אנה ודינה
אנה ארונוב (41), נשואה ואמא לבן (שנה ותשעה חודשים), רקדנית ואשת טלוויזיה, מתגוררת בתל־אביב.
דינה ארונוב (43), נשואה ואמא לשתיים (15, 11), מנהלת חשבונות, מתגוררת בנתניה.
אנה: "דינה היא אחותי היחידה. נולדנו וגדלנו בקירגיזסטן. אני עליתי לארץ בגיל 18 עם אבא שלי, ודינה עלתה עם אמא שלנו שנה אחרי זה, אחרי שסיימה ללמוד שם באוניברסיטה בנקאות וניהול".
איך היה הקשר ביניכן בילדות?
אנה: "אנחנו די צמודות בגיל. מהרגע שנולדתי, דינה הייתה צריכה לחלוק איתי את החדר שלה, את הצעצועים, את הבגדים, והיא לא סבלה את זה. אני תמיד נגררתי אחריה. כשהיא רצתה להיפגש עם חברים, אמא שלנו הייתה אומרת לה: 'קחי את אנה איתך'. היום אני מבינה שאמא שלנו רצתה שקט".
דינה: "בגלל זה אני אף פעם לא ביקשתי מהבת הגדולה שלי לקחת את אחותה הקטנה איתה. לי ולאנה היו המון מריבות. אנה הייתה מרביצה לי וכשאני הייתי מחזירה לה, היא הייתה בוכה, הולכת להורים ומתלוננת שהרבצתי לה. תמיד אני הייתי זו שמקבלת עונש, כי אנה היא הקטנה ולא הייתי צריכה להרביץ לה".
אנה: "אני זוכרת תחרות ריקוד שבה דינה זכתה במקום הראשון ואני במקום השני. לא הפסקתי לבכות ואמא שלי לא ידעה מה לעשות"
אנה: "שתינו רקדנו מגיל קטן והתחרינו הרבה פעמים אחת מול השנייה. דינה רקדה עד גיל 16 והייתה יותר טובה ממני. לרוב היא הייתה מנצחת אותי. לאמא שלי זו הייתה סיטואציה נוראית. אני זוכרת תחרות שבה דינה זכתה במקום הראשון ואני במקום השני. לא הפסקתי לבכות ואמא שלי לא ידעה מה לעשות. מצד אחד, יש לה בת שזכתה והיא רוצה להגיד לה 'איזו נהדרת היית, כל הכבוד', ומצד שני, היא לא יכלה לעשות את זה כי הבת השנייה הפסידה ובוכה. זו סיטואציה שאני לא מאחלת לאף הורה".
דינה, למה עזבת את הריקוד?
"אלו היו ריקודי זוגות ולא הסתדרתי עם בן הזוג שלי לריקוד. בגיל 16 בעייתי למצוא בן זוג חדש, צריך להתחיל הכול מאפס, אז נאלצתי לפרוש. בהתחלה היה לי קשה מאוד, כשראיתי את אנה מתחרה בכיתי. היום אני לגמרי בסדר עם זה. מלכתחילה לא הייתי לוקחת את הריקוד למקום שאנה לקחה אותו. יש בי תחרותיות ואמביציה לא פחות ממנה, אבל מעולם לא אהבתי את הפרסום, לא חיפשתי את אור הזרקורים. אני בן אדם שאוהב את הפרטיות שלו".
מלבד הריקוד, היו עוד דברים שעוררו קנאה ביניכן?
אנה: "אני לא יודעת אם המילה הנכונה היא 'קנאה', אבל דינה תמיד הייתה יותר טובה ממני בלימודים. היא הייתה מאוד מסודרת ותמיד עזרה לאמא שלי ועשתה הכול בבית. ההורים תמיד נתנו אותה כדוגמה: 'דינה הוציאה ציונים ככה וככה', 'דינה עזרה ככה וככה'. בגלל שהיא הייתה כל כך מצוינת, זה תמיד נתן לי תחושה שאני לא טובה כמוה. כל הזמן ניסיתי להשיג את מה שהיא כבר השיגה".
דינה: "אני לא בן אדם שקל לו לדבר ולמצוא מכנה משותף עם כל אחד. לפעמים בא לי להיות קלילה וחביבה כמוה, אבל אצלה זה משהו מולד"
דינה: "ואני תמיד רציתי את היכולת המדהימה של אנה ביחסי אנוש. מגיל צעיר היא הייתה מוקפת בחברים, כולם רצו להיות בסביבתה, לשבת לידה. זה היה נחשב מאוד, להיות חבר של אנה. עד היום זה ככה. אני תמיד הרגשתי שאני צריכה לעבוד בזה שיהיו לי חברים. אני לא בן אדם שקל לו לדבר ולמצוא מכנה משותף עם כל אחד. לפעמים בא לי להיות קלילה וחביבה כמוה, אבל אצלה זה משהו מולד".
איך הקשר ביניכן היום?
אנה: "מדהים. אנחנו החברות הכי טובות".
דינה: "הקשר התעצם אחרי שאדם נולד. אני התחתנתי והפכתי לאמא בגיל צעיר יחסית. בשנות ה־20 שלנו הייתי הולכת לישון בתשע בערב כי לילה קודם בקושי ישנתי. בזמן הזה אנה הייתה יוצאת למסיבה וממשיכה לאפטר־פארטי. רק עכשיו העולם שלה נעשה קצת דומה לעולם שלי".
אנה: "אחרי שאדם נולד, דינה הפכה למקור התמיכה שלי. בכל פעם שאני זקוקה לעזרתה היא מתייצבת. כשאני ואייל נוסעים לחופשה, אנחנו שמים את אדם אצלה".
ואיזו דודה היא אנה?
דינה: "לפעמים אני קצת כועסת עליה שהיא מפנקת את הבנות שלי יותר מדי. כשהן היו קטנות היא כל הזמן לקחה אותן להצגות, לפסטיגלים, כולל כמובן ביקור מאחורי הקלעים. היום היא לוקחת אותן למסעדות, קונה להן בגדים".
אנה: "אני אוהבת את הבנות שלה בצורה קיצונית. הן יקרות לי לא פחות מאדם".
הייתן רוצות להתחלף לפעמים במקצוע?
אנה: "אין מצב. לעבוד במשרד מתשע עד חמש? הייתי גמורה מזה".
דינה: "ואני בדיוק הפוך. אני אוהבת שיש לי שגרה ומסגרת. לא הייתי יכולה להיות בעבודה כמו של אנה. היום למשל זכיתי לטעום קצת מהעבודה שלה: להתראיין, להצטלם. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה את זה כל יום, עוד עם כל האיפור והתסרוקות".
ומה קורה בחג?
דינה: "זה עוד לא סגור כי יש את המשפחות של הבעלים שלנו. אבל יש לנו משפחה קטנה, אולי נהיה כולנו ביחד כמו בשנה שעברה".
רותי ודניה
רותי רוסו (45), נשואה ואמא לשתיים (16, 13), שפית, בעלת מדור ב"ידיעות אחרונות" (עם אמה, נירה רוסו) ואשת טלוויזיה, מתגוררת בתל־אביב.
דניה טקגי (47), נשואה ואמא לשתיים (19, 15), רופאה בכירה במיון ילדים, מתגוררת בכפר־סבא.
רותי: "דניה גדולה ממני רק בשנה וחמישה חודשים. בגלל שהיינו צמודות בגיל, הלכנו יחד לאותו בית ספר ובתחילת היסודי אפילו למדנו באותה כיתה, כי חיברו את הכיתות הצעירות".
דניה: "כשהיינו ילדות רבנו מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא הייתה דקה שלא רבנו בה. כולל מכות, בעיטות, נשיכות".
רותי: "משיכות שיער!".
על מה רבתן?
דניה: "על הכול. על הצבע של הצלחת, על הנעליים, על הסבון במקלחת. לפי הסיפורים של ההורים, כשרותי נולדה היא לא באה לי בטוב. רציתי להכניס אותה לתנור. אמא שלי לקחה את זה קשה. זה היה ממש משבר עבורה שכל כך לא הסתדרנו. היא התייעצה עם אנשי מקצוע ואפילו שקלה לקחת אותנו לתוכנית הטלוויזיה ששודרה אז, 'קשר משפחתי'".
רותי: "דניה הייתה ילדה מוצלחת ומוכשרת בכול. בכל פעם הייתי נכנסת למסלול שהיא פילסה ועושה נזק וחורבן. היא הייתה תלמידה מעולה ואני הייתי תלמידה גרועה. מורים שהיו מקבלים אותי אחרי דניה היו מלאי ציפיות, ותמיד הייתי הורסת".
רותי רוסו: "בכל פעם הייתי נכנסת למסלול שהיא פילסה ועושה נזק וחורבן. היא הייתה תלמידה מעולה ואני הייתי תלמידה גרועה"
הרגשת קנאה כלפיה?
רותי: "אני לא יודעת אם נכון להגדיר את זה כ'קנאה'".
דניה: "כי זה לא שמשאת נפשה של רותי הייתה להצטיין בלימודים, כמוני. זה פשוט לא עניין אותה".
רותי: "אם הייתה קנאה בינינו זה היה בעיקר על שטויות, כמו למה היא קיבלה את הסוכרייה הזו, למה היא יושבת בצד שאני רציתי באוטו".
דניה: "בתיכון המריבות התחילו להירגע ואחרי שהתגייסתי לצבא הן פסקו לגמרי".
רותי: "אני חושבת שהסיבה שאנחנו קרובות כל כך בבגרות היא בגלל שרבנו המון בילדות. כדי שתהיה לך את היכולת לעצבן את אותו בן אדם 18 שנה ברצף, צריך להכיר אותו ממש טוב. לדעת בדיוק על אילו מקומות אתה יכול ללחוץ".
דניה: "זה אומר שאכפת לך ממנו".
היה ברור כבר כשהייתן ילדות שדניה תלך לכיוון רפואה ורותי לכיוון קולינריה?
דניה: "אצלי היה ברור, מגיל צעיר הייתי חזק בעניין של מדעים. זה היה או להיות רופאה - או וטרינרית".
רותי: "לי לא היו כל ציפיות מעצמי בילדות".
איך הקשר ביניכן היום?
רותי: "מהמם. הקשר הכי טוב בעיניי שיכול להיות בין אחיות. אנחנו מדברות בממוצע לפחות פעם ביום ונפגשות עם המשפחות כל סופ"ש לארוחה משפחתית בבית של דניה, כי לי יש חתולים ובמשפחה של דניה יש אלרגיה".
את זו שמבשלת?
"ממש לא. אני מבשלת חלק, אמא שלי מבשלת חלק ודניה, בנוסף לכל הכישורים שלה, גם מבשלת נהדר. בעלה גם בשלן מעולה".
יש לכן כינויי חיבה זו לזו?
דניה: "אני קוראת לה כבר למעלה מ־20 שנה 'רותלס'. ככה היא רשומה אצלי בטלפון".
רותי: "ואני קוראת לה דניוש".
דניה, כמה יודעים בסביבה שלך שאת אחותה של רותי רוסו?
"נתחיל מזה שגדלתי בתור הבת של נירה רוסו, כך שכל מי שיודע את זה, יודע שאני גם אחותה".
רותי: "נכון ש'ברחוב סומסום' יש את היצורים הללו, שנראים בדיוק אותו דבר, ואז הם אומרים: 'אבל הקולות שלנו שונים'? אז אני ודניה בדיוק הפוך. כשמסתכלים עלינו אף אחד לא יכול לחשוב שאנחנו אחיות, אבל כשאנחנו פותחות את הפה, יש לנו בדיוק אותו קול. לפני שנה, כש'המסעדה הבאה' שודרה, אחת האחיות שעובדת עם דניה בבית החולים ולא ידעה שאני אחותה, הייתה בבית, שמעה את הטלוויזיה ברקע ולא הבינה למה דניה בטלוויזיה מדברת על אוכל. היא הסתובבה, ראתה שזו לא דניה, נכנסה לגוגל וגילתה שאנחנו אחיות".
דניה: "היא באה לבית החולים ואמרה לי, 'איך לא סיפרת לי?'. מן הסתם אלה לא בדיוק נושאי השיחה שלי עם מטופלים. אבל אני מאוד גאה ברותי ורוב הצוות הרפואי שאני עובדת איתו בהחלט יודע. לפני כמה שנים אפילו קניתי להם כמתנה לחג את ספר הבישול שהיא הוציאה, עם הקדשה ממנה".
דניה: "אני מאוד גאה ברותי ורוב הצוות הרפואי שאני עובדת איתו בהחלט יודע. לפני כמה שנים אפילו קניתי להם כמתנה לחג את ספר הבישול שהיא הוציאה, עם הקדשה ממנה"
רותי: "אני כמובן נהנית לספר על אחותי הרופאה, למרות שאני לא גאה בה רק בגלל שהיא רופאה. דניה היא אדם רב־כישורים. היא יוצרת, מנגנת על כל כלי נגינה אפשרי, עושה עוגות מעוצבות ולא רואה אותי ממטר. יש לה עדר מעריצים".
אתן נעזרות האחת בשנייה?
דניה: "מלא. מן הסתם אני נעזרת ברותי המון באוכל. למשל, אני יכולה להיות בסופר ואז לכתוב לה: 'אין קרם פרש, במה אני יכולה להחליף את זה?'. וכמובן גם בכתיבה: אין מסמך בעל משמעות שאני צריכה להוציא שרותי לא עוברת עליו או כותבת אותו מלכתחילה".
רותי: "אני כל הזמן אומרת לאנשים שאני אמא לא חרדתית, אבל זה נורא קל כשיש לך אחות רופאה בחדר מיון ילדים. על כל סימפטום אני יכולה להתקשר אליה והיא מיד מרגיעה אותי".
אילו דודות אתן?
דניה: "נוכחות מאוד. הייתה תקופה שרותי ובעלה היו נוסעים לאיטליה עם הבנות שלהן לחופשת קיץ. אני לא יכולתי לקחת חופשה ממושכת, אז הם פשוט היו לוקחים גם את הילדות שלי איתם חודש לחו"ל".
ומה קורה בחג?
רותי: "למרבה הצער השנה לא נחגוג יחד את פסח, כי אני חוגגת עם הצד של בעלי".
מלי ושלומית
מלי לוי (42), שחקנית ודוגמנית, נשואה ואמא לשלושה, (16, 13, 6), מתגוררת בתל־אביב.
שלומית בן שמעון (54), מאמנת אישית, נשואה ואמא לשלושה (36, 28, 26), מתגוררת בירושלים.
מלי: "אנחנו משפחה בת חמישה ילדים: דודו, אחי הבכור (59), אחריו אורי (56), אחריו שלומית, אחריה אודי (49) ואני בת הזקונים".
שלומית: "ביני לבין מלי מפרידות 12 שנה. תמיד רציתי אחות וסוף־סוף היא הגיעה. הייתי מאכילה אותה, מחליפה לה חיתולים, שומרת עליה".
מלי: "שלומית תמיד הייתה עבורי החברה הכי טובה ואמא שנייה, ומאז שאימנו האהובה נפטרה, לפני שנתיים וחצי, שלומית היא הדבר הכי קרוב שיש לי לאמא. היא ואמא היו צמד חמד. הן גרו קרוב וכול הזמן היו יחד. היום שלומית מחזיקה את המשפחה שלנו. בכול פעם שאני רוצה להתקשר לאמא, אני מתקשרת לשלומית".
ספרו קצת על הילדות שלכן.
שלומית: "מלי הייתה האור של הבית, הצעצוע של כולם, כי אני ויתר האחים כבר היינו גדולים. מגיל צעיר היא אהבה להתבלט: לשיר, לעשות חיקויים. בכל ערב שישי היא הכריחה את כל בני המשפחה לצפות בהצגה שהיא הכינה והייתה מחקה את ריטה ואת דפנה דקל. רק אחרי שהיא הייתה מסיימת, אפשר היה לאכול".
מלי: "שלומית תמיד פינקה אותי, היא הייתה קונה לי מתנות וגם מרדימה אותי בערבים. הייתי פחדנית ולא הסכמתי ללכת לישון לבד. אני זוכרת המון לילות ששלומית שוכבת לצידי, מחכה שאירדם".
שלומית: "מלי הייתה האור של הבית, הצעצוע של כולם, כי אני ויתר האחים כבר היינו גדולים. מגיל צעיר היא אהבה להתבלט: לשיר, לעשות חיקויים. בכל ערב שישי היא הכריחה את כל בני המשפחה לצפות בהצגה שהיא הכינה"
היה ברור כבר בילדות שכל אחת תלך לכיוון שבו היא נמצאת היום?
מלי: "שלומית דגמנה בעצמה תקופה קצרה. היא התחילה לדגמן כשהייתי קטנה ולדעתי הסיבה שנכנסתי לתחום הזה הייתה בגללה. הייתי רואה אותה בתצוגות אופנה, מאופרת ולבושה יפה, ורציתי להיות כמוה".
שלומית: "בצעירותי קיבלתי הצעות לדגמן, אבל פחות נמשכתי לתחום הזה. החלום הגדול שלי היה להקים משפחה. בגיל 18 כבר התחתנתי וילדתי את בני הבכור. המשכתי לקבל הצעות. בסוף השתכנעתי, עשיתי כמה תצוגות אופנה, אבל אחרי שנתיים הרגשתי שמיציתי. פחות עניין אותי. תוך כדי עברתי משבר גירושים, עזבתי את עולם הדוגמנות, התמקדתי בילד שלי וחזרתי לחלום הראשון: לבנות קן משפחתי. זמן קצר אחרי זה הכרתי את בעלי הנוכחי. התחתנו בגיל 24 והבאנו לעולם עוד שתי בנות. במהלך השנים עבדתי לסירוגין בהנהלת חשבונות, לבעלי יש חברת גינון ופיתוח ועזרתי לו בניירת. אבל תמיד היה חשוב לי להיות אמא מסורה ובת מסורה".
מלי: "אבל אז אמא שלנו נפטרה ושלומית המציאה את עצמה מחדש".
שלומית: "עברתי טלטלה נפשית קשה. הילדים שלי גדלו ועזבו את הבית, איבדתי את אמא שלי. הרגשתי ריקנות. הבנתי שהתחום שהכי מעניין אותי זה להקשיב ולעזור לאנשים, אז נרשמתי ללימודי אימון אישי ובהמשך סיימתי לימודי NLP”.
מלי: "והיא מעולה בזה".
שלומית, תמיד היה ברור שמלי תגדל להיות דוגמנית ושחקנית?
"לגמרי. מהיום שהיא שנולדה, מלי הייתה יפהפייה בצורה מטורפת. כל מי שראה אותה אמר 'זו תהיה מלכת יופי, שחקנית קולנוע'".
איך הקשר ביניכן היום?
שלומית: "אני מאחלת לכל האחיות בעולם שיהיה להן קשר כמו שלנו".
מלי: "יש לי צביטה בלב שאני ושלומית לא גרות קרוב. החלום שלי זה שהיא תעבור לתל־אביב. אבל אנחנו מדברות לפחות פעמיים ביום".
אילו דודות אתן האחת לילדים של השנייה?
שלומית: "תקשיבי, הבן הבכור שלי בן 36. הוא נולד כשמלי הייתה בת שש! גם הבנות שלי נולדו כשמלי עוד הייתה קטנה. ככה שהילדים שלי היו ממש כמו אחים עבורה: הם שיחקו הרבה ביחד וגם רבו. היום כמובן שיש ביניהם קשר מדהים. אין לידה שלא ליוויתי את מלי. הצטרפתי אליה לצילומי קמפיינים, היא הייתה על הסט ואני האכלתי את הילדים שלה. כשהיא טסה לחו"ל עם שמעון, הילדים שלה היו ישנים אצלי".
מלי: "שלומית היא הדבר הכי קרוב שיש לי לאמא. היא ואמא היו צמד חמד. הן גרו קרוב וכול הזמן היו יחד. היום שלומית מחזיקה את המשפחה שלנו"
מלי: "מבחינת שלומית המשפחה היא ערך עליון. היא הייתה יד ימינה של אמא והיא זו שסעדה אותה. כמה שרציתי, לא יכולתי לתת את מה ששלומית נתנה. הייתי מסתכלת עליה ושואלת, איך היא עושה את זה? מאיפה הכוחות? איך היא לא מפחדת?".
שלומית: "אבל גם את כל כך תרמת, מלי. עשית המון. התקשרת לרופאים, טיפלת בכל הבירוקרטיה, וזה עוד כשהצטלמת ל'מלכת היופי של ירושלים'. הדבר שאני הכי גאה בו אצל מלי זה שהיא תמיד נשארת עם רגליים על הקרקע. ההצלחה הציבורית שלה לא פגעה בערכים שלה".
ומה קורה בפסח?
מלי: "השנה אני חוגגת עם המשפחה של שמעון".
שלומית: "עצוב לנו שמלי לא תהיה איתנו, אבל היא תבוא למחרת. נשמור לה אוכל".
מלי: "ברור. אני לא מוכנה לוותר על המאכלים של שלומית. יש לה את ה'יד' של אמא שלי. בסוכות היא הכינה מדיאס. לקחתי ביס ואמרתי: 'אני מרגישה שאכלתי את האוכל של אמא'".
שיר ויובל
שיר אלמליח (33), אמא לשניים (שלוש, שנה), דוגמנית (פרזנטורית עולמית של מותג הקוסמטיקה K.B PURE), שדרנית רדיו ומנחת טלוויזיה, מתגוררת בקריית־אונו.
יובל אלמליח (21), קצינת כושר קרבי בצה״ל, לומדת במקביל תואר ראשון לחינוך גופני בוינגייט, מתגוררת בשדה נחמיה.
שיר: "ביני ובין יובל יש פער גילים משמעותי. כשהייתי בת שנה נולד אחינו האמצעי, אליאב, וכשיובל נולדה כבר הייתי בת 12, כך שהילדות שלה לא הייתה חופפת לילדות שלי. תמיד היינו בקשר טוב, אבל רק לאחרונה - כשהיא התבגרה והתגייסה לצבא - הפכנו להיות לא רק אחיות אלא ממש חברות טובות. המכנה המשותף בינינו התרחב. היא כבר לא ילדה קטנה או ילדה מתבגרת. היא הפכה לאישה, כמוני".
יובל: "רוב הילדות שלי, שיר כבר לא גרה בבית. זמן קצר אחרי שנולדתי שיר עברה לישון אצל סבתא שלנו שהתאלמנה. בהמשך היא התפרסמה, התחתנה ועבדה הרבה בחו"ל. ראיתי אותה בעיקר בסופי שבוע. תמיד הייתי גאה בה, אבל לגדול עם אחות מפורסמת לא תמיד היה פשוט".
למה?
"בעיקר כי בכל מקום היו מציגים אותי בתור 'אחות של שיר אלמליח'. זה קצת גרם לי להרגיש שאני לא בזכות עצמי. אבל ברגע שהתגייסתי זה השתנה. הבנתי יותר מי אני, ולכן הרבה יותר פשוט לי להכיל ולקבל את זה. היום, כשאומרים שאני 'אחות של', זה כבר לא מפריע לי. יש בי מספיק ביטחון עצמי. אני יודעת שיש לי גם משהו משל עצמי שאני יכולה להתגאות בו".
שיר: "כשיובל נולדה כבר הייתי בת 12. תמיד היינו בקשר טוב, אבל רק לאחרונה - כשהיא התבגרה והתגייסה לצבא - הפכנו להיות לא רק אחיות אלא ממש חברות טובות"
איך הקשר ביניכן היום?
שיר: "מעולה. אנחנו מבלות הרבה ביחד. הרבה פעמים כשיובל לא ישנה בבסיס, היא ישנה אצלי. היא עוזרת לי עם הילדים, עושה בייביסיטר, ואני מאוד סומכת עליה איתם".
יובל: "שיר היא עוגן. אני יכולה לספר לה דברים, ותמיד יהיו לה עצות טובות לתת מהניסיון העשיר שלה. אני נהנית לישון אצלה, לבלות עם הבנים שלה. לאחי עדיין אין ילדים, אז הם האחיינים היחידים שלי".
שיר: "והם שרופים עליה. היא דודה מהממת".
יובל, היית רוצה לדגמן כמו שיר?
"המטרה שלי כרגע היא להיות מאמנת כושר. לא אכפת לי להתפרסם בתחום הזה, אבל אני פחות מתחברת לדוגמנות. אני לא חושבת שזה מתאים לי".
שיר: "אל תשכחי שיובל גדלה לתוך זה. אנשים חושבים שזה עולם זוהר, אבל היא יודעת מה זה באמת. היא רואה את כל הבולשיט מהצד וזה לא מפתה אותה בשום צורה".
שיר, את באמת לא מהססת לחשוף, גם בראיונות, את כל הסיכונים והקשיים שהעולם הזה מביא איתו.
"נכון. ויובל ראתה עם אילו אנשים יצא לי לעבוד. היא גם ראתה עד כמה העולם הזה לא באמת אמיתי. את יכולה ללכת לאירוע, להיראות הכי נוצצת שיש, ואז את חוזרת הביתה, מחליפה לפיג'מה ושותה כוס תה כמו כל בן אדם אחר. הכול זה פייק אחד שלם. לכן היא לא מתלהבת מהעולם הזה".
איך אתן נעזרות האחת ביתרונות המקצוע של השנייה?
יובל: "אני מקבלת כל הזמן משיר בגדים, בשמים, איפור, מוצרי קוסמטיקה. זה ממש כיף".
שיר: "יובל הרבה פעמים עושה לי אימוני כושר אישיים. אם אין לי זמן לצאת לאימון, היא עושה לי אימון בבית. יש לנו בבית כל מה שצריך: משקולות, גומיות, והיא ממש קורעת אותי".
יובל: "בכל מקום היו מציגים אותי בתור 'אחות של שיר אלמליח'. זה קצת גרם לי להרגיש שאני לא בזכות עצמי. אבל ברגע שהתגייסתי זה השתנה. הבנתי יותר מי אני. היום, כשאומרים שאני 'אחות של', זה כבר לא מפריע לי.
במה אתן דומות ובמה אתן שונות?
שיר: "יש לנו אותן שפתיים, אותן עיניים, אותו מבנה גוף, רק שיובל שרירית יותר. מבחינת האופי אנחנו מאוד דומות - ברמת האמביציה, ללכת עם הלב שלך בלי להקשיב לרעשי רקע".
יובל: "אני מסכימה עם כל מילה".
שיר: "השוני היחיד אולי הוא שיובל יכולה להחליט שהיא יוצאת לרוץ באחת בלילה. בחיים זה לא יקרה אצלי".
ומה קורה בפסח?
יובל: "אני צריכה להיות בבסיס".
שיר: "מה, יובל? את רצינית איתי? בפסח הזה הבנים איתי ואני עושה את החג אצל ההורים. הייתי בטוחה שתהיי איתנו. אי־אפשר לשנות את זה?".
יובל: "לצערי לא ממש".
שיר: "אוף, איזה באסה. נו טוב, נחגוג יחד חג שני".
נלי ואהרונה
"שתינו ורבאליות ולא מוותרות על דברים שחשובים לנו"
נלי תגר (40), נשואה ואמא לשניים (שש, שנתיים), שחקנית, סטנדאפיסטית, שדרנית רדיו ובעלת טור ב"ידיעות אחרונות", מתגוררת ביפו.
אהרונה תגר־הדרי (37), נשואה ואמא לשניים (שש, ארבע), אדריכלית נוף ומורה בטכניון, מתגוררת בתל־אביב.
נלי: "אני האחות הבכורה. לי ולאהרונה יש עוד אח קטן, יוסף, בן 33".
אהרונה: "בגלל שההורים שלנו ניהלו יחד משרד עורכי דין ועבדו נורא קשה, רוב הזמן הם לא היו בבית. אני ונלי היינו רק שתינו במהלך היום. הקשר נע בין שנאה מאוד גדולה ומכות עד גיל מאוד מאוחר, ובין משחק משותף מדהים. נלי הייתה יוצרת לי עולם דמיוני שלם. כבר אז היא הייתה ממחיזה עבורנו הצגות. בדרך כלל היא הייתה מלהקת אותי לתפקיד אחד, והיא הייתה מגלמת את שאר התפקידים. אני למשל הייתי אפרת, ילדה בפנימייה, ונלי הייתה כל הדמויות האחרות: החברה, המורה הרעה".
נלי: "המוטיב הקבוע שעמד בכל הסיפורים הוא שההורים נעלמו במשולש ברמודה".
אהרונה: "עד היום אני אומרת שאני הקהל השבוי שלה. הערצתי את אחותי הגדולה וזה נמשך עד היום".
נלי: "אבל כמו שאהרונה אמרה, לצד התלות והאהבה המאוד גדולה, היו בינינו גם הרבה מריבות וקנאה".
במה קינאתן, למשל?
אהרונה: "מעבר לעובדה שנלי הייתה הבכורה, היא הייתה מאוד דומיננטית. הוריי, עורכי הדין, העריצו את הוורבאליות שלה, את העקשנות, את יכולת השכנוע שלה. תמיד קינאתי בה על זה".
נלי: "כבר כשהייתי ילדה הייתי נמוכה מאוד. למרות שאהרונה צעירה ממני בשלוש שנים, מהר מאוד בילדות היא כבר הפכה להיות בגובה שלי. זה ערער לי את הביטחון. הטריד אותי שחושבים שאני והיא באותו גיל".
אהרונה: "היה יום ששתינו צעדנו למכולת, ונלי ביקשה ממני שאלך נמוך יותר".
נלי: "יש דברים שאני מודעת להם רק בזכות אהרונה. למשל, עכשיו היה מאבק נגד הצבת עמודי חשמל במכתש רמון. היא סיפרה לי על כך ודיברתי על זה בתוכנית הרדיו שלי"
היה ברור כבר בילדות שכל אחת מכן תלך לתחום שבו היא עוסקת היום?
נלי: "לא הכרנו כשהיינו ילדות את המקצוע 'אדריכלות נוף', אבל אני כן יכולה לומר שאהרונה תמיד ציירה מדהים ותמיד הייתה מחוברת לטבע ולאורבניות במקביל. כשהייתה ילדה קטנה היא כבר ציירה ציור מדהים של רחובות. בכלל, היא הייתה מוכשרת בכל מה שקשור לציור ולמלאכה, בניגוד גמור אליי. בכיתה אף אחת לא רצתה להיות איתי בכלכלת בית. תמיד הייתה יוצאת לי הכרית הכי מכוערת".
אהרונה: "מצד אחד, היה ברור שנלי נולדה לבמה. מצד שני, לא חשבנו שהיא תהיה שחקנית מפורסמת, כי ההורים גידלו את כולנו להיות עורכי דין. בסוף כולנו ברחנו מזה, אבל זה היה הכיוון".
נלי: "התחלתי לשחק כבר כשהייתי ילדה, אבל זה היה נטו רצון שלי. נסעתי לבד לאודישנים. ההורים ראו בזה רק תחביב. אבא שלי התנגד שאלמד ב'תלמה ילין' כי הוא אמר שמשחק זה לא מקצוע".
איך הקשר ביניכן היום?
נלי: "אנחנו קרובות מאוד. יש הרבה טיולים שאנחנו עושים בלי בני הזוג והילדים. בדיוק עכשיו חזרנו מטיול בירדן שבו היינו רק אהרונה, אחי, אמא שלי ואני".
אהרונה: "הקשר הוא קצת כמו כשהיינו קטנות. אנחנו מדברות המון, מתראות המון, הרבה פעמים אנחנו יכולות לריב, להתנגח, אבל בשורה התחתונה אנחנו הכי אוהבות והחברות הכי טובות".
אהרונה, כמה יודעים בסביבתך שאת אחותה של נלי תגר?
"תשמעי, אני לא הולכת עם שלט".
נלי: "היא מתביישת בזה".
אהרונה: "מה פתאום? חלילה. בגלל ששם המשפחה שלי הוא תגר־הדרי, הרבה עושים את ההקשר לבד ואז נרשמת התלהבות. הסטודנטים בטכניון תמיד עושים גוגל על השם שלי וזה קופץ מיד".
אתן נהנות האחת מיתרונות המקצוע של השנייה?
נלי: "אני נהנית מזה שיש לי אחות מבריקה שמבינה בהמון תחומים. כשהיינו בירדן, אהרונה דיברה איתנו על החול. חשבתי לעצמי: 'היא אשכרה יודעת על סוגים של חול!'. אהרונה סיימה את הטכניון בהצטיינות. זה לא שיש לי רגשי נחיתות, אבל אני לא למדתי לימודים גבוהים. אמנם למדתי משחק, אבל לא הייתה לי חוויה אוניברסיטאית. אני מרגישה שבזכותה אני לומדת כל הזמן, וגם נשמעת חכמה יותר. וזה רק בגלל שיש לי זיכרון מצוין ואני פשוט מצטטת דברים שהיא אומרת".
אהרונה: "בעזרתה אני יכולה להביא לידי ביטוי את האג'נדה שלי. לעורר מודעות לנושאים שחשובים לי בקרב הציבור הרחב".
אהרונה: "מעבר לעובדה שנלי הייתה הבכורה, היא הייתה מאוד דומיננטית. הוריי, עורכי הדין, העריצו את הוורבאליות שלה, את העקשנות, את יכולת השכנוע שלה. תמיד קינאתי בה על זה"
נלי: "יש דברים שלא מגיעים לכותרות ואני מודעת להם רק בזכות אהרונה. למשל, עכשיו היה מאבק נגד הצבת עמודי חשמל במכתש רמון. היא זו שסיפרה לי על כך ואני דיברתי על זה בתוכנית הרדיו שלי".
במה אתן דומות ובמה שונות?
אהרונה: "שתינו ורבאליות ולא מוותרות על דברים שחשובים לנו".
נלי "אהרונה אדם הרבה יותר מתוכנן ממני. אם ניסע לחו"ל היא תזמין מסעדות כבר בארץ. אני סובלת מזרימת־יתר".
אהרונה: "אבל זה כי אני תמיד צריכה תעודת ביטוח, ונלי היא הביטוח של עצמה".
ומה קורה בפסח?
נלי: "יש לנו מסורת משפחתית לחגוג את פסח בטיול בארץ. השנה ניסע לשלושה ימים למצפה רמון".
אהרונה: "יש שם פרויקט שלי. זו תהיה הפעם הראשונה שאביא את המשפחה שלי לראות על מה אני עובדת כבר הרבה שנים".
