כשדווח לפני כחודש שאביב גפן הציע נישואים לזוגתו בשנה האחרונה, שרון קאופמן (39), בעלת מאפייה, גיחכתי. לא חלילה מחוסר פרגון, כן? פשוט הייתי בטוחה שמדובר בברווז עיתונאי מפוקפק. בכל זאת, גפן (51) כבר הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים ולהביא לעולם שני ילדים מאשתו השנייה שני פרידן, שלה היה נשוי 17 שנה. בטוח זה פייק, לא?
ובכן, הברווז התגלה כעוף מהימן. ואם לא די בכך, בדיוק כעבור שבועיים קיבלנו עדכון שגם פרידן עתידה להתחתן מחדש לאיש העסקים מריוס נכט (62), גרוש ואב לארבעה. הפעם כבר שפשפתי את עיניי בתדהמה. התקשיתי מאוד להבין מה גורם לאנשים בפרק ב' (או ג') לעשות זאת. למה פשוט לא לגור יחד? מקסימום לעשות מסיבה קטנה של הצהרת אהבה עם אנשים קרובים? למה אחרי שכבר ארגנו חתונה גדולה בעבר וחוו כישלון, חשוב להם כל כך למסד את היחסים החדשים - שוב עם חופה, טבעת ותמונות?
בדיוק יומיים אחרי כן, מישהי בקבוצת גרושים בפייסבוק פרסמה פוסט שבו כתבה שהיא ובן זוגה, גם הוא גרוש ואב לילדים כמוה, מתחתנים "כדת משה וישראל פלוס חתונה באולם". רוב המגיבים איחלו "מזל טוב" ובמקביל שיבחו אותה על האומץ ותהו אם זה נובע מסיבה דתית.
החלטתי לשאול את כותבת הפוסט. "זה ממש לא עניין דתי", ענתה לי, "וגם אין לנו תכנון להביא ילדים. מבחינתנו זו פשוט הצהרת אהבה הכי חזקה שיש. כמו שהארוס שלי אומר: 'יש בני זוג ויש זוג'. ושנינו רוצים להיות זוג, הכי שלם שאפשר".
עדיין היה לי קשה להשתכנע. תהיתי אם אכן מדובר בהצהרת אהבה גרידא או שמא מדובר בניסיון לקבל כמה שיותר ביטחון - למרות שאנחנו כבר יודעים, למעשה, שזו פיקציה.
ובעיקר, חשבתי על החתונה שלי – על כל הכסף, ההשקעה וההתרגשות שעמדה מאחוריה. איך במשך חודשים חיפשנו את גן האירועים המתאים, את הצלם והדי־ג'יי הנכונים וכמה פעמים קפצתי למדידות ולתיקונים של השמלה. ובסוף כל זה הסתכם בערב אחד שארך פחות מארבע שעות. נותר לי ממנו אלבום חתונה, שהיום גם אין לו שימוש. הוא, יחד עם כמה תמונות ממוסגרות שלי ושל האקס מדגמנים זוג מאוהב, שבשנים הראשונות עוד ניצבו לראווה על המזנון בסלון - תקועים מאז הגירושים אי שם בארון.
אלא שבאותו רגע הבנתי: בניגוד אליי, שאוטומטית כבר חושבת על כישלון נוסף, הם כנראה בני מזל שלא איבדו את האופטימיות. למרות שהנישואים הקודמים שלהם לא עבדו, הם עדיין משוכנעים שהפעם זה זה, שהפעם התמונות שלהם כחתן וכלה ימשיכו לפאר את הבית גם כשהנינים יגיעו לביקור.
מי יודע? חשבתי. אולי גם אני אמצא את עצמי יום אחד עם מישהו שארגיש שהפעם זה בטוח לנצח? אני די בטוחה שגם אז לא ארצה להתחתן שוב. למי יש כוח? אבל אולי רק מסיבה קטנה, די־גיי, צלם, שמלה לבנה, טבעת, קייטרינג. וזהו.
