השנה תהיה זו הפעם השמינית שבה מעצב השיער עדן ירושלמי יעבוד במרץ על השיער של כוכבי הפסטיגל, מאחורי הקלעים של הסרט המקדים למופע. "זה שבוע גרילה שבו אין לי חיים, ברמה של לשים את הכלבה אצל ההורים, כזה", הוא אומר לנו. "השנה מצאתי את עצמי נכנס לחרדה מהאינטנסיביות הזאת. ועדיין, זה הפרויקט הכי כיפי שאני הכי אוהב לעבוד עליו". אם לא יצא לכן לבקר בפסטיגל בשנים האחרונות, ייתכן שראיתן את העבודות של ירושלמי על הכוכבות נועה קירל, שירה האס, אליאנה תדהר, אלמז מנגיסטו, דאנה איבגי, יעל אלקנה, ליאת הר־לב, שירן סנדל ורונה לי שמעון - לה יצר מראות שיער מרהיבים בעונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים".
"את רונה לי הכרתי בפסטיגל הקודם. היה בהתחלה קצת דיסטנס, אני בן אדם שצריך זמן להפשיר, אז אני גם נותן לאחרים זמן. אחרי יום־יומיים היה ממש קליק, ואז כשהתחילה 'רוקדים עם כוכבים' היא פנתה אליי וזה היה הכי מחמיא וכיפי".
ירושלמי (36) נולד וגדל בקיבוץ להב. הוא הבן השלישי מתוך ארבעה אחים. "היה איזשהו שלב שביטלו את הלינה המשותפת בשנות ה־90, ופתאום משפחות עם ילדים גדולים התעוררו ואמרו, 'רגע, אנחנו יכולים לגדל ילדים כמו שצריך, בואו נביא עוד', אז יצא שאחותי קטנה ממני בעשר שנים".
גדלת בלינה משותפת?
"כן, עד כיתה ב'. אחר כך היה עוד ניסיון להחזיר את זה, אבל זה כבר לא קרה יותר. אני דווקא זוכר את זה כמשהו מקסים. אני חושב שילד תמיד יזכור את הדבר כפי שינגישו לו אותו - אמא שלי גננת וכנראה היה לה אמון במערכת. אני זוכר את זה כתקופה מקסימה ומקום מקסים לגדול בו. לא מרגיש שמשהו נחסך ממני. אבל במבט לאחור זה היה הארד־קור ממש (צוחק)".
תמיד ידעת שעיצוב שיער זה הפאשן שלך?
"אבא שלי - שהוא האמן והצלם הכי מוכשר שאני מכיר - צילם אותי מסרק את אמא שלי כשהייתי ילד. אז אני יודע שההתעסקות בשיער הייתה תרפית עבורי תמיד. אני ממש זוכר סצנות שאני עושה לה צמה בחדר האוכל. לא היה לנו ספר בקיבוץ שיכולתי להסתכל עליו ולהגיד 'כזה אני רוצה להיות'. גם כשהתחלתי להתעסק עם זה, לא ידעתי שזו יכולה להיות באמת עבודה. מאוד נשענתי על המיינד שלי תמיד, ופתאום להישען על הידיים ועל העיניים ולא על הראש - זו הייתה התאמה שהייתי צריך לעשות. בטיול הגדול לדרום אמריקה התחלתי לחפש למי אני גוזר את השיער".
"לא היה לנו ספר בקיבוץ שיכולתי להסתכל עליו ולהגיד 'כזה אני רוצה להיות'. גם כשהתחלתי להתעסק עם זה, לא ידעתי שזו יכולה להיות באמת עבודה"
מתי הבנת שזה משהו שאתה יכול להתפרנס ממנו?
"התגייסתי מאוחר, ובגיל 23 עברתי לתל־אביב. התחלתי לעבוד במספרה של ספר אחר ובמקביל למדתי קופירייטינג. העבודה במספרה נראתה לי כמו איזו עמדה לצחצוח נעליים - אנשים יושבים אצלך ואתה בהכנעה מצחצח להם את הראש ושולח אותם לדרך. לא ראיתי את הדיאלוג שיש בזה, את הכוח שיש לך לנתב את האנשים למה שטוב להם ולא שהם מדריכים אותך כמו ספק להביא להם את מה שהם צריכים. המציאות היא שרוב האנשים לא באמת יודעים מה הם רוצים, הם צריכים אותך שתגיד להם כל פעם מחדש".
בסוף אותה שנה החל ירושלמי לעבוד אצל מעצב שיער אחר שבדיוק התחיל לעבוד בתוכנית "הרווק" עם דודו אהרון. "זו בעצם הייתה ההפקה הטלוויזיונית הראשונה שעשיתי. בהתחלה הביאו אותי בתור תגבור לצוות שעשה את השיער למתמודדות, והספר שעבדתי אצלו עשה את השיער של המנחה - אילנית לוי. הייתה שם שחיקה מאוד גדולה, צילומים כל יום בשעות לא שעות. אחרי כמה פרקים הוא שחרר את זה קצת, ואני קיבלתי את הטאלנטית הראשונה שלי - אילנית".
רעדו לך הידיים?
"אני בן אדם שמכיל סיטואציות של לחץ. תפקדתי כמו שצריך, הייתי ממש סבבה. נראה לי, צריך לשאול אותה (צוחק). לקבל את אילנית כטאלנטית ראשונה זה החלום של כל מעצב שיער. לא יודע אם היא קלטה בכלל עד כמה התרגשתי. היא הייתה הכי מתוקה בעולם. האמת שאי־אפשר לטעות איתה, אתה יכול לעשות לה טוסטר על הראש וזה יהיה מהמם. אני זוכר שכשיצאנו למונית בסיום יום הצילום סיפרתי לה שזו הייתה הפעם הראשונה שלי. היא אמרה מלא דברים ממש נחמדים, ואז על הדרך שאלה לאן אני נוסע, וכשהבינה שזה לאותו הכיוון הזמינה אותי להצטרף אליה למונית. באותה תקופה נשארתי לעבוד עוד קצת במספרה, ואז הרגיש לי שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית".
"לקבל את אילנית כטאלנטית ראשונה זה החלום של כל מעצב שיער. לא יודע אם היא קלטה בכלל עד כמה התרגשתי"
הדרך העצמאית שלך כללה המון סדרות וסרטים.
"נכון, ההפקה הגדולה הראשונה שיצא לי לעשות הייתה לסדרה האמריקאית Dig עם אן הייש ז"ל, שהצטלמה בארץ. זה היה ממש שיעור בדמויות. כשעושים קולנוע וטלוויזיה השחקן מצטמצם לאפס, הכל לטובת הדמות. בסוף מגיעה אליך שחקנית ואתה צריך להסביר לה למה אתה צריך למחוק לה את הגוונים ולצבוע לה את השיער לחום ולקוות שהיא תהיה בעניין ושזה יבוא לה בטוב".
תודה אבל אל תגיעו פעם בחצי שנה
בניגוד להמון אנשי מקצוע אחרים ירושלמי לא ממהר להעלות לסטורי שלו כל מפורסמת שקופצת להגיד שלום: "נכון, זה מביא עבודה, אבל אני מרגיש שעבודה לא חסר. יותר כיף לדייק את הלקוחות שאתה נכון להם והם נכונים לך. אני לא אוהב את העניין הזה של לצלם ולהעלות לסטורי את מי שהייתה אצלי, לא שיש לי בעיה עם מי שעושה את זה. יש אנשים שעושים את זה מדהים, ובעיניי זו חשיבה עסקית מצוינת. זה פשוט לא מרגיש לי טבעי באותו הרגע, זה עושה לי קצת קרינג'. אני פותח מצלמה לפעמים כשיש דברים ממש מטומטמים, שכאילו אני אומר, 'זה משהו שחייבים לתעד, טיפשות כזאת חובה לצלם'.
"אינסטגרם הפך להיות מקום עוין להעלות אליו תוכן. לא תמיד אתה מקבל את התהודה שאתה חושב שמגיע לדבר לקבל"
"אינסטגרם הפך להיות מקום עוין להעלות אליו תוכן. לא תמיד אתה מקבל את התהודה שאתה חושב שמגיע לדבר לקבל. מצד שני, אני מרגיש שהתחלנו לקחת את זה ברצינות מדי. האובר אוצרות של הפיד שלנו, אלה דברים שאני מאוד מנסה לשחרר מהם. להעלות דברים קלילים, תוכן פחות מהונדס ומתוכנן".
אתה לא חוסך את הדעות שלך ברשת, מפרשנויות על תוכניות ריאליטי ועד פוליטיקה, אפילו שהן מאוד לא מתייפייפות.
"לא מתייפייפות ולעתים מרגיש גם שהן הפוכות לגמרי מכולם".
אתה לא חושש שאחר כך אתה צריך לעבוד עם האנשים האלה על סטים?
"לפעמים יש אי־נעימות. יש פעמים שאני בא לכתוב משהו, ואז נזכר שמי שאני רוצה לכתוב עליה עוקבת אחריי. אני באמת לא רוצה לפגוע. בעונה האחרונה של 'האח הגדול', למשל, מה שקרה עם העליהום על דיאן שוורץ, הרגשתי לפעמים שאני בעצמי מותקף. אני חושב שיש המון דברים בדמות שלה שראיתי בי בגיל הזה, שהייתי חותך ובוויכוחים הולך ישר על האיפון, אומר את הדברים שאף אחד לא אומר. עם הגיל אתה מתמתן, ואני מאמין שזה יקרה גם לה. אבל משהו באיך שהתקיפו אותה, היא לא עשתה משהו שלא כולנו עשינו".
"מה שקרה עם העליהום על דיאן שוורץ, הרגשתי לפעמים שאני בעצמי מותקף. אני חושב שיש המון דברים בדמות שלה שראיתי בי בגיל הזה"
קרה לך שהסתכסכת עם מישהו מהתעשייה בעקבות הסטוריז שלך?
"הייתה פעם שכתבתי משהו על סצנה שהייתה באיזו תוכנית ריאליטי, והבחורה שהופיעה בסצנה הזאת כתבה לי הערה עוקצנית בסגנון 'טוב לדעת שזה מה שאתה חושב', אולי הייתה אפילו הסרת עוקב, אבל לא משהו דרמטי. ייאמר לזכותה שנפגשנו על סט שנה מאוחר יותר והיא הייתה ממש בסדר".
אגב, המפורסמות מספרות לך סודות כמוסים? זה דבר שעוד קורה?
"אין דבר שמפחיד אותי יותר, שמישהי תספר לי איזה משהו ולמחרת ייצא על זה אייטם והיא תחשוב שזה אני. אז הגישה שלי היא - אל תספרי לי כלום! יש סיפורים שאני שומע ובאותו רגע כבר נאמר לי, 'אתה היחידי שיודע את הדבר הזה'. ודברים לפעמים נורא כבדים. כשהן באות בפעם הבאה אני עושה פולו־אפ והן תמיד בהלם שזכרתי".
מה לדעתך מביא את הלקוחות אליך?
"אני רוצה לקוות שלקוחה באה אליי כי היא ראתה עבודה שלי שאהבה ולא בגלל מישהי מפורסמת שמסתפרת אצלי. זה הרבה יותר מחמיא לי. קרה לא מעט שעצרו לקוחות שלי ברחוב וביקשו מהן את הטלפון של מי שעשה להן את השיער. זה כיף לי, כי אז אני יודע שזה נטו העבודה ולא האילוז'. בכללי, אני ממליץ שאם את רואה ברחוב מישהי עם שיער יפה שאת אוהבת, תעצרי ותשאלי אותה איפה היא מסתפרת. במקרה הכי גרוע היא תגיד, אוי עשיתי בניו־יורק".
מה סגנון השיער שמאפיין אותך?
"פחות עשוי, משהו שלא צריך לתחזק כל שנייה. אם לקוחות שעושות אצלי גוונים מגיעות פעם בחצי שנה, אני רואה את זה ככישלון. ככל שהעבודה שלי מחזיקה יותר זמן, כיף לי יותר".
מה הדבר הבא שבא לך לעשות?
"הקורונה אפשרה לי רגע להירגע עם העומס. אני מרגיש שלמעצבי שיער יש עץ עמוס פירות בחוץ, ואין מספיק זמן ביום לקטוף את הכל. הרבה פעמים זה בא על חשבון של איכות העבודה ועל חשבון החיים שלך, ואני נמצא במקום שדווקא בא לי לרווח ולתת יותר ספייס לזמן עם הלקוחות שלי כדי להביא את העבודה הכי טובה שאני יכול - גם אם זה אומר שיהיו פחות לקוחות ביום, פחות לקפוץ מדבר לדבר ולהישאר בזון שנעים לי כי זו עבודה פיזית, להיות המון על הרגליים, ואני מתחיל להרגיש את השחיקה של הגוף.
"היה משהו בקורונה שכולם בכו, ואני התעוררתי ב־11:00 ועשיתי בינג' של סדרות כל השבוע. דגדג לי בידיים באיזשהו שלב, אבל כאילו, אם זו הפנסיה? תנו לי אותה עכשיו".
