"אפשר גם לא לכתוב. לשכוח את תינוקות הפוליו. אפשר גם, במקום לכתוב, להתבונן בסטטיסטיקה. כך קל יותר. תשומת הלב לגסיסתו ולמותו של ילד אחד כמוה ככניסה אל תוך הגיהינום. לאחר שנכנסת אליו, לעולם לא תוכלי לצאת".
מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, הגוף והמדע, כתבה ספרים ומאמרים רבים, אולם היא רואה בכולם מעין טיוטות לספרה האישי והחשוב ביותר שיצא לאור בימים אלה - "משחקים מסוכנים" (הקיבוץ המאוחד). בספר, שיכול להיקרא כממואר נוקב, מסמך היסטורי שמתעד פרשה עלומה ואפילו סיפור מתח בהמשכים, היא מגוללת את פרשת מותה המושתק של אחותה הקטנה עפרה ממחלת הפוליו באוגוסט 1950. עפרה הייתה אז בת שנה ורבע בלבד, מאירה בת שנתיים וחצי. יותר מ־73 שנה ליווה סוד המוות הזה את חייה של מאירה ורק כעת הוא יוצא לאור.
כל השנים הסתובבת עם המטען הכבד הזה. איך את מרגישה עכשיו, כשהוא חשוף לכולם?
"מאז שהספר כתוב, עפרה נחה ואני נחה. אני מרגישה שבאיזשהו מקום הצלתי את עפרה בכך שהמוות שלה לא היה לחינם, כי אפשר ללמוד ממנו המון. יחד עם זה הצלתי את עצמי, כי חייתי פרק חיים ארוך בלי תשובות, עם תחושת מוות לא מפוענח. הייתי חייבת להגיע לאמת, גם אם היא מורכבת וקשה מנשוא לפעמים".
עוד כתבות בלאשה:
אין מקום לחולי
מגפת הפוליו בישראל החלה בקיץ 1949, הגיעה לשיאה בשנים שלאחר מכן והחלה לדעוך רק ב־1957 בעקבות חיסונים. הדיווחים על מספר הנפגעים ממנה סותרים: 6,000-4,700 מקרים מאובחנים, שמתוכם 1,200-760 נפטרים. זו הייתה מגפה כלל עולמית. בארצות־הברית היא הייתה חמורה פי 20, אך שיעור התמותה ממנה שם נאמד ב־5% לעומת 20% בישראל.
אחת ההפתעות הגדולות שלך בתהליך החקר שערכת הוא שלא כתבו על כך בארץ בכלל.
"זה היה אירוע מטלטל בחברה הישראלית שכלום לא נכתב עליו. בארצות־הברית יש ספרות ענפה במגוון ז'אנרים. בוויקיפדיה האמריקאית יש אפילו חלק מיוחד לסלבריטאים שחלו בילדותם בפוליו. בארץ הייתה שתיקה, ציבורית ופרטית".
איך את מסבירה אותה?
"זה לא התאים לשיח של שנות ראשית המדינה. אז הייתה האדרה של הגוף היהודי, האשכנזי, הבריא, השלם והמושלם, בניגוד לדימוי הגוף הגלותי או החולני והפגום. זה קשור גם לבושה ולשתיקה שהייתה אז בחברה הישראלית בעוד נושאים חשובים, השואה למשל. משפט אייכמן הוציא מהארון את זכר השואה, לפוליו לא היה דבר כזה".
"כשהייתה סערה סביב פרשת ילדי תימן, הצעתי שיוקמו בישראל ועדות אמת, כפי שהיו בדרום־אפריקה - שלא יהיו משפטים, אבל שהזוועות ייצאו לאור. איש לא התייחס להצעה שלי"
השתיקה בנושא לוותה גם ב"העלמת" החולים ובבידודם.
"ממש כך. זו התשובה המרכזית שעולה מהמחקר שלי לשאלה למה התמותה בארץ הייתה כל כך גבוהה. בארץ הילדים החולים אושפזו ובודדו מיד ממשפחותיהם, בניגוד למה שקרה בארצות־הברית. לבידוד הזה היה מחיר כבד. ראיינתי אחיות - אז הן היו תלמידות בנות כ־18 מבית ספר לאחיות ירדן, שעוד לא הספיקו להתמחות וכבר שלחו אותן לשם - והן תיארו את הזוועות שקרו שם, את הבדידות האיומה של החולים. אחת האחיות סיפרה לי שעד היום היא זוכרת את פרצופי התינוקות, כמה הם בכו כל הזמן, כמה הם היו לבד, בלי ההורים, בלי אף אדם מוכר. אפילו הצוות הרפואי התרחק ופחד לגעת בהם מחשש להידבק. הפרופסור שהוציא את אחותי מהבית הודה בפניי שבדיעבד אשפוז התינוקות היה טעות. 'לא היינו צריכים להוציא את התינוקות מהבית', הוא אמר לי, 'בין כה וכה לא היה טיפול בבתי החולים. כל מה שהתינוק החולה היה צריך הוא מרק עוף, חיוך של בני משפחה ושקט. היינו צריכים להשאיר אותם בבית'. התינוקות, שסבלו מכאבי תופת, ורובם עדיין ינקו כמו אחותי, נשארו בבתי החולים לבד. והבדידות הזאת הורגת".
הדחקה טובה מדי
"למה הסכימו לשלוח אותה לבד, איך הסכימו לא להיכנס פנימה, איך הסכימו? איך קרתה השערוריה הזאת? ואיך היא נעלמה גם אחר כך, כאילו לא הייתה, כאילו לא הייתה? אבל היא הייתה, הייתה מאוד, ואין לי אף אחד שאני יכולה לשאול עכשיו. אף אחד".
וייס (76), אלמנה, אם לשניים וסבתא לאחד, מתגוררת ברמת־השרון. מסע החקר שלה לאורך עשרות שנים מעורר הערכה ביסודיות ובחוסר הוויתור להגיע לאמת. הוא כלל חיפוש ארכיוני מפרך של תיקי החולים בפוליו, איתור כל פיסת מידע בנושא וראיונות עם כל מי שהיה קשור לכך - בקרב הממסד הרפואי, השכנים ובני משפחה. מידע חשוב נוסף הגיע ממכתבים שמצאה וגם מקריאה ביומניה, שבהם כתבה כבר מגיל חמש. היא תיעדה את ההשתקה הקשה שהייתה במשפחתה ואת ההעלמה בפועל של זכרה של עפרה, שדמותה התינוקית אפילו נגזרה מתצלומי הילדות. קווצת שיער, שנמצאה שנים רבות אחר כך עטופה בנייר מצהיב ועליו השם "עפרה", הייתה המזכרת היחידה ממנה. את מתארת את הסיפור באופן כואב, אך הטון כלפי הורייך אינו מאשים אלא חומל.
"ההורים שלי היו מלח הארץ. הם ידעו להסתדר, אבל זו הייתה התקופה. אי־הוודאות לגבי המגפה הייתה נוראה, והבידוד נראה הכרחי. אבא שלי התפרץ פעם אחת לבית החולים בפרדס־כץ וסולק משם. הורים אחרים הצליחו לעתים להוציא את ילדיהם. הנטישה היא חטא שאי־אפשר לכפר עליו, ואני משוכנעת שלהוריי ולהורים אחרים היו רגשי אשמה שאי־אפשר לצאת מהם.
"הרגשתי שליחות לא רק לגבי עפרה אלא לגבי כל הילדים המתים שאף אחד לא זוכר אותם, הילדים שאני מאמינה שאם היו נשארים בבית הכול היה אחרת"
"מעבר לכך ניסיתי כל הזמן לברר למה ההורים שלי הכחישו שעפרה הייתה. למה חשבו שאם לא ידברו על זה, זה לא יהיה. כששאלתי את אמא משהו על זה היא אמרה לי ש'ההדחקה עבדה יותר מדי טוב'. ובכלל, כשחקרתי את הפרטים היא שאלה: 'למה כל זה חשוב?'. בעיניי זה הכי חשוב. יש כאן אלמנט מסוכן מאוד במישור האישי והמשפחתי. בעיניי כל מעגלי הסודות המשפחתיים הם כדור מוגלה שצריך לפוצץ, ועדיף אפילו למנוע אותו מההתחלה.
"אני יכולה להבין למה משמשת ההשתקה במישור הציבורי, ואני רגילה לכך במחקרים האנתרופולוגיים שלי. גם במחקר על ילדי הפוליו קיבלתי את כל התירוצים האפשריים להיעדר המידע והפרטים, כולל שריפה משונה שפרצה לכאורה בארכיון. אני תמיד נאבקת בנטיית השלטון להשתיק, לשלוט במידע שאנחנו מקבלים, אבל השתיקה הפרטית היא משהו מכאיב הרבה יותר. אנחנו חייבים לתקשר, לדעת, בכל גיל ובכל מצב".
ממ"ד משפחתי
"אני כותבת את הדברים האלה בעיצומו של משבר הקורונה, והתודעה שלי מדלגת בין ימי הפוליו, אז השתייכתי לקבוצת הסיכון כתינוקת, ובין הימים האלה, שבהם אני משויכת לקבוצת הסיכון כ'אזרחית ותיקה'. אני חושבת על הבידוד וההפרדה... בשני המקרים הבידוד עלול להרוג את החולים ולפגוע במשפחות שהורחקו מיקיריהן. כמה בני מזל אנחנו עכשיו, שהקורונה לא הורגת תינוקות".
ימי המגפה החדשה שהרעידה את העולם בשנים האחרונות שימשו תמריץ אחרון לווייס לסיום הכתיבה. "אני מרגישה שמעבר לחשיפה של פרשה היסטורית עלומה, הספר שלי אקטואלי, עכשווי. המגפות לא עזבו אותנו, אומרים שיש התפתחות ברפואה, אבל מגפות יהיו כל הזמן והן תמיד יביאו איתן אי־ודאות קשה ותחושה של משבר קיומי. הפתרונות של הסגרים, בוודאי האחרונים, לא הוכיחו את עצמם והיו מיותרים. ועדיין אין שום דיון לגבי מה יהיה במגפה הבאה".
מה הציפייה שלך בעצם?
"אני חושבת שאם נישיר מבט לטרגדיה של ילדי הפוליו, נוכל להיות מוכנים יותר לטרגדיות הבאות. לצערי, אני לא יכולה לבקש את זה מהפוליטיקאים כי זה לא מעניין אותם, אבל מה שהייתי רוצה זה שבמקום תוכנית מדינה תהיה תוכנית לכל בית. כמו שיש ממ"ד בכל בית, הייתי רוצה שיהיה ממ"ד משפחתי שיאפשר להתמודד עם מצבי סיכון בצורה טובה יותר. המטרה היא לא להפחיד, ובטח שלא להוסיף להפחדות של השלטון, אלא לחשוב דווקא איך אפשר להגביר את החוזק הנפשי ולצאת חזקים יותר בהתמודדות המשפחתית. יש ילדים שהרגישו בקורונה שנטשו את סבא וסבתא שלהם, וזה מצב נורא. חשיבה משותפת על דרכי ההתמודדות המתאימות היא חיונית ומובן שחשוב לקבל החלטות שלא נוטשים.
"כשהתאשפזתי אמי התחבאה ולא עזבה אותי. היא הבינה שלא משאירים ילד לבד בבית חולים"
"אגב, גם במשפחה שלי קיבלו החלטות אחרי מותה של עפרה, בלי להגיד שקיבלו החלטות. בילדותי התאשפזתי כמה פעמים בגלל דלקת באפנדציט ואחר כך, משלא אובחנתי כהלכה, התפוצצות שלו. אמי התחבאה מאחורי הארון, הכורסה, בשירותים, בכל מקום, אבל לא עזבה אותי. היא הבינה את מה שמקובל היום ולא היה נהוג בעבר: לא משאירים ילד לבד בבית חולים".
האמת שמתחת לאמת
וייס מתרווחת היום יותר לאחר המסע שעברה, גם אם היא יודעת שהאמת אף פעם לא תהיה אחת ויחידה. "אני עוסקת במדע וצריכה תמיד לדעת את כל הפרטים האפשריים. זה כאילו פרדוקס, כי אני יודעת שברגע שאגיע לאמת, יתברר לי שאין אמת, אבל זה לא עוצר אותי, אני חייבת לדעת כל מה שאני יכולה - להגיע לאמת שמתחת לאמת שמתחת לאמת. זה מה שמניע אותי מאז שאני זוכרת את עצמי".
ובכל זאת, בספר הזה התהליך היה קשה ומכאיב יותר.
"כל המחקרים שלי היו קשים, אבל זה באמת דרש ממני התעמקות אמיצה מאוד. הרגשתי שאני מתרווחת באי־נחת, בטרגדיה, והייתי צריכה הרבה אומץ להיות שם. הרגשתי שליחות לא רק לגבי עפרה אלא לגבי כל הילדים המתים שאף אחד לא זוכר אותם, הילדים שאני מאמינה שאם היו נשארים בבית הכול היה אחרת. אם נסתכל נכוחה על הילדים האלה, אולי נדע להציל את הילדים הבאים. הייתי רוצה להציל את כל הילדים שבעולם".
בין ילדי תימן לילדי הפוליו
באופן מצמרר פרשת ילדי הפוליו, שמאירה וייס חושפת באומץ, משיקה לפרשה מסעירה אחרת בשנותיה הראשונות של המדינה: ילדי תימן. לדברי וייס, החשיפה שלה לחומרים הנוגעים לילדי תימן, שאספה במשך 20 שנה כחלק ממחקר גדול יותר על המכון לרפואה משפטית, סייעה לה מאוד בהבנה של הסתרת הנתונים על ילדי הפוליו בפרדס־כץ. רבים מהרופאים, נהגי האמבולנס והאחיות שטיפלו בילדי הפוליו נחקרו בוועדה הממלכתית שחקרה את פרשת ילדי תימן. הדבר הקשה עליה לשכנע מרואיינים לדבר על הפוליו, מחשש שיוטחו בהם האשמות בדבר מעורבות בהעלמת ילדי תימן.
כ־ 60 שנה לאחר מותה של עפרה, כשהגיעה הנחיה לשחרר את המסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן, הצליחה וייס לאתר מידע גם על אחותה. המידע סתר את הזיכרון המשפחתי של עשרה ימי אשפוז והתייחס לשני ימי אשפוז בלבד. "מצד אחד הרגשתי רווחה שזה היה אולי רק יומיים, למרות שגם זה נורא. מצד שני, ההסתרה והעדויות הסותרות הרבות רק האיצו את חוסר האמון שלי בתשובות של הממסד הרפואי. בחרתי להאמין יותר לזיכרון המשפחתי. כשהייתה סערה סביב פרשת ילדי תימן, הצעתי שיוקמו בישראל ועדות אמת, כפי שהיו בדרום־אפריקה - שלא יהיו משפטים, אבל שהזוועות ייצאו לאור. איש לא התייחס להצעה שלי".
