במבט שטחי, לא נראה שיש ביניהן מן המשותף. ריקי בליך (43), דומיננטית ונחרצת, גרושה ואמא לנעמי (13), בזוגיות עם הבמאי המוערך שבי גביזון (שמבוגר ממנה ב־19 שנה) ומשחקת כרגע במקביל בחמש הצגות ב"הבימה": "אידה", "אני לא רפפורט", "זרים מושלמים", "הנוקמים" ו"סימני דרך". ואם זה לא מספיק, היא גם יו"ר שח"ם (ארגון השחקנים בישראל).
אחותה, יעל גורן (53), מאמנת רגשית ומטפלת ב"עוצמת הרכות", עטויה כיסוי ראש ובגדים ארוכים וצנועים. היא נשואה, אמא לתשעה ומתגוררת ביד אליהו. כשהיא מדברת, צריך להתרכז כדי לשמוע את קולה החרישי. בבית הקפה שבו מתקיים הריאיון, ריקי מזמינה אוכל, יעל מסתפקת בקפה שחור בכוס זכוכית.
ולמרות ההבדלים, היחסים ביניהן מעולים. רק ערב לפני, יעל צפתה בריקי משחקת ב"אידה" וכבר הספיקה להעלות פוסט מפרגן בפייסבוק על ההצגה. היא בהחלט גאה באחותה ומגיעה לכל הצגה שלה - בתנאי שהיא מוזמנת אליה. "אני לא אזמין אותך לראות את 'זרים מושלמים'", ריקי מתנצלת, "זו הצגה על חבר'ה שנפגשים בערב ומדברים על בגידות. כל ההצגה זה זיון ומזדיינים, אוסף של גסויות שאי־אפשר לתאר. לפעמים אני רואה דתיים בקהל ופתאום אני חווה את ההצגה דרך העיניים שלהם ולא נעים לי מהם. אבל אני אוהבת את האזורים השובבים, הגסים קצת, המסתלבטים. גם לפני שיעל נהייתה דתייה, דברים גסים לא דיברו אליה".
אז יעל מגיעה לבקר בעולם שלך. את מגיעה לעולם שלה? אתן עושות חגים ביחד?
יעל: "בפסח הם אצלי, ריקי, שבי ונעמי. בכל צומת דתי, בחרתי במשפחה. אני לא שואלת ולא מתערבת כשמגיעים אליי בשבת ובחגים באוטו. אני אומרת לבורא עולם 'תסלח לי, המשפחה חשובה לי. אם זה לא בסדר, תן לי סימן'. עד היום הוא לא נתן סימן. אני מקבלת את זה שאולי זה יעלה לי בעולם הבא".
ריקי: "איזה שטויות. כשאת תעלי למעלה, אלוהים ילחץ את ידייך".
בואו נתחיל מההתחלה
יעל: "נולדתי בקישינב, מולדובה. אבא שלי רוסי, לא יהודי. הוא היה אתלט והממשלה שילמה לו על זה. הוא גם עבד במשרד החקלאות. אמא עבדה כאדריכלית".
ריקי: "אמא מספרת שהוא היה חתיך מאוד".
ריקי: "גדלנו בבית חילוני. אני זוכרת ריצה בהיסטריה לפני יום כיפור, לקנות פיתות". יעל: "ביום כיפור הייתה אצלנו ארוחה חגיגית"
יעל: "הם התגרשו כשהייתי בת שלוש. אני זוכרת לילה אחד שהוא חזר שיכור ואמא ואני ירדנו מהר מהמדרגות, בורחות מהמהומה. עברנו לגור עם סבתא. ידעתי שאנחנו יהודיות, שאנחנו שונות וששונאים אותנו. יום אחד, השכנים זרקו עליי אבן. לפני שהגענו לארץ, אמא הספיקה להתחתן עם עוד מישהו. ב־1973־1974 המשפחה שלה עלתה לארץ, ההורים ואחיה עם משפחתו, ורק אנחנו לא קיבלנו רשות לעלות. אמא שלי הייתה מדוכאת מזה מאוד. היא מספרת שהייתה שמה אותי בגן וחוזרת למיטה לישון".
למה לא היה אישור עלייה?
"סבתא שלי הרוסייה לא רצתה להיפרד ממני וביקשה שלא ייתנו לנו. היה מתח גדול בינה ובין אמא שלי. אני זוכרת איזו סצנה שסבתא מושכת אותי אליה ביד אחת ואמא שלי מושכת ביד השנייה".
איך קיבלתם לבסוף את האישור?
"אמא שלי נסעה לכל מיני ועדות במוסקבה ובמקביל אמא שלה שלחה בקשות לאיחוד משפחות. יום אחד היא גילתה במקרה בתיבת הדואר קצה של מעטפה שהיא פספסה. זה היה האישור. הוא הגיע כבר שבועיים לפני כן והיו לנו רק יומיים לפנות את הבית ולעזוב. הייתי בת שש. לא סיפרו לי כלום. הבעל החדש עלה איתנו לארץ ואחרי כמה חודשים נשבר ועזב לארצות־הברית".
ריקי: "יעל מספרת פה דברים שאני שומעת עליהם בפעם הראשונה. לא שאלתי ולא סיפרו לי. התחושה שקיבלתי הייתה שמה יש לחפור".
4 צפייה בגלריה
"אני זוכרת שיעל אמרה לי: 'את לא מבינה, אני הולכת ברחוב ואף אחד לא מטריד אותי'"
(צילום: יריב כץ)
כשהגיעו לארץ, התגוררו בדירת עמידר בבת־ים. "שמו אותי בבית ספר בלי שידעתי מילה בעברית", אומרת יעל. "חוסר מודעות מוחלט. זה דור שהיה עסוק בקשיים של עצמו. אמא התחילה לעבוד כשרטטת. הייתי ילדה בכיתה א', שמגיעה מבית הספר ב־12 ומחכה בחלון עד חמש שאמא תחזור".
ריקי: "אמא ראתה ספר בנושא שהיא מבינה בו, שכתוב עליו מט"ח (מרכז טכנולוגיות חינוכיות). היא הגיעה לכתובת שהייתה בספר, סיפרה שהיא משרטטת וקיבלה עבודה. היום היא מורה לקבלה שמרצה על החיבור בין מדע לקבלה ומטפלת בשיטה שפיתחה".
יעל, יש לך קשר עם אביך?
"כשעלינו לארץ הקשר נותק. שמעתי שהוא נסע לעבוד בקולומביה והקים שם משפחה. בשנים הראשונות הייתי בקשר מכתבים עם סבתא שלי, אמא שלו, אבל זה דעך. היה לי קשה להכיל את כל המתח הרגשי ואת המשפחתולוגיה".
בואו נעבור לצד השני של המשפחה, לאבא של ריקי.
ריקי: "אבא שלי, מיכאל, עלה מקייב לארץ בגל העלייה הגדול של 1973. הוא היה בן 29, עם תואר בתולדות האמנות, משורר וצלם תיאטרון שגם כתב על הצגות. איש רוח, יהודי רוסי קלאסי. הוא השתקע גם בבת־ים, פתח גלידרייה ואחר כך חנות צילום. לבסוף הוא עשה קורס תכנות והפך למנהל מחלקה במשרד החקלאות. הוא כתב תוכנות שממספרות פרות. גיליתי רק לאחרונה, שאחיו, יוסף, היה מסורב עלייה כי עבד בתעשייה הצבאית בקייב. בעקבות 'אידה' (הצגה שמספרת את סיפורה של אידה נודל שהייתה אסירת ציון, ת"ב) קרתה לי מין התעוררות ואני שואלת ומבקשת לדעת".
איך אמא שלכן הכירה את אבא של ריקי?
יעל: "דרך אחיה. הם שיחקו כדורסל ביחד".
ריקי: "חשבתי שכדורגל. איך כדורסל? אבא כזה קטן. אמא מספרת שהיא בכתה שנה על הבעל שעזב. היא הייתה משרטטת ובוכה על השרטוטים".
יעל: "היא לא התאבלה כל כך הרבה. היו לה דייטים כל יום. אני זוכרת שאמרתי לה פעם 'אמא, בואי נרד לרחוב ונמצא איש נחמד שיהיה אבא שלי'. לחיות בבית עם אמא חד־הורית וגם להיות רוסייה בבת־ים של שנות ה־70, כמה מוזרויות אפשר לסבול?".
ריקי: "למדתי בתלמה ילין. עשיתי תיאטרון, עישנתי ג'וינטים, ואז אני חוזרת הביתה, ואומרים לי 'אל תלכי עם הסנדוויץ' לשם, כי עוד שבועיים פסח'"
ריקי: "אמא סיפרה שאחרי הפגישה, אבא לא מיהר לחזר אחריה. היא המשיכה לצאת לדייטים ואז הוא נבהל והציע נישואים. שנתיים אחרי שהכירו, ומשהו כמו שנה אחרי החתונה, נולדתי. בהמשך נולד אחינו הקטן, דניאל. יש לי חוויות של עולה חדשה בלי להיות עולה חדשה. דיברתי רק רוסית עד שנכנסתי לגן. כשגדלתי, נורא התביישתי באמא ואבא, בזה שהיה להם מבטא".
יעל, איך הרגשת לגבי אבא של ריקי?
"הוא יותר מצא חן בעיניי מהבעל השני של אמא. מהר מאוד התחלתי לקרוא לו 'אבא' כדי שלא ישאלו שאלות. כשריקי נולדה הרגשתי מחוץ לעניינים".
ריקי: "שאלתי אותך פעם על זה, ואמרת שלא הפריע לך שנולדתי".
יעל: "שמחתי בך מאוד".
ריקי: "את לא חייבת להגיד את זה. אני לא איעלב".
יעל: "הייתה דואליות. מצד אחד, שמחתי שיש לי אחות. מצד שני, ריקי הייתה ילדה קולנית כמו שהיא היום. ושוב, הרגשתי מחוץ לעניינים, לא שייכת למשפחה".
ריקי: "כשהתגרשתי פחדתי שגם לי יהיו שלושה בעלים כמו אמא. אני בזוגיות עם שבי כבר שמונה שנים ואנחנו לא גרים ביחד, כדי שלנעמי ולי תהיה דינמיקה של אמא־בת שלא מאוימת על ידי גבר שהוא לא האבא שלה".
יעל: "מצד אחד, שמחתי שיש לי אחות. מצד שני, ריקי הייתה ילדה קולנית כמו שהיא היום. הרגשתי מחוץ לעניינים, לא שייכת למשפחה"
ריקי ויעל תמימות דעים לגבי כך שגדלו בבית חילוני למדי. "סבא שלנו, אבא של אמא, היה קומוניסט בשומר הצעיר", אומרת יעל. "הוא שנא חרדים בצורה טוטלית. הוא היה רואה חרדי ברחוב ויורק 'טפו, מה זה הפרזיט הזה?'".
ריקי: "אבא שלי נשבע שיגור בלב העיר הגדולה והצליח לקנות עם אמא שלי דירה בדמי מפתח ברחוב מזא"ה. הם הפכו לתל־אביבים. אני זוכרת ריצה בהיסטריה לפני יום כיפור, לקנות פיתות".
יעל: "הייתה ארוחה חגיגית אצלנו ביום כיפור".
ריקי: "חזירים אול אובר דה פלייס. בבית ספר את שומעת שחזיר זה לא כשר ואת מספרת בבית ואומרים לך שזו פרה נמוכה".
יעל לא מסכימה: "דווקא חזיר לא אכלו. לא אהבו".
מה הייתה נקודת המפנה?
ריקי: "אחרי שנולדתי אמא שלי חטפה דיכאון אחרי לידה ואז שכנה, דתייה לאומית, הציעה לה לבוא לשיעור".
יעל: "לא, זו הייתה שכנה אחרת, חוזרת בתשובה, שהציעה לה ללכת לשיעור במכון לקבלה של הרב ברג. היא הלכה לשמוע וזה מאוד דיבר אליה".
ריקי: "זה שינה את חייה. כל הילדות שלי שמעתי דיבורים מיסטיים. עשר הספירות, גלגולי נשמות. הייתה הרבה רוחניות בבית, אבל עדיין בלי ההלכות. גדלתי באווירה המוזרה שאמא שואלת אותי באותה קלילות של מה אכלתי לארוחת בוקר, מה אני חושבת שהייתי בגלגול הקודם. הייתי תלמידה בבית הספר לאמנויות שמגיעה לבית הספר עם חוט אדום על פרק היד וחיה את הפער המוזר הזה שבין בית ספר חילוני לגמרי לבית מאוד מיסטי שמתחזק משנה לשנה. בהתחלה אמא צמה ביום כיפור ואחר כך הפסקנו לערבב חלב ובשר. מתי היא התחילה לשמור פסח?", היא פונה לאחותה הגדולה.
יעל: "מהרגע שאמא למדה במכון, שמרנו פסח כמו אנשים חילוניים. כלומר, לא אכלנו לחם".
מתי יעל התחילה להתקרב לדת?
ריקי: "יעל הייתה מתבגרת סוררת. היו לה תספורות קוצים והיא הלכה עם מעיל צבאי ישן שאמא הייתה מזדעזעת ממנו. בגיל 15-14 היא בילתה במועדונים כמו הפינגווין. כשהייתי בגיל ההתבגרות, יעל התחתנה והיא ובעלה חזרו בתשובה ואז הדת נכנסה אלינו הביתה ממש. אמא שלי הלכה בעקבותיהם".
יעל: "הכרתי את בעלי בבית הספר, למדנו באותה כיתה. החלטנו להתחתן בסוף התיכון, בגיל 18, כי לא רציתי ללכת לצבא. הצלחנו להישאר ביחד וחיפשנו משמעות. בגיל 24 כבר היו לנו ילדים. אמרתי - מה זה החיים האלה - ילדים, עובדים, רואים טלוויזיה? חיפשנו דרך. הלכנו לריינבואו, קבוצה עולמית של אנשים שמחוברים לטבע בלי טכנולוגיה. נדדנו בין כל מיני רעיונות".
ריקי: "עד החזרה בתשובה, הם היו זוג מגניב, פריקים חמודים. הערצתי אותם. היו להם בבית ספרים של פילוסופיה הודית".
יעל: "התגלגלנו למכון הקבלה אחרי שאמא חפרה לנו 'בואו לשמוע את ההרצאות'. זה לא עניין אותי קודם, אבל עכשיו כשחיפשנו דרך, הגענו. למדנו שם כמה שנים ואז אמרנו, אוקיי, מה התכלס? הרגשתי שאם אני מאמינה במשהו, הוא צריך להתבטא בחיים שלי. התעורר הצורך לשמור מצוות. בהתחלה הייתי מדליקה את הטלוויזיה לפני שבת כדי לא לפספס דודו טופז אחרי שהשבת נכנסת".
יעל: "אני לא מתערבת כשמגיעים אליי בשבת ובחגים באוטו. אני אומרת לבורא עולם 'תסלח לי, המשפחה חשובה לי. אם זה לא בסדר, תן לי סימן'. עד היום הוא לא נתן סימן"
ריקי: "הייתי כבר בתיכון. אני הייתי בת 15 והיא בת 25. החזרה בתשובה קירבה בין אמא ליעל ורציתי גם להתקרב אליהן. התחלתי גם להגיע למכון בשבתות. שמרתי שבתות לתקופה קצרה ואז נהיה עליי סתלבט בתיכון שאני דתייה. חבר שהזמינו אותו להרצאה על יהדות נתן את הכתובת שלי, כדאחקה, של ריקי הדתייה. כשקיבלתי את ההזמנה, הראיתי בצחוק לאחותי והיא מיד אמרה 'בואי נלך'".
יעל: "לי יש גרסה אחרת. אחות של בעלי הייתה באותה הרצאה ואמרה לי שכדאי. בכל מקרה, יצאתי משם מוארת. זה היה תהליך מהיר של חזרה בתשובה. תוך שבעה חודשים נראינו כמו מאה שערים".
ריקי: "באמת? כל כך מהר?".
יעל: "ההכנה לזה לקחה כמה שנים, אבל כשהחלטנו שאנחנו בפנים, זה היה טיק־טק. את הילד הגדול, שהיה בן שלוש, העברנו מגן חילוני לחיידר. התלבטנו אם לעבור לאור־גנוז (יישוב חרדי ליד צפת), אבל אז שמענו על קהילה של חוזרים בתשובה בתל־אביב כשבראשם הרב אוירבך (בנו של הרב שנחשב גדול פוסקי ההלכה). בהתחלה, בעלי הלך עם כיפה בוכרית ואז החליף לכיפה שחורה, ואני מכיסוי ראש חלקי עברתי לכיסוי ראש מלא.
ריקי: "אני זוכרת שיעל אמרה לי: 'את לא מבינה, אני הולכת ברחוב ואף אחד לא מטריד אותי'. האחיין שלי התחיל לדבר יידיש. כשאמא שלי חזרה בתשובה זה היה שוק, היא הפכה את המטבח לכשר, הגעילה כלים. כשהיא רק הלכה ללמוד קבלה, היא ואבא יכלו לדבר שעות על פילוסופיה וממה מורכב היקום. אבל כשהיא התחילה לאכול לו את הראש עם הלכות, ככל שהיא נעשתה יותר שומרת מצוות, לאבא היה קשה יותר. אני זוכרת שהוא נסע בשבתות עם אח שלנו, דניאל, שהשתתף בתחרויות כדורגל ופינג־פונג, ואמא הייתה מתעצבנת כי אין ברכה בשבת".
ריקי: "כשהתגרשתי פחדתי שגם לי יהיו שלושה בעלים כמו לאמא. אני בזוגיות עם שבי כבר שמונה שנים ואנחנו לא גרים ביחד, כדי שלבת שלי ולי תהיה דינמיקה של אמא־בת שלא מאוימת על ידי גבר"
מה התחולל אצלך בתקופה הזו?
ריקי: "למדתי בתלמה ילין. עשיתי תיאטרון, עישנתי ג'וינטים, ואז אני חוזרת הביתה ואומרים לי 'אל תלכי עם הסנדוויץ' לפה או לשם, כי עוד שבועיים פסח'. שמעתי משפטים כמו 'אוכל לא כשר זה רע לנשמה'. בארוחת שישי אומרים לי שאסור לדבר דברי חול. תלמה ילין רק לקח אותי יותר ויותר לחילוניות, מיניות, אמנות והטלת ספק. לאמא היה מה להגיד על האנשים שהסתובבתי איתם. הייתי נבוכה להביא חברים הביתה. הייתי בת 17 עצבנית והיו צרחות. ברחתי לחברים. בסוף התיכון עזבתי את הבית. החלטתי שאני לא עושה צבא, כדי לעבוד ולשכור דירה עם שותפים".
בואו נדבר על הקשר ביניכן. ריקי פרצה עם תפקיד ראשי ב"אסתי המכוערת" לפני כ־20 שנה, ואת, יעל, הלכת והתקרבת לעולם החרדי.
יעל: "היו שני מחנות: הדתיים - אמא ואני והחילוניים - אבא, ריקי ואחינו הקטן, דניאל. יש בינינו פער לא קטן של עשר שנים, אבל היה לי חשוב להתקרב לריקי ושהקשר יהיה טוב. עשיתי השתדלות. מבחינתי, אם מישהו חושב אחרת ממני זה לא מפריע ולא מאיים עליי בכלל. אני זוכרת שהגעתי לבקר אותך בדירת המרתף, מתחת לאדמה, שגרת בה בפינסקר".
ריקי: "זו הייתה דירת פארטר מקסימה. מה שכן, פרצו אלינו כל הזמן. אני זוכרת אותנו יושבות אצל יעל במטבח, מקלפות קולרבי ואוכלות. איך אמרת לי? 'גיליתי ירק חדש'".
כשבאת ליעל הביתה, לא הייתה בקשה או דרישה שתגיעי צנועה?
ריקי: "פעם אחת יעל אמרה לי לא לבוא עם גופיות וללבוש חצאית. כיבדתי את זה. כשאת חיה בבית כזה מורכב, את לומדת לכבד את כולם".
יעל: "האמת היא שבעלי ביקש את זה. לגברים זה משמעותי יותר. כדי שיהיה קשר טוב בינה ובין הילדים שלי, ביקשתי ממנה לעשות בייביסיטר. לא פחדתי מהשפעות, החילוניות שלה לא הייתה אישיו מבחינתי".
ריקי: "ראיתי שהחזרה בתשובה עשתה לאחותי רק טוב. הם זוג מואר והבית שהם בנו כל כך נעים. יעל מכילה ברמה הכי עמוקה. אפשר לספר לה הכל. גם ברגעים מאוד לא דתיים בחיים שלי היא לא שפטה, ולא הרגשתי שחושבים שאני מקלקלת להם את הילדים. כשהילדים שלה שאלו אותי אם אני יהודייה, עניתי להם שיש כל מיני דרכים להיות יהודים, יש יהודים דתיים ויש שלא.
"יעל היא הראשונה שסיפרתי לה שאני רוצה להתגרש. הרגשתי מאוד לא בסדר עם זה שאני מפרקת בית ושיש ילדה. היא אמרה לי 'אני איתך. את טובה ואת אהובה ואת לא עושה שום חטא".
יעל: "באמת? אני לא זוכרת".
יעל: "פעם אמרתי לאמא שלנו: 'בואי נרד לרחוב ונמצא איש נחמד שיהיה אבא שלי'. לחיות בבית עם אמא חד־הורית וגם להיות רוסייה בבת־ים של שנות ה־70, כמה מוזרויות אפשר לסבול?
ריקי: "כתבת לי את זה על פתק. כשאת מתגרשת, זה כאילו כיבסו אותך במכונת כביסה. נולדת מחדש ולא בקטע טוב. שנים הייתי אני, בן זוגי וילדה. כל מה שידעתי התבטל והתחלתי מאפס. גם הקריירה הייתה אז במצב לא ברור והיו לנו חובות. הייתי במצב נפשי לא פשוט. כל פעם שהרגשתי רע, פתחתי וקראתי את הפתק הזה. עד היום הוא אצלי בארנק".
והיחסים עם אמא השתפרו ברבות השנים?
ריקי: "זה היה מהלך נכון מצידי לעזוב את הבית. הצלחתי לחזור לקשר כאדם בוגר. ברגע שעזבתי, התחיל כבוד לאורח החיים שלי וכבוד מצידי לאורח החיים של אמא שלי. גרתי כמה רחובות מהבית של ההורים, התחלתי להגיע לארוחות שישי. אחרי משהו כמו שנה, אמא שלי אמרה לי 'ביום שהלכת, הגעת'. היום, אני מודה לה שהיא פתחה לי את הראש עם השיחות העמוקות, המחשבות על העולם, על הנפש ועל העבודה שבאנו לעשות פה. אלו שאלות שכל אדם צריך לשאול".
ומה עם אבא והדת?
ריקי: "בגיל 60, הייתה לאמא שלי נפילה בריאותית שלא הצליחו למצוא את המקור שלה. אשפזו אותה בבית חולים לבדיקות מקיפות. אבא שלי הלך לעשות סיבוב בחוץ ודיבר עם אלוהים. הוא אמר לו שאם הוא מרפא את אהובתו - עד היום הוא מאוהב בה עמוקות - הוא נודר לשמור שבת. הוא חזר לבית החולים וסיפר את זה לאמא שלי. באותו רגע היא קמה מהמיטה והודיעה לו 'אני בריאה'. הם חזרו הביתה והוא התחיל לשמור שבת. כשהוא מברך, הוא שם כיפה ולפעמים היא נתקעת לו על הראש חצי יום".
יכול להיות שנראה אותך מצטרפת לאגף הדתי במשפחה?
"שנים השתעשעתי ברעיון לחזור בתשובה. חשבתי שאם אאבד את דרכי בעולם, לפחות יש לי את זה. אני אהיה איתם במחנה, לא אהיה לבד בעולם הזה. גם אחי שהוא חילוני התחיל להתקרב לדת. אבל בקורונה הבנתי סופית שאני בצד של הרפואה, של המדע. זו הייתה תקופה כאוטית. מי שלא יכל להכיל את זה, הלך לאזורים קיצוניים של קונספירציות ותאוריות הפחדה. פתאום ראיתי איך הדת יושבת על פחד. אם אשמור שבת, לא יקרה משהו רע. אם אצום ביום כיפור, אעבור את השנה הזו. אם אתה לא מבוהל, אתה לא צריך להיות קטנוני על גרביים אטומים לנשים ולילדות".
יעל: "אנחנו התחלנו מאוד־מאוד קיצוני. עשינו הכל בשביל הילדים, שיגדלו בתוך זה, שיהיה להם בסיס חזק. ברגע שהילדים לא נתפסו לדת כמו שקיווינו, היינו צריכים להחליט לאן הולכים. הבנתי שגם אני חווה חוסר חיבור לציבור החרדי ובחרתי לא להיות חלק ממנו יותר. אני מוותרת מראש על מה יחשבו ועל שידוכי הילדים. הבן הבכור שלי, דוד, חילוני, גר היום בהודו ויש לו חברה הודית. בת אחרת שלי עזבה את התיכון ולמדה לבד בבית. ילד נוסף בישיבה תיכונית, הקטנה בבית ספר קצת יותר פתוח של בית יעקב. זה לא דבר פשוט לא להיות שייכת, אבל בחרתי לא לאבד את הילדים. היום אני מגדירה את עצמי, כמו שנהג לומר הרב אורי זוהר, 'חילונית שומרת מצוות'".
ריקי: "מה שמדהים בעיניי ביעל, זה שהיא מרשה לעצמה להשתנות".
