בדירה החדשה שלנו אין ממ"ד. גם מקלט אין. הדירה אמנם משופצת, והיא יפה, והיא במיקום פגז... רגע, מילה לא טובה, אני אתחיל שוב. היא משופצת, היא יפה, היא במיקום פצצה... נו, באמת. המיקום שלה בסדר, סבבה? אפשר להתקדם? יופי, אז בואו נסכם. זאת אחלה דירה, כל עוד לא מסתובבים טילים בשמי גבעתיים ומחפשים טרף קל. אבל ליאת, אנחנו במלחמה, מה נסגר איתך? ובכן, מה שנסגר איתי זה שכשחיפשנו דירה ראינו הרבה ממ"דים והרבה מקלטים, אבל וואלה, יקר לנו. פעם היינו משלמים אקסטרה על הלוקסוס לצאת החוצה כשאנחנו נשארים בבית - מרפסת שמש, חצר נחמדה, גג פרטי. היום זה הפוך. כולם רוצים להיכנס כמה שיותר פנימה. בטון מזוין, חדרים בלי חלונות, אם אפשר איזו מיגונית נעימה באמצע הסלון, למה לא. וזה עולה כסף. המון כסף. אז עשינו את השיקולים שלנו והחלטנו ללכת על הכיוון הכי אינטליגנטי בעולם - "טילים? הפצצות? פגז לתוך הפרצוף? לנו זה לא יקרה". אחלה. אין שכל, אין דאגות. מה שכן יש זה חדר מדרגות.
אני לא יודעת מי המציא את השם הזה, "חדר מדרגות". זה לא חדר. אם היו קוראים לזה "חלל מדרגות", או אולי "פיר מדרגות", או אפילו "המקום שמאלץ ליצור קשר עין עם השכנים חחח", אולי הוא היה קצת יותר סימפטי. אבל לא. היו חייבים לקרוא לו "חדר", מה שהביא לתרבות שלמה שבה אנשים אמרו לעצמם, "אה, חשבתי שיש לי בדירה שלושה חדרים בלבד, לא ולא, הנה עוד חדר! וכיצד אשתמש בחדר הנוסף הזה? נכון מאוד, אהפוך אותו למחסן! אקח את העגלה של התינוק ואת הכיסאות המתקפלים של הים, ואת ארגז החול של החתול ואת ארבעת זוגות האופניים שלי, ואתקע אותם בחדר המדרגות. איזה סידור מושלם! אבל משהו חסר, רגע, בוא נחשוב מה עוד אפשר להפיל על השכנים שמפלסים את דרכם מבעד לשלל החפצים שלי, נו, זה ממש עומד לי על קצה הלשון... כן! אשפה! אקח את שקיות הזבל המטפטפות שלי ואתקע אותן במדרגות למשך שעות על גבי שעות! מצוין! ככה אזכור להוריד אותן לחדר האשפה". אני לא יודעת מי המציא את השם הזה, "חדר אשפה". בטח אותו אחד שהמציא את "חדר בריחה".
אז המחסן של השכנים הוא למעשה המרחב המוגן שלנו. נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא יצא לנו לנוס לשם באזעקה, אבל אומרים שזה ממש תכף עומד לקרות. כבר שבועיים אני ממתינה. עברתי כבר את כל השלבים. חרדות בלילה, חרדות ביום, פסימיות, אופטימיות, ייאוש, תקווה, התייעצות עם גורמים ביטחוניים, הבנה שהעציצים שלי לא בהכרח נחשבים לגורמים ביטחוניים, צפייה אובססיבית בחדשות, ניתוק מוחלט מחדשות, אכילה מופרזת, חוסר תיאבון, מה עוד יש... אה, כן. בכי חרישי לכרית, בכי מכוער בציבור, בכי תוך כדי שמכינה אוכל לילדים (מולטי־טסקינג), בכי בגלל מה שהיה, בכי על מה שעלול להיות, בכי בגלל מה שיש עכשיו וכמובן בכי בגלל שנמאס לי לבכות. הרגשתי את כל מה שאפשר להרגיש. למה אין באף בניין חדר רגשות? חדרי אשפה וחדרי מדרגות, זה כל מה שמעניין אתכן? מה עם איזה חלל אטום שבו אפשר לצרוח בלי שאף אחד יפריע לך? אה, בעצם זה נקרא "מעלית", לא משנה. טוב. מה שבאתי לומר זה שאם מישהו מהבניין שלי קורא את זה, שיוציאו עוד כמה כיסאות מתקפלים לחדר המדרגות. כי מה עוד נשאר לנו מלבד קשר עין בוכייה בעת מתקפת טילים.
