ג'ו נבארו, מומחה לשפת גוף, שעבד כסוכן אף־בי־איי במשך 25 שנה - ובמהלכן התאמן בזיהוי הפושעים המסוכנים והמתוחכמים ביותר - רגיל להיות זה שתופס את "הרעים". לאחר שלמד לעומק את כל סימני האזהרה והעביר את הידע לארגונים נוספים וגם לציבור הרחב בשורת ספרים שהוציא לאור בעשור האחרון, הוא החליט שהגיע הזמן לסובב את המראה לכיוון ה"טובים".
"ככל שחקרתי את המאפיינים של אלה שמדרדרים את עצמם ואת האחרים, צפו ועלו בבהירות רבה הניגודים הקוטביים להם - אנשים שניחנו בתכונות כה חיוביות, עד שהם הופכים את חייהם של הסובבים אותם לטובים יותר", הוא כותב בספרו Be Exceptional שהתפרסם כעת בתרגום לעברית ("להיות יוצאי דופן", בהוצאת אור־עם). בספר הזה מנסה נבארו לחדד מהם המאפיינים הייחודיים של אנשים יוצאי דופן, אלה שכהגדרתו "גורמים לכם להרגיש מיוחדים, מושכים אתכם מיד באכפתיות שלהם, מטעינים אתכם באנרגיה, בחוכמה ובאמפתיות שלהם ומעניקים השראה אפילו לתשושים ולשחוקים שבקרבנו. ובקיצור, מה הופך אותם למי שהם - כל כך זורמים, יעילים וראויים לשמש מופת ולהנהיג?".
נבארו (70), שהגיע לארצות־הברית בילדותו כפליט מקובה וממקם את עצמו כאחד המומחים הבכירים בעולם לשפת גוף, מזקק בספרו חמש תכונות ייחודיות שמובילות אנשים להצטיינות יתרה ולבולטות חיובית, בלי שום קשר לרמת ההשכלה, ההכנסה או הכישרון, אלא למיומנויות חזקות שהם הצליחו לפתח. "חמישה תחומים משני חיים אלה הם כל מה שדרוש כדי לייחד אתכם", כותב נבארו. "הרי אף אחד לא רוצה להיות ממוצע. התחומים האלה יתגמלו אתכם מיד כשתתחילו לשלב אותם בשגרת היומיום שלכם. הם יגבירו את יכולתכם להשפיע על אחרים באופן חיובי, וללא ספק יהפכו אתכם לבני אדם טובים יותר וגם למנהיגים טובים יותר".
3 צפייה בגלריה
"יוצאי הדופן הם לא בהכרח משכילים, מוכשרים או משתכרים יותר מאחרים". נבארו
(צילום: Morten Tonsberg)
1. שליטה עצמית
הרציונל: כדי להוביל אחרים, תוכיחו קודם כול שאתם יכולים להוביל את עצמכם, מנטלית ורגשית.
שליטה עצמית מתבטאת בשלושה תחומים:
לימוד עצמי: השקיעו בצמיחה שלכם בדרך של לימוד וחניכה עצמיים. הלימודים הפורמליים אמנם חשובים, אך לתהליך הפיתוח העצמי הרחב יותר יש משמעות רבה. נבארו ממשיל זאת לתהליך ההתלמדות בתחומים רבים שעברו אנשים בתקופת הרנסנס וממליץ להתייחס לדחף להשתפר, ללמוד ולחוות יותר כאל משימה כדאית וחיונית. הוא עצמו מעיד שאת הפערים התרבותיים הרבים בילדותו בתור מהגר סגר בעזרת לימוד עצמי בספרייה וכך גם רכש את ידיעותיו בתחום שפת הגוף. "במשך שנים הספרייה המקומית הייתה המקור המשמעותי ביותר שלי להנחיה עצמית בתקשורת לא מילולית. חונכות עצמית היא מתנה שאתם מעניקים לעצמכם. יש דרכים רבות ללמוד: לקרוא, לדבר עם אחרים בעלי ידע רב, להיעזר בקבוצות דיגיטליות. קחו אחריות וצרו את ההנחיה המתאימה עבורכם".
איזון רגשי: למדו את עצמכם טכניקות למניעת "חטיפות רגשיות" שמקשות עליכם לחשוב בהיגיון. מה שמייחד את יוצאי הדופן, כותב נבארו, הוא האימון המתמשך שלהם בוויסות רגשי, שמונע מהם התפרצויות שירחיקו מהם אנשים. זאת תוך בחינה מדוקדקת של ההרגלים הרגשיים שלהם וחיפוש אסטרטגיות התמודדות, כמו: התרחקות, פנייה להומור, נשימות, הליכות, כתיבה, מוזיקה, תפילה, שיחה עם חבר, אימון או ניתוב מיידי של הרגשות לפעולה בונה. "אני עצמי עדיין עובד על זה באופן אישי כל הזמן", הוא מודה.
אימוץ הרגלים קטנים יומיומיים: אמנו את עצמכם בניצחונות קטנים במהלך היומיום כדי לחזק את תחושת הערך העצמי, על ידי ביצוע מוקפד של שינויים קטנים שיעזור לצאת מההרגלים האוטומטיים המזיקים שלכם. התרגול הזה גורם לתהליך מיאלינציה במוח (חיזוק הקשרים בין הנוירונים לסינפסות) ומאפשר שיפור מתמיד בביצוע פעולות. דוגמה קטנה: "נניח שמדי יום אחרי העבודה אתם חולצים נעליים, לוקחים בקבוק וצונחים על הספה מול הטלוויזיה בישיבה אינסופית ולא בריאה. תוכלו להחליף את הקידוד הקיים במוחכם על ידי חלוקה למקטעים קטנים ועבודה כל פעם על חלק אחר. אולי
במקום לחלוץ נעליים בסלון, תכריחו את עצמכם ללכת לחדר השינה, תחלצו אותן שם ומיד תחליפו לבגדי ספורט ונעלי ריצה?".
2. התבוננות
הרציונל: כדי להיות במודעות לא מספיק להסתכל, אלא יש להתבונן בחדות ולפענח את העולם סביבנו.
"העולם מלא באנשים חסרי מודעות: לא לסביבה שלהם, לא לאופן ההתנהגות של אנשים אחרים ולא לבסיס הידע שיש להם עצמם", אומר נבארו. "הם מצפים שאחרים יבחנו עבורם מה קורה ואפילו מוציאים את משימות ההתבוננות הפשוטות למיקור חוץ אוטומטי ומבקשים מאלקסה או מסירי לדווח להם מה מזג האוויר במקום להסתכל החוצה. אנשים יוצאי דופן מאמנים את עצמם להתבונן לעומק בכל מה שקורה וכך הם מפתחים סוג של 'מודעות נאורה', שמשתמשת בכל החושים הזמינים ומפענחת את העולם סביב בהקשר הנכון. השער למודעות הזו הוא סקרנות מתמדת".
איך כדאי להתבונן: שחררו תפיסות מוקדמות ושאלו שאלות ניטרליות לגבי מושא ההתבוננות, כמו: במה אני מתבונן? מה עשויה להיות משמעותו? איך זה עשוי להיות מועיל? האם אפשר לשפר את הדבר? האם לכולם זה נוח? האם תידרש תגובה? "אנשים שואלים אותי במה אני מתבונן. 'בכל מה שחשוב', אני עונה. מה חשוב? כל מה שקשור לצרכים, לרצונות, למשאלות של אנשים, לפחדים או לכוונות שונות. כל מה ששונה, חדשני או חריג".
נבארו ממליץ להכיר סימנים בולטים בשפת הגוף שיסייעו להשיג מודעות גדולה יותר (ראו בהמשך) ונותן גם תרגילים לאימון, שבהם תרגיל משחק סדר הצבעים: במגרש החנייה סרקו את צד שמאל וימין ושימו לב לצבעים של כלי הרכב בלי להתמקד בכל אחד מהם. לאחר שחניתם, שאלו את עצמכם מה היה צבען של שלוש המכוניות הראשונות משמאלכם ומימינכם.
3. תקשורת
הרציונל: לרתום את כוח האינטראקציה המילולית והלא מילולית במטרה לשכנע, להניע ולעורר השראה.
במקום להסתפק בתקשורת אינפורמטיבית של העברת מידע, אמצו דרכים לתקשורת טרנספורמטיבית, כזו שתאפשר לאחרים לשתף פעולה ולהוציא את המיטב. איך עושים את זה? נבארו מונה שלוש דרכים מרכזיות: גילוי אכפתיות שמתבטא בהקדשת הזמן לאחר ויצירת קרבה, מתן תוקף לדברי האחר על ידי הקשבה נוכחת ומהדהדת ומתן דוגמה באמירות ובמעשים.
תקשורת טרנספורמטיבית, מדגיש נבארו, שמה דגש על רגשות האחר. "התבוננו בעמיתים או בלקוחות שלכם והבחינו בהבעות אי־נוחות שיש להם. גרמו להם להיפתח ולדבר על מה שמפריע להם. אל תתעלמו ואל תפטרו זאת בביטול".
לאחר מכן בנו את יחסי הקרבה ותהיו נוכחים עמם במלוא מובן המילה: "אל תניחו לדבר כלשהו, כמו טלפונים, להסיח את הדעת. שדרו: אתם חשובים לי ותשומת לבי המלאה נתונה לכם. להיות נוכחים זה להיות חלק מהחוויה, לראות, להרגיש, להתבונן בתשומת לב. נדרש זמן כדי להיות נוכח".
האנשים יוצאי הדופן, מדגיש נבארו, מצליחים למעשה לתקשר שאכפת להם. "אכפתיות מעוררת השראה, מחדשת, מעודדת ומרגיעה. כל אחד מאיתנו ניחן ביכולת הזאת. כשאחרים מרגישים שאכפת לנו, זאת הדרך להזיז הרים ביחד".
4. פעולה
הרציונל: להוכיח את האכפתיות גם במעשים, בזמן הנכון ובדרך הנכונה.
הזרז לנקיטת פעולה על פי נבארו הוא האכפתיות, ובמקרים של ספק או אי־ודאות הוא מציע להסתמך על פרוטוקול לפעולה אתית, שכולל ארבע שאלות:
1. האם הפעולות וההתנהגות שלי בונות אמון?
2. האם הן מוסיפות ערך?
3. האם הן משפיעות או מעוררות השראה?
4. האם הן פרו־חברתיות?
"כששוקלים החלטה מסתמכים על ידע, היסטוריה, תקדימים, מחקר, התבוננות וניסיון אישי תקף", מסביר נבארו. "הקו המנחה הוא עקרונות מוסריים והבנה של מה שעבד לכן ולאנשים יוצאי דופן אחרים בעבר".
לעיתוי הפעולה יש משמעות קריטית. "יוצאי הדופן מבינים שמגיע הרגע שבו עדיף להתחייב ולפעול, ורק אחר כך להתמודד עם התוצאה, תהיה אשר תהיה, כדי להימנע מהנזק שוודאי ייגרם על ידי התחמקות, עיכוב, חשש מכישלון, היסוס או המתנה עד שכל הפרטים הקטנים יתבררו - או לא לפעול כלל".
גם לדרך הפעולה יש משמעות רבה: "הגישה וההתנהגות הן מפתחות לא מילוליים מרכזיים שמביעים יותר ממילים. האם אינכם חשים טוב יותר כשמישהו פועל בחריצות ובדייקנות, לעומת מצב שבו אותה פעולה בוצעה באדישות או אפילו בזלזול?".
5. נוחות פסיכולוגית
הרציונל: להפחית את הפחד ולאפשר לאנשים להרגיש הכי טוב שאפשר כדי לצמוח.
קבלו את "המרכיב הסודי" שמייחד אנשים יוצאי דופן על פי נבארו: הם מצליחים להעניק לאנשים בסביבתם תחושת נוחות פסיכולוגית - הוויה שבה הצרכים הביולוגיים, הפיזיים והרגשיים שלהם נענים, כך שתחושות החרדה והפחד נעלמות וניתן ליהנות מרגע או מחוויה מסוימים באופן מלא.
"נוחות פסיכולוגית עוזרת לנו לשגשג", מסביר נבארו. "האדם יוצא הדופן מבין זאת ופועל לשיפור חיינו בכך שהוא ממזער את הפחדים שעלולים לשתק אותנו וממקסם את הנוחות הפסיכולוגית שמאפשרת לנו ליהנות מהחיים ולפרוח. זו הסיבה שהאחריות של יוצאי הדופן ושל המנהיגים הערכיים והראויים היא לחפש פחדים, אמיתיים או מדומים ולהפיג אותם - בעבודה, בבית, בקהילה או בכל מקום שבו הם קיימים".
הפחד, אומר נבארו, הוא "תחושת אי־נוחות על סטרואידים" והוא גורם לנו לחפש נוחות פסיכולוגית בכל מחיר. דוגמה מפורסמת לכך: "ניסוי הקופים" של הפסיכולוג האמריקאי הארי הארלו, שבו שתי "אמהות" מחליפות מגדלות גורי קופים - אחת עשויה מחוטי מתכת ומספקת להם את המזון, ואחת לא מספקת להם מזון אבל היא רכה ונעימה. הקופים הקטנטנים בחרו את האם הרכה והנעימה כשהיו מפוחדים או לחוצים - הרכות סיפקה להם נוחות פסיכולוגית מול הפחדים שלהם. כך גם בני האדם, אנו מתחברים למי שמספק לנו את הנוחות הפסיכולוגית הטובה ביותר.
ולסיכום: "באמצעות שליטה עצמית אנו רותמים את המשאבים הפנימיים כדי לממש את מטרותינו ולכוון גבוה יותר מתמיד", כותב נבארו. "דרך ההתבוננות אנו לומדים מה נחוץ לצורך שיפור מצבים ומערכות יחסים. אנו יוצרים ומטפחים מערכות יחסים באמצעות יכולתנו לאמת, לתת תוקף ולתקשר את מה שהכי חשוב, ובזמן. כל אלה מחדדים את יכולתנו לבחור את הפעולות הפרו־חברתיות שממירות את הכוונות החיוביות שלנו לדבר מה מוחשי. התוצאה הסופית: הפחתה של הפחד ויצירת נוחות פסיכולוגית - המתנה היקרה ביותר שבני האדם מחפשים והכוח הגדול ביותר שיש לנו להשפיע על אחרים".
כך בונים קרבה בעזרת שפת גוף
- לעשות מחוות קטנות: נפנוף יד, הבזק בעיניים, הושטת יד.
- להגיב מהיר: חשוב לתקשר בזמן, לא לעכב תשובות.
- להקשיב: יש לתת לאחרים לפרוק את אשר על לבם.
- לשבת בזווית: נוח יותר לשוחח בישיבה, אבל לא ממש פנים מול פנים כי אם בהטיה מסוימת.
- להטות את הראש: הטיית הראש קדימה, כשאחרים מדברים אליכם, משדרת פתיחות.
- להדהד: חשוב לא רק להקשיב למה שנאמר, אלא להדהד את המסרים שנקלטו.
- לרשום: בסיטואציות מסוימות כדאי לרשום הערות תוך כדי השיחה.
- להסכים: ורצוי גם להוסיף, זה עדיף על אמירת "כן" סתמית.
סימני גוף בולטים שמעידים על חוסר נוחות
- כיווץ או קימוט גבות: סימן אוניברסלי לדאגה או לחוסר אהדה.
- נגיעה בעפעף: שחרור מתח.
- כיסוי העיניים: רגשות שליליים, חשש או היעדר ביטחון.
- קימוט האף: תיעוב.
- לחיצת שפתיים: דאגה.
- כיווץ שפתיים: חוסר הסכמה.
- הנעה של הלסת: לחץ ומתח שרוצים להשתחרר.
- נגיעה ב"גומת הצוואר" (השקע שמתחת לגרוגרת): דאגה, חוסר ביטחון או פחד.
- שילוב אצבעות או חיכוך ידיים: מאבק פנימי.
- פעולות אוורור כמו הרמת בגד או משיכת צווארון: משהו מטריד אותנו.
- רעד קרסול: חוסר מנוחה, טינה, חרדה.
