סיפורה של מירי די-ורולי (51), גרושה ואמא לארבעה, סייעת לרופא שיניים במקצועה, מתגוררת בחולון:
"הייתי בת 26 כשילדתי את בני הבכור (כיום הוא בן 25). אחרי שנה נכנסתי שוב להיריון, אך העובר לא התפתח, ובשבוע ה־12 נאלצתי לעבור גרידה. כעבור שמונה חודשים קרה אותו סיפור: נקלטתי והעובר לא התפתח. חלפה שנה ושוב היה לי היריון לא תקין. אובחן שיש לי רחם דו־קרני והומלץ שאעבור ניתוח. כשהתעוררתי הרופאים הסבירו שלמעשה לא זו הייתה הבעיה, אלא הידבקויות ברחם, אבל הם טיפלו בזה. בהמשך הצלחתי להרות ונולדו לי עוד שני ילדים (בן 20 ובת 18 כיום).
התגרשתי לקראת גיל 40, ובגיל 42 הייתי בזוגיות חדשה. לא התכוונתי להביא עוד ילדים לעולם, מה גם שהרופא אמר שעקב ההפלות וההליכים הרפואיים שעברתי, הסיכויים לכך קלושים. המחזור שלי נפסק כשהייתי בת 46. מאחר שהתלוו לזה תסמינים כמו עייפות, עלייה בלתי מוסברת במשקל וכאבי ראש, הייתי בטוחה שנכנסתי לגיל המעבר. רופאת נשים הפנתה אותי לבדיקות הורמונליות, ואז התברר שנמצא אצלי פרולקטין גבוה בדם ושזה המקור לתסמינים.
נשלחתי לאנדוקרינולוגית שהסבירה שפרולקטין הוא הורמון שמייצרת בלוטת יותרת המוח ושפעילותו העיקרית היא בתהליך ייצור חלב בשד בעת הנקה. לראיה היא לחצה על שדיי והראתה לי שיוצא מהם חלב. הייתי בשוק. היא הוסיפה שרמה גבוהה אצל נשים שאינן בהיריון ואינן מיניקות מרמזת ברוב המקרים על גידול בבלוטה והפנתה אותי ל־MRI ראש, אבל הרגיעה שלרוב מדובר בגידול שפיר.
ב־MRI אכן נמצא גידול (שפיר, לשמחתי), שלא הצריך ניתוח. התבקשתי ליטול במשך שנתיים כדורים שיפסיקו את ייצור החלב. הרופאה הסבירה שהכדורים יפסיקו את התסמינים ואמורים גם לכווץ את הגידול. חצי שנה לאחר מכן באמת חזר לי המחזור.
מאחר שהובהר לי שאני לא בגיל המעבר, שאלתי את הרופאה אם אני עדיין יכולה להיכנס להיריון. היא אמרה שעקב גילי, הגידול בבלוטה והכדורים שאני נוטלת, זה בלתי אפשרי. אלא ששלושה חודשים אחרי שחזר לי המחזור, כשאני כבר בת 47, התחלתי לסבול מחולשה. רופאת המשפחה שלחה אותי לעשות בדיקות דם מקיפות. כשהן חזרו היא הודיעה: 'את בהיריון'.
הייתי בהלם מוחלט. רופא הנשים שבדק אותי התחיל לעשות אולטרסאונד וגינלי כפי שעושים בהיריון צעיר, אמר שמשהו לא מסתדר לו, ועבר לאולטרסאונד בטן. ואז הוא אמר: 'את יודעת שאת כבר בשבוע ה־21?'. אמרתי לו: 'אבל קיבלתי עד עכשיו מחזור'. הוא הסביר שזה לא היה מחזור. שאני סובלת משליית פתח מרכזי, מה שאומר שהעובר נמצא מעל השליה וזה מה שגורם לדימומים. הוא הוסיף שיש סכנה לעובר ואף סכנה לחיי.
התחלתי לבכות. בגלל שלא ידעתי שאני בהיריון עד שלב מתקדם, לא עשיתי את כל הבדיקות המתבקשות כדי לדעת שהכל תקין. אחד המומחים אפילו יעץ לי לעבור הפסקת היריון. אבל למרות גילי ולמרות שלא הייתי נשואה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. יצאתי בטראומה מהחדר של המומחה, אבל עדיין נחושה להמשיך בהיריון.
בגלל הבעיה בשליה לא יכולתי לעבור בדיקת מי שפיר, אבל עשיתי סקירת מערכות. הרופא אמר שעל פניו הבדיקה נראית תקינה, אבל מאחר שלא עשיתי את הבדיקות הקודמות כמו חלבון עוברי ושקיפות עורפית, קשה לדעת במאה אחוז. בכל זאת, התמלאתי אופטימיות.
למחרת, לצערי, היא שוב התחלפה בחשש: התעוררתי בבוקר כולי מדממת. הייתי בטוחה שאני עוברת הפלה והובהלתי לבית החולים. הרופאים אמרו שעדיין יש דופק אבל שאני בסיכון ללידה מוקדמת, והזהירו שיש סיכוי גבוה שהעוברית לא תשרוד.
במשך ארבעה חודשים, עד הלידה, הייתי מאושפזת בבית החולים. זו הייתה חוויה קשה. פחדתי שאאבד את העוברית וידעתי שגם אני בסכנת חיים, וחששתי לילדיי שייוותרו בלי אמא. כמובן שגם הניתוק מהם היה קשה מנשוא. לשמחתי הצלחתי למשוך עד השבוע ה־37, אז עשו לי ניתוח קיסרי. כשהתבשרתי שהתינוקת בריאה לחלוטין, נשמתי לרווחה. היום היא בת שלוש וחצי, ומיותר לציין שהיא הנסיכה של הבית.
לא אשקר: לחזור להיות אמא לתינוקת היה קשה. זה הרגיש בדיוק כמו לידה ראשונה, את שוכחת הכל. מצד שני, מהרגע הראשון הרגשתי שלקבל תינוקת בגיל 47 זו מתנה. היום, כשהיא כבר גדולה יותר, אני נהנית מכל רגע. היא גורמת לי להרגיש יותר צעירה".
שורה תחתונה: "לפני לידת בתי הקטנה חוויתי תקופה לא פשוטה בחיי. היא בפירוש הוציאה אותי מחושך לאור. בזכותה הבנתי שהיקום יודע לשלוח לנו את מה שאנחנו הכי צריכים".
