מיקי קם (68), שחקנית וזמרת, נשואה ליהודה עדר, אם לאלון ולנדב, סבתא לשלושה. משחקת ב"הבימה" בהצגות "השנה היפה בחיי" וב"מלאכת החיים"
התמונה הזו צולמה בווינה, בליל הסדר של שנת 1984. אני ובני אלון עדר (היום בן 40, מוזיקאי. צ.ר) היה אז בן שנה ועשרה חודשים. זמן מה קודם לכן קיבלתי הצעה לשחק ב'פולקס־תיאטר' בווינה.
זה היה תפקיד נחשק - חיה'לה, הזמיר של הגטו בהצגה 'גטו' של יהושע סובול. כשפנה אליי יוסף מילוא (פפו), במאי ההצגה, זה נשמע ממש הזיה. היה לי ילד בן פחות משנתיים בבית, יהודה בעלי בדיוק הקים את בית הספר 'רימון' והיה עסוק מאוד, וההצגה הייתה בגרמנית - שפה שאיני דוברת.
התקשרתי להוריי לספר להם, ודקה אחר כך אבא שלי התקשר: 'תעשי את זה. אמא תבוא איתך לשמור על אלון'.
"המילה הראשונה שאלון למד להגיד היתה 'אאופווידרזיין', שפירושה להתראות בגרמנית. זה היה מצחיק מאוד"
לקחתי שיעורים בגרמנית, יותר כדי לדעת להגות את המילים. למזלי גרמנית היא שפה פונטית ורוב ההצגה שרתי. מאחר שיש לי אוזן מוזיקלית, היה לי קל לצלוח את האתגר.
זו הייתה אופרציה משפחתית מסובכת מאוד. בהתחלה הייתי שם חודש לבד ויהודה נשאר עם אלון בארץ, אחר כך אמא שלי הגיעה עם אלון והייתה שם איתנו חודשיים. המילה הראשונה שאלון למד להגיד היתה 'אאופווידרזיין', שפירושה להתראות בגרמנית. זה היה מצחיק מאוד.
כשהם חזרו ארצה נשארתי חודש נוסף לבד בווינה. בסך הכול הייתי שם ארבעה חודשים, עם גדי יגיל ומשפחתו וישראל טרייסטמן, ואת ליל הסדר ההוא חגגנו בקהילה הישראלית בווינה, שכללה בין השאר את גדעון זינגר, שכיכב בהצגה 'איש למנשה' שרצה שם.
כשאני מתבוננת בתמונה הזו היא מחממת את לבי. אני רואה בה את היכולת במקצוע המורכב מאוד הזה, בעיקר לאישה, לשלב בין החיים האמנותיים ובין חיי המשפחה ולהישאר שפויים. אני עושה לעצמי וי ואומרת: 'עוד ניצחון שלי'".
>לעוד תמונות מהאלבום
