סיפורה של מגי רום, מתגוררת ברמת־גן, פסנתרנית וציירת, גרושה בשנית ואמא לשלושה:
"סודות אפלים לא מתפוגגים. לפני כמה שנים בניתי הרצאה איך אני משלבת בין ציור למוזיקה ושלחתי אותה לפלטפורמת 'טד'. כשהם ביקשו ממני להוסיף עוד פרטים על חיי התיישבתי לכתוב והבנתי שבמשך שנים טאטאתי, טייחתי וקברתי סוד גדול, כאילו זה לא קרה לי. הרגשתי שאם לא אוציא אותו החוצה, אהיה קורבן של הסוד הזה. לא רציתי להיות קורבן. כך נוצרה ההצגה על חיי, שנקראת 'לא שווה סיכת ראש'.
נולדתי בטביליסי, בכורה במשפחה אמידה בת שלושה ילדים. אבי היה סוחר טקסטיל ותכשיטים, ואמי, שהייתה מזכירה של שר התחבורה, נעשתה עקרת בית עם נישואיה.
כשהייתי בת 11 עלינו לארץ. הגענו לדירה ביפו, וכבר בימים הראשונים פרצו אלינו הביתה. הוריי, שהטמינו מטילי זהב, יהלומים וכסף מזומן בנעליים ובמשחקי שחמט, נהפכו בבת אחת לחסרי כול. החלום לקנות בית וחנות גדולה כדי שאבי ימשיך לעסוק במסחר, נגוז. חיי התפנוקים של גיאורגיה נגמרו ביום אחד, שניהם עבדו בעבודות מזדמנות והתמודדו עם משבר הגירה כואב. אני, לעומת זאת, הסתגלתי לארץ מהר, למדתי עברית, ניגנתי בפסנתר מול ילדי בית הספר ורציתי להיות נעמי שמר. פרחתי.
בגיל 14, בחופש הגדול שבין ח' ל־ט', אמא שלי שלחה אותי למכולת. בן השכנים, שבהצגה נקרא 'סימון', עולה מגיאורגיה שמבוגר ממני בשמונה שנים, ביקש שאעזור לו במשהו באוטו. אמרתי 'בטח' והלכתי איתו. נכנסתי לאוטו, בן דודו ישב מאחור, סימון התיישב בכיסא הנהג ופשוט התחיל לנסוע. אמרתי לו, 'אם אתה חוטף אותי כדי לבקש כופר מההורים, תדע לך שאין לנו כסף. שדדו אותנו'. הוא ענה לי שהוא לא רוצה שום כסף. ניסיתי להבין מה קורה, אבל הוא הפסיק לענות לי והמשיך לנסוע. עברנו את אשדוד, ולקראת אשקלון הבחנתי שנוסעת מאחורינו ניידת משטרה. זו הייתה הזדמנות חיי.
פתחתי את דלת המכונית בבת אחת וזרקתי את הגוף החוצה. סימון הספיק לתפוס לי את הרגל, איבד שליטה, והאוטו התחיל לנסוע בזיגזגים על הכביש, כשחצי גוף שלי בחוץ. הניידת עצרה אותנו, והוא אמר לשוטרים, 'אדוני השוטר, יצאנו לטייל'. אני התפרצתי ואמרתי להם, 'הוא לקח אותי בכוח. אני רוצה הביתה'. הם לקחו אותו ואת בן דודו למשטרה. אותי שמו אצל המשפחה של אחד השוטרים באשדוד, ואבא שלי אסף אותי משם.
מנהג חטיפת כלות היה נהוג בגיאורגיה באזורים הרריים־כפריים, ובשבילנו, ילדים שגדלו בעיר, זה נשמע כמו אגדה, משהו שלא קשור אלינו. אחרי החטיפה הזו ההורים ארזו את הבית טיק־טק ועברנו לשכונת יד אליהו בתל־אביב. חודשיים־שלושה הייתי הולכת ומסתכלת לכל הצדדים, שמחת החיים נעלמה לי, אבל לבסוף שמתי את זה מאחוריי.
"הגעתי עם החוטפים לתחנה המרכזית בתל־אביב. המשפחה שלו ושלי חיכתה שם. הסיכום היה שתיערך סולחה. במקום זה חיכה להם מארב משטרתי"
ואז, בחודש מאי, בשנת 1977, בוקר יום שני, בשיעור חיבור עם המחנכת, אחות בית הספר נכנסה לכיתה וביקשה שאצא איתה. בחוץ חיכתה לנו אישה שלא הכרתי, לבושה במדי אחות, כולל כובע. הן סיפרו לי שלאמי הייתה תאונת דרכים והיא מאושפזת בבית חולים. נשמתי נעתקה. ה"אחות" סיפרה ששלחו אותה מבית החולים להביא אותי למיטת אמי. התלוויתי אליה החוצה, וכל הדרך למכונית היא זירזה אותי ללכת מהר, כדי שאספיק לראות את אמי בחיים. חשדתי, אבל אמרתי לעצמי שאם צוות בית הספר נתן לה אישור לקחת אותי, כנראה שזה אמיתי. אפילו כעסתי על עצמי שאמא שלי הולכת למות ואני מטילה באישה הזו ספק.
התחלנו בנסיעה ואחרי כמה דקות המכונית נעצרה. שתי הדלתות מאחור נפתחו, מימיני התיישב בחור, ומשמאלי, עוד לפני שהתיישב, אני שומעת 'שלום מגי, מה שלומך?'. זה היה סימון. התחננתי לאלוהים שיציל אותי, צרחתי, הרבצתי, אבל זה היה אבוד. הבנתי שנלכדתי.
המכונית עצרה ביער בן שמן. כולם יצאו, וסימון ואני נשארנו ברכב. הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך ואנחנו נתחתן'. הוא ניסה להתקרב אליי ולא היה מסוגל. החוטפים חזרו למכונית ונסענו לבית מבודד ברמלה. בלילה הוא אנס אותי. למחרת עברנו לבית אחר בלוד, שם אמר לי בעל הבית שהחזיק סיכת ראש שחורה: 'את רואה את הסיכה הזו? מהיום, את שייכת לבעלך לעתיד ולא שווה אפילו סיכת ראש'. הם החזיקו אותי חמישה ימים שבמהלכם ניהלו משא ומתן עם ההורים שלי כדי שלא יפנו למשטרה ושיסכימו לחתונה.
"אחות בית הספר ביקשה שאצא איתה. בחוץ חיכתה אישה לבושה במדי אחות וסיפרה ששלחו אותה מבית החולים להביא אותי למיטת אמי. חשדתי"
בבוקר יום שישי הגעתי עם החוטפים לתחנה המרכזית בתל־אביב. המשפחה שלו ושלי חיכתה שם. הסיכום היה שתיערך סולחה והרמת כוסית לרגל החתונה. במקום זה חיכה להם מארב משטרתי של שוטרים סמויים שאזקו את כל המעורבים ונסעו משם. המשפחה של סימון התחילה לצרוח ולאיים על ההורים שלי שהפרו את מילת הכבוד שנתנו.
נסענו לבדיקה במכון הפתולוגי (אז עוד לא היו חדרים אקוטיים בבתי חולים, ת"ב) ומשם לתחנת המשטרה. בלילה, בבית, כשיצאתי לרגע מהחדר שלי, ראיתי את ההורים שלי שבורים. אבי בכה בחיקה של אמי, והיא נשענה על גבו ובכתה. זה הרג אותי.
בידיעות שהתפרסמו אז בתקשורת קראו לזה כמו שקראו לזה בעידן ההוא: 'חטיפה על רקע רומנטי'. סימון הורשע ונשפט ל־20 שנה על חטיפה ואונס קטינה. הוא ישב בכלא קרוב לשנה שבמהלכה לא הפסיקו לאיים עלינו, להתקשר ולשלוח שליחים. כשהם איימו שירצחו את האחים הקטנים שלי, לא יכולתי לעמוד בזה. חזרתי בי מהעדות הראשונה וסיפרתי שתכננו את הכול ביחד כי היינו מאוהבים. נערך משפט חוזר, עונשו הומתק לשלוש שנים, ומכיוון שכבר ישב עד המשפט כשנה, אחרי שנתיים הוא השתחרר.
"אחרי החטיפה גמגמתי במשך שנים. היום, אותה ילדה מגמגמת מחזיקה קהל מרותק במשך שעה וחצי"
שנה אחרי, התחתנו. אני הייתי בת 18 והוא בן 26. הגוף שלי היה בחתונה, אבל אני לא הייתי שם. התנתקתי כדי לשרוד את הזוועה. נולד לנו ילד אחד והוא הפך לדבר היחיד ששווה לחיות למענו. סימון היה נוסע הרבה לחו"ל במסגרת העסקים שלו, ואני גידלתי את הילד. מעולם לא דיברנו על מה שקרה.
יום אחד, אחרי שש שנות נישואים, ארזתי לילד ולי מזוודה קטנה ונסעתי להורים. פחדתי, אבל הבנתי שהחיים שלי כמו שהם משולים למוות. עברתי שוב מסע של איומים והפעם לא נשברתי. אחרי שמונה שנים קיבלתי גט.
כשהייתי בתהום, בכל השנים האלה, דמיינתי פסנתר עם רגליים חזקות על הקרקע וכנפיים נישאות אל על. תליתי ציור שלו מול המיטה, ובכל אתגר דמיינתי איך אני והוא מתעופפים ומגיעים לחוף מבטחים. אחרי הפרידה חזרתי לאמנות שכל כך אהבתי. בבוקר למדתי מוזיקה בסמינר לוינסקי ואחרי זה עבדתי בשלוש עבודות ביום כדי לשרוד. סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד כמורה למוזיקה בבתי ספר ובגנים וכמורה פרטית לפסנתר. תוכנית לחינוך מוזיקלי שכתבתי זכתה למלגה מקרן ראש הממשלה. בשנים האחרונות אני מנגנת באירועים ובכנסים.
לקח לי המון זמן לצאת מהטראומה. מגיל 24 עד גיל 40 הייתי ללא זוגיות, ואז הבנתי שדי, אני רוצה חוויה מתקנת. את בעלי השני פגשתי בצ'ט. הפעם אני בחרתי בו, ושנה לאחר ההיכרות התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. היו לנו חיי נישואים נפלאים, והייתה לי השראה לצייר ולעשות תערוכות. הוא עבד בחו"ל ולאט־לאט התרחקנו עד שהחלטנו להתגרש, אבל אנחנו ביחסים טובים.
התחלתי לכתוב את ההצגה בשנת 2016, וכשהתייעצתי עם הבן שלי אם לצאת עם זה החוצה, הוא שאל למה לא יצאתי עם זה עד עכשיו. קיבלתי ממנו את כל התמיכה. בהצגה אני לא רק מספרת את קורות חיי הכואבים, אני גם עושה שלום עם המקורות שלי. גיאורגיה זה לא רק חטיפת כלות, זו תרבות שלמה ויפהפייה".
שורה תחתונה: "אחרי החטיפה גמגמתי במשך שנים. היום, אותה ילדה מגמגמת מחזיקה קהל מרותק במשך שעה וחצי. מהמקום הכי חשוך צמחתי למקום הכי מואר".
