יום שישי, 15:30. עדי ואני עומדים מול דלת כניסה לבניין ברחוב דיזנגוף. אין לנו את קוד הכניסה ואנחנו תקועים בחוץ. עדי בלי חולצה ואני בחצאית קצרה וגופייה לבנה, בלי חזייה ותחתונים. האיפור שלי מרוח והשיער מבולגן. עדי מחזיק שקית אוכל שאספנו משליח של וולט. הרעב כבר נשכח. המאנצ'יז שתקף אותנו אחרי ארבע שעות של סקס פרוע הוא הדבר האחרון שמעסיק אותנו כרגע.
עדי ואני יוצאים כחודש. הכרנו בטינדר. גם הוא בנישואים פתוחים. בחודש הזה נפגשנו כל שבוע לדייט סוער. אחרי 20 שנה של זוגיות סדורה לא הייתי מאמינה שאצליח ליהנות מסקס פרוע ואינטנסיבי במגוון תנוחות במשך ארבע שעות. אם הייתן שואלות אותי לפני שנה וחצי, הייתי חותמת שאצא מסשן כזה על כיסא גלגלים. הפעם החלטנו להיפגש בבוקר לכמה שעות ולחזור לארוחות ליל שבת המשפחתיות שלנו. יואב ואני הוזמנו לארוחה אצל הוריו לכבוד יום ההולדת של אבא שלו, ואני צריכה להספיק להכין את סלט הקוסקוס שאבא שלו אוהב ואורז שהילדים אוכלים.
כרגע התוכנית לחזור לארוחה המשפחתית נראית רחוקה. כשירדנו לקחת אוכל מהשליח, לבשנו את מעט הבגדים שמצאנו, השארנו את הטלפונים הניידים בדירה ונתקענו בחוץ. קוד הכניסה שנתנו הבעלים של ה-airbnb שמור בנייד שלי שנמצא בדירה. בדירה יש גם תיקים, נעליים, מפתחות לאוטו והכי חשוב, התחתונים והחזייה שחסרים לי מאוד. רגע הצחקוק לגילוי הדלת הנעולה התחלף מהר בבהלה, המציאות טפחה לנו על הליבידו והשאירה אותנו מושבתים. לחצנו עשר פעמים על כל כפתורי האינטרקום. אף אחד לא ענה. הקפנו את הבניין, כדי לגלות שאין דרך נוספת להיכנס אליו. צעקנו לעבר מסתורי הכביסה, ניסינו לטלטל את הדלת. אנחנו תקועים.
זוג תימהוני מסתתר בשתיקה מאחורי פחים ירוקים של בניין כדי שלא יראו אותו. בארבע השעות האחרונות שחררתי כל רסן, חשפתי את גופי ופגמיי - שחרור מוחלט שהוביל לסקס חסר מעצורים. עכשיו, תקועים מול דלת סגורה, נדרשת אינטימיות אחרת. אינטימיות חסרת סקסיות של החיים האמיתיים. עדי רואה אותי לחוצה, חרדה, עצבנית ומרוכזת בעצמי - תכונות שעד היום רק יואב ראה. עדי פגש עד עכשיו רק את הגרסה הסקסית, הקלילה והמגניבה שלי.
כשאמרתי ליואב שאני רוצה להיפגש עם עדי בשישי בבוקר, הוא תהה אם זו לא חציית גבול. זו הפעם הראשונה שביקשתי להיות עם מישהו על חשבון זמן משפחה פעיל - איסופים של בית ספר, ארוחת צהריים, מנהלות. עוד רגע בפתיחת היחסים שלנו שבו אנחנו עושים משהו בפעם הראשונה. הבטחתי לחזור עד 16:00. "שטויות, אני מתקתקת את הסלט והאורז ברגע. אני מגיעה למקלחות בטוח", אמרתי. עכשיו 17:00, השעה שבה תכננו לצאת. אני מדמיינת איך יואב מתקשר ואין מענה. אני מניחה שהוא מודאג. רותח. מתקשר למשטרה ומדווח על נעדרת. אני יודעת שהסתבכתי כהוגן. אני רואה את עצמי מגיעה לארוחת יום ההולדת של אבא שלו יחפה, בחצאית קצרה ללא תחתונים, גופייה שקופה ושיער פרוע.
בארבע השעות האחרונות שחררתי כל רסן, חשפתי את גופי ופגמיי - שחרור מוחלט שהוביל לסקס חסר מעצורים. עכשיו, תקועים מול דלת סגורה, נדרשת אינטימיות אחרת
"או שאתה מבקש ממישהו טלפון ומתקשר לאשתך או שתטפס על המרזב", אני פוקדת על עדי כאילו הייתי אשתו בעצמי. "היא תהרוג אותי. היא חושבת שאני עם חברים", הוא אומר. "היא לא אהבה את הרעיון שניפגש בשעות הבוקר". אנחנו שומעים רעש מתוך הבניין. אישה זקנה יוצאת ומביטה בנו המומה. אנחנו רצים פנימה. כל אחד מאיתנו אוסף את חפציו בשתיקה. אני מוצאת את החזייה והתחתונים בין המצעים והולכת לחדר האמבטיה ללבוש אותם בפרטיות. עדי מתארגן במהירות, עוצר לרגע, אומר "ביי" ונעלם. אין לי אפילו זמן להסתכל בנייד. אני רצה לכיוון החניון בעיר המחשיכה ונעצרת ליד מסעדה טבעונית. "אנחנו כבר סגורים", הם אומרים. "משהו קטן לטייק־אווי, מבטיחה שזה יהיה קצר", אני מתחננת וקונה שתי קופסאות של קוסקוס מרוקאי ואורז פרסי.
עם דופק 200 אני נכנסת לאוטו. עשר שיחות שלא נענו מיואב ועוד מיליון הודעות ווטסאפ. אני מתקשרת אליו ברעד. ב"הלו" שלו אני שומעת שהוא והילדים כבר בדרך. "היי מתוקים", אני אומרת. יואב שותק. "אל תשאל מה קרה. היה עניין עם האוטו של מיטל. הטלפון שלי ננעל בפנים. אגיע ישירות להורים שלך, קניתי קוסקוס ואורז". יואב שותק. השתיקה שלו מבשרת את מה שהבטן יודעת. הסתבכתי.
השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
