי סבלנות לשמוע אף מילה וסיימתי את השיחה.
שנה מאוחר יותר, בנובמבר 1979, הקיבוץ אישר לי לטוס לקנדה. בטיסה אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת ארצה בלי לקבל תשובות לכל השאלות. בשדה התעופה זיהיתי אותה מהתמונה. הרגשתי שאני פוגשת אישה לא מוכרת. כבר בדרך לבית שלה התחלתי לשאול שאלות. היא סיפרה שברחה מגטו ורשה והצליחה לשרוד בזהות בדויה. אחרי המלחמה הגיעה למחנה העקורים, שם נולדתי. שתינו חלינו בדיזנטריה והעבירו אותי לבית החולים. בן הזוג שלה בא לבקר אותי, לא מצא אותי וסיפר לה שעליית הנוער לקחו אותי.
שמרנו על איפוק בדרך לביתה, אבל כשהגענו לשם מבטינו נפגשו ושתינו פרצנו בבכי. נפלנו האחת על כתפי השנייה והיא הייתה צריכה להרגיע אותי. מאותו רגע לא הפסקנו לדבר. הסיפורים שלה סתרו אחד את השני והבנתי שהיא בעצמה כבר לא יודעת מה אמת ומה לא. כששאלתי אותה מיהו אבי, קיבלתי תשובה מתחמקת. היא סיפרה שכשהם עלו ארצה היא ניסתה למצוא אותי ואמרו לה שהאונייה שלי טבעה. טסנו יחד לניו־יורק, שם הכרתי את אחותי ואת אחי למחצה. כשהיינו שלושת האחים לבד, פתחנו הכול וכל אחד סיפר את מה שהוא יודע על העבר שלה.
פרנקה ובעלה הגיעו לביקור בארץ כעבור חצי שנה. ארגנתי מפגש בינם ובין הוריי המאמצים וגייסתי את כל הרגישות לסיטואציה. טיילנו יחד והיה חודש מרגש ברמות. במהלך הביקור אישרו בקשה שהגשתי זמן רב קודם לכן - לפתוח את תיק האימוץ. כך התברר לי שלמעשה היא ויתרה עליי מרצון בשנת 1948. האמת הייתה כמו סכין בבטן. התלבטתי מה לומר לה, שהרי היא יודעת את האמת. החלטתי לשתוק.
המשכנו להתכתב, מכתבים ארוכים וחמים, וכשחלתה בסרטן, ביקשה שנבוא לחיות לצידה. בהתחלה הקיבוץ לא אישר שניסע, אבל אבי המאמץ נלחם בשבילי וקיבלנו אישור. עברנו לקנדה לשנה, דב עבד בבית חרושת לפלסטיק ואני לימדתי עברית. לפני מותה נסעתי לסעוד אותה ונשארתי שם חמישה שבועות. הרגשתי שאני סולחת לה והיא אמרה, 'את עושה למעני מעל ומעבר למה שמגיע לי'.
בלילה שבו נפטרה התעוררתי מחלום נורא, שאני טובעת במעמקי הים ולא מצליחה לנשום. התיישבתי במיטה. אחרי חצי שעה אחי צלצל ואמר שהיא נפטרה.
כעבור שנתיים דב ואני עברנו לקנדה. רצינו לנסות משהו אחר לפני שאנחנו מסיימים את חיינו בקיבוץ. השארנו פה שני ילדים גדולים ונסענו עם שני הצעירים. עבדתי כמורה לעברית ובהמשך כמטפלת באמנויות, ובסיועו של דב המשכתי לנבור בארכיונים בקנדה ובאירופה כדי לברר עוד על אמי הביולוגית. את זהותו האמיתית של אבי לא גיליתי עד עצם היום הזה - וכבר לא אגלה.
"בערב הגיע צלצול טלפון. הנה הגיע הרגע שאליו נכספתי כל חיי - ובעצם אני מדברת עם אישה זרה. היא ביקשה שאכתוב לה את קורות חיי"
חזרתי ארצה לפני 12 שנה ומאז אני מחלקת את זמני בין ישראל לקנדה. כשנכדתי יהלי חזרה מהמסע לפולין, היא התעקשה שאתיישב ואכתוב את הסיפור שלי. החלטתי לעשות מיזם מימון המונים והצלחתי לאסוף כסף להוצאת הספר. במשך חמש שנים סידרתי את כל פיסות המידע שאספתי בקלסרים במשך 40 שנה. כתבתי ספר אוטוביוגרפי, אבל השארתי לעצמי מעט גמישות אמנותית כדי לחבר את חלקי הפאזל לסיפור שאני יכולה לחיות איתו בשלום.
הספר יצא לאור באפריל האחרון ושמו 'כשתגדלי תדעי', משפט ששמעתי בילדותי (נמכר באתר ספרי ניב). אני מרגישה כאילו ילדתי את כל מה שאצרתי בתוכי כל השנים ולא נתן לי מנוח. זו הייתה הקלה גדולה. החלום שלי הוא שהספר יתורגם לאנגלית, ואולי גם לפולנית ולגרמנית. מאז שהוא יצא אני מוזמנת להרצאות בכל רחבי הארץ ומגלה שההרצאה שלי נוגעת לכל אחד במקום אחר".
שורה תחתונה: "אי־אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לבחור איך לחיות עם הקיים. אם יש משהו נסתר בעברכן, אל תפחדו לשאול שאלות ואל תוותרו, למרות הקושי. אני מבטיחה שבסוף הדרך תרגישו שלמות, קרובות יותר לעצמכן ותוכלו להסתכל על החיים בצורה יותר מכילה ונותנת".
