סיפורה של ד"ר שלי רווה (50), מייסדת מרכז הקואוצ'ינג לישראלים בחו"ל, גרה על קו ישראל–ארצות־הברית:
"לפני 19 שנה, הפכתי ביום חמישי אחד מאישה נשואה באושר לאלמנה עם תינוקת בת שנתיים. את בעלי, נטע בר־טל, הכרתי בלימודי הנדסה באוניברסיטת בן־גוריון. הוא היה בחור שכולו לב גדול ואוהב. בהתחלה לא התחברתי אליו כי חשבתי שאני צריכה בחור שייתן לי פייט, אבל רצה הגורל ויצא שסוף שבוע אחד נשארנו בבאר־שבע רק שנינו מכל הקבוצה שלנו, כדי ללמוד למבחן. שם גיליתי אותו. התאהבתי בו וידעתי שאתחתן איתו - וכך אכן קרה. אחרי החתונה עבדנו בהייטק, קנינו דירה ברמת־גן ונולדה לנו עמית המתוקה.
ואז הגיע אותו יום חמישי. הייתי בעבודה והתקשרו להגיד לי לחזור הביתה. לא הבנתי מה קרה, אבל כשנכנסתי הביתה הבנתי ומיד התמוטטתי. נטע מת בפתאומיות, והיה בלתי נתפס לראות בבית את כל סימני החיים שלו: מברשת השיניים הלחה, המכנסיים המלוכלכים על הספה, הכול היה עוד חי - חוץ ממנו. הרגשתי שזרקו אותי לסרט שהוא לא שלי, ובמשך חודשים ארוכים בקושי יכולתי לישון. בלילות חלמתי עליו, ובבוקר התעוררתי למציאות שהרגישה כמו חלום בלהות.
אייל, המנהל של נטע מחברת אמדוקס (שם הוא עבד כמהנדס), שמר איתי על קשר אחרי השבעה ובדק איך אפשר לעזור. הבנתי שאני רוצה לשמור על קשר עם חברי הצוות שלו, כדי שיום אחד הם יוכלו לספר לעמית מי היה אבא שלה, ושיתפתי במבוכה גדולה שקשה לי כלכלית ושאני לא יכולה לחסוך לה כסף לעתיד. האמת היא שלא ממש הכרתי את אייל ואת הצוות, אבל הם התעקשו להיות שם בשבילנו.
שנתיים לאחר המוות של נטע הכרתי את אלעד, בעלי היקר, ואנחנו מגדלים יחד חמישה ילדים נפלאים: את עמית (שאלעד אימץ חוקית), את שני בניו מנישואים קודמים (כיום חיילים) ושתי בנות משותפות. הצלחתי ליצור לי חיים חדשים, גם כי המוות של נטע שינה בי משהו משמעותי. כבר מהשבעה היה ניגון חדש שמלמלתי לעצמי: 'אני פה והוא לא', 'אני זוכה לגדל את עמית', וכל פעולה, גם הכי פשוטה, נהפכה להודיה. דווקא בשנה הכי כואבת, מפחידה ומבלבלת למדתי להיות שמחה. התחלתי להבין שהדבר הכי משמעותי שמשפיע עלינו ועל מצב הרוח שלנו הוא לא מה שיש לנו, אלא עד כמה אנחנו מעריכים את מה שיש לנו, ושהדרך להצליח היא לא לעבוד קשה ולהשיג תוצאות אלא להשקיע במערכות יחסים קרובות ובשמחת חיים. באותה תקופה היה לי פחות: פחות בעל, פחות כסף, פחות אהבה, פחות ביטחון, אבל הכרתי תודה על כל מה שיש, ומצב הרוח שלי הלך והשתפר. התחלתי להתעניין באנשים סביבי, הקשרים שלי השתנו. דווקא בשנה הקשה ההיא, שבה עבדתי מחצית מהזמן, קיבלתי קידום, העלאות שכר, בונוסים, הערכות טובות.
לפני עשר שנים עברנו לארצות־הברית (בהתחלה לקליפורניה ולאחרונה עברנו לפלורידה) בעקבות העבודה של אלעד. כשעברנו לחו"ל עברתי משבר זהות וביטחון עצמי. שיניתי כיוון ופניתי לקואוצ'ינג, עשיתי דוקטורט בניהול באוניברסיטת בן־גוריון והקמתי מרכז קואוצ'ינג לישראלים בחו"ל. פיתחתי שיטה שעוזרת לישראלים שעברו לגור בחו"ל לבנות את החיים שלהם מחדש. היום אנחנו צוות של עובדים שמלווה ישראלים ברחבי העולם להגשים את החלומות ואת המטרות שלהם בחו"ל.
לאורך השנים אנשי הצוות של נטע שמרו איתי על קשר. בכל שנה הם ארגנו טיול בארץ לזכרו, והמשיכו במסורת גם כשהצוות התפזר וכל אחד עבר למקום עבודה אחר.
לפני כמה שבועות, כשהיינו בארץ, הם הגיעו אלינו ונתנו לעמית מעטפה. במעטפה היה מספר חשבון שבמשך כל אותן שנים כל אחד מחברי הצוות הפקיד בו כסף לטובת הלימודים שלה. זה היה מרגש ומפתיע, ומבחינתי זה שיקף גם את דמותו של נטע וגם את היופי של האנשים המיוחדים האלה, שהוא זכה להיות חלק מהם. הם לא היו החברים הכי קרובים, לא שלי ולא שלו. הם פשוט אנשים טובים שלא שכחו אותו ואותנו, למרות שרק עבדו יחד במשך כמה שנים. זה קסם בעיניי, וזה מתחבר לכל מה שקרה לי בחיים מאז אותו יום חמישי. עמית מתכננת לחזור לישראל בנובמבר, את חלק מהכסף היא תתרום וחלק יממן את הלימודים שלה - היא כבר עושה תואר ראשון בפסיכולוגיה וחוזרת לארץ לעשות תואר שני".
שורה תחתונה: "אין לנו שליטה על רוב הדברים שקורים לנו בחיים. יש לנו שליטה רק על התגובות שלנו. מי שיצליח להבין את הכוח שיש במחשבה ויפתח מודעות ושליטה, יצליח להיות אדם מאושר".
