כבר שנים שאביה של ענת צ'רני, זמרת אופרה פעילה ומצליחה, סובל ממחלת כליות כרונית. לפני כשנה הוצאה לו כליה והוא החל בטיפולי דיאליזה. "במשך חצי שנה הוא היה מאושפז ואחר כך עבר שיקום ארוך", היא משחזרת. "במהלך החודשים שבהם ליוויתי אותו באשפוז צפיתי בעבודת הקודש של האחיות - עבודה קשה עם המון יחס אישי והקפדה על פרטים, משהו שמאוד מתאים לי - והבנתי שהשהות במחלקה יכולה להיות נעימה יותר או פחות בזכות האחיות. החיידק שכבר קינן בי, התחזק".
החיידק המטאפורי היה לימודי רפואה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היה לה חלום כפול: גם להופיע על במה וגם להיות רופאה. את החלום הראשון הגשימה בגדול. את השני - היא מגשימה בימים אלה, בשינוי קל, עם סיום שנה ראשונה מתוך שנתיים וחצי בבית הספר לאחים ולאחיות של המרכז הרפואי "הלל יפה" בחדרה, שבו היא לומדת סיעוד במסגרת קורס הסבה לאקדמאים.
איך החלטת לקחת על עצמך משימה כה מאתגרת?
"מאפרת נפלאה שאיפרה אותי לפני הופעה באופרה סיפרה לי שהיא לומדת סיעוד במרכז הרפואי הלל יפה. למחרת כבר התקשרתי ונרשמתי לקורס הסבה לאקדמאים. הלימודים מתקיימים שלוש פעמים בשבוע לאורך היום".
וזה לא בא על חשבון ההופעות?
"אני גם לומדת וגם לא מוותרת על הבמה. בימים אלה, לדוגמה, יש לי תפקיד מרכזי ב'הדיאלוגים של הכרמליטיות' באופרה הישראלית. ברור שמדובר בהחלטה שמחייבת את המשפחה וגם גובה מחיר של זמן ופניות פיזית ונפשית. לשמחתי, בן זוגי תומך בי ולוקח על עצמו מטלות רבות".
בלגיה, צרפת, ישראל
צ'רני (40), נשואה ואם לבת ולבן (6, 3), חברת קיבוץ העוגן בשרון, היא ילידת נתניה, בת לאב בלגי ואם צרפתייה שהכירו בארץ, נישאו ואחרי סבב בבלגיה ובטורונטו קבעו את מושבם בישראל. כמה חודשים לאחר מכן נולדה ענת, בת שנייה במשפחה בת שלוש בנות.
"תמיד שרתי ורקדתי", היא מספרת. "בתיכון למדתי במגמות ביולוגיה ותיאטרון וניסיתי להתקבל ללהקה צבאית, אבל זה לא קרה. בצבא שירתתי כקצינת קשרי חוץ, ואחרי השחרור הייתי עוזרת של הנספח הצבאי בפריז. כל הזמן שאפתי להיות זמרת וקיוויתי להשתלב במחזות זמר, אבל באותו שלב לא עשיתי כלום לקידום החלום. באחד הימים פגשתי בשגרירות מאבטח - היום, אגב, מלחין מצליח - שהמליץ לי ללמוד הכול מאפס. למדתי תווים, הרמוניה, סולפז' ופיתוח קול. כשנחשפתי לעולם האופרה הבנתי שהוא כולל הכול: תיאטרון, מוזיקה, שירה, תנועה - כל האמנויות יחד, ברמה הכי גבוהה, וזה נראה לי הדבר הנפלא ביותר בעולם. אחרי שנה וחצי, כשחזרתי ארצה, התקבלתי לאקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב וסיימתי כעבור ארבע שנים. כעבור שנה הצטרפתי לתוכנית 'מיתר אופרה סטודיו' להכשרת זמרים צעירים של האופרה הישראלית והתחלתי לקבל תפקידי מצו־סופרן על הבמה הגדולה, עד שנהייתי אחת הסולניות שעושות תפקידים ראשיים וזכיתי לשיר גם על במות בחו"ל".
ולאן נעלם חלום הרפואה?
"הוא היה שם תמיד, אבל בשלב מסוים הבנתי שלא אוכל גם לעבוד כרופאה כי מעולם לא התכוונתי לוותר על הזִמרה. בתקופת הקורונה, כשהבמות שבתו, הגעתי למסקנה שרופאה כבר לא אהיה, אבל לעומת זאת אוכל להיות אחות".
ב־2022 זכית בפרס רוזנבלום על הישגיך בתחום הזִמרה האופראית. איך משלבים קריירה תובענית בחו"ל עם חיי משפחה?
"זה בהחלט אתגר גדול. תפקיד בחו"ל מחייב היעדרות מהארץ למשך חודש־חודשיים ולפעמים יותר. ברוב המקרים הילדים נסעו איתנו, כי אני לא יכולה להיפרד מהם לתקופות ארוכות. בעלי, דורון עמית, שהיה בעבר שחקן והיום מטפל בפסיכודרמה בנערים על הרצף האוטיסטי, תומך ומאפשר. עם זאת, כבר שנתיים לא שרתי בחו"ל וויתרתי על אודישנים מסקרנים, כי קיבלתי בארץ תפקידים שלא רציתי לוותר עליהם (בין היתר תפקיד גדול ב"חנוך לוין - האופרה", צ.ר). מבחינתי זה לא ויתור כואב. אני רוצה לשיר ולא משנה איפה, והאופרה בארץ היא בית שני בשבילי".
חילוץ מבארי
כמו רבים מהישראלים, גם צ'רני הושפעה באופן אישי מאוד ממאורעות השבת השחורה ב־7 באוקטובר. "בשעות הבוקר החלה לגעוש קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו. ג'רמי, בן דוד שלי מדרגה ראשונה, שחי בבארי עם נטע אשתו, בת הקיבוץ, שני ילדיהם הפעוטים (אז בני שלוש וחצי ושנה וחצי) וכלבה, כתב: 'פרצו אלינו הביתה. אנחנו אוהבים אתכם...!', ועורר תכתובת נואשת מכל הצדדים.
"כולנו ניסינו להפעיל את כל מי שהכרנו, אבל המצב ידוע: אף אחד לא הגיע אליהם. 13 שעות הם היו בממ"ד בלי מים, עם שני פעוטות, כלבה, כשנטע בחודש השביעי להיריון. ג'רמי החזיק את הידית של דלת הממ"ד כשבצד השני ניסו לפרוץ אותה. בתשע בערב הם חולצו תחת אש והועברו לבית החולים ברזילי, כי לנטע היו צירים מוקדמים", משחזרת צ'רני. "בלי לחשוב נכנסתי למכונית ונסעתי להביא אותם. ב־23:59, בדקה האחרונה של 7 באוקטובר, ראיתי אותם. הבאתי את בן דודי והילדים אלינו הביתה. נטע נשארה באשפוז, וכעבור שעתיים נסעתי להביא גם אותה. הם היו אצלנו כמה ימים, ולמזלנו הבית הדו־משפחתי שלנו היה ריק. בעליו, שנמצאים בשליחות בחו"ל, נידבו את הבית שלהם. מאז הם גרים צמוד אלינו, הילדים במסגרות בקיבוץ, ונטע ילדה את שיה, שהיום היא כבר בת חצי שנה".
במהלך אוקטובר השתתפה ענת גם ביוזמה מקורית של מנכ"ל האופרה, צח גרניט. היא ועמיתה, זמר האופרה עודד רייך, נבחרו לשיר בקליפ על פי המוזיקה של "עלובי החיים", שעובד ותורגם על ידי המוזיקאי דודי זבה, ובסופו המילים Bring Them Home. הקליפ, שנשלח לכל בתי האופרה בעולם לרגל יום האופרה הבינלאומי שחל ב־25 באוקטובר, נעשה ויראלי - יותר מחצי מיליון כניסות ברשתות החברתיות.
בואי נחזור רגע לאופרה ולסיעוד, האם האם את מוצאת חוט מקשר ביניהם?
"כן. הייעוד של שניהם הוא לעשות טוב לאנשים ולרפא את הגוף והנפש. בעיניי, אלה שני עיסוקים שמזינים זה את זה. הרי הסבל האנושי מגיע גם לבמה. באופרה הנוכחית, 'הדיאלוגים של הכרמליטיות', אני מגלמת את אם המנזר שנמצאת על ערש דווי - מחזות שרואים לא מעט בבית החולים. האמנות משלימה את החיים ולהפך".
אבל צ'רני מכוונת דווקא למחלקות השמחות של בית החולים והחליטה להיות אחות מיילדת. "כזמרת אופרה אני טובה בנשימות", היא מחייכת. "את בתי הבכורה ילדתי בלידה טבעית, בלי אפידורל, ובסוף יצאו לי צרחות שלא היו מביישות זמרת אופרה. בלידה השנייה כבר קיבלתי אפידורל ונעזרתי בנהימות, כדי לא לאמץ את מיתרי הקול, אבל בלחיצות כבר צרחתי".
אאוץ'.
"זה באמת כואב, אבל כשיש מיילדת טובה הלידה הופכת להיות קסם, ואני רוצה לנסות להפוך את החוויה הזו לכמה שיותר טובה לנשים רבות ככל האפשר".
הטיפול באביך לא עשה לך חשק להיות אחות נפרולוגית?
"האמת היא שהתחום מעניין אותי מאוד. כשלמדתי בתיכון במגמה ביולוגית, המגמה שלי התמחתה במערכת השתן והכליות, ובלימודים הנוכחיים, כשלמדנו אנטומיה ורפואה פנימית, כבר היה לי הרבה ידע מוקדם גם בגלל אבא שלי. אני לא שוללת את זה, אבל בשלב הנוכחי הנטייה שלי היא להיות אחות מיילדת, כדי להביא חיים לעולם".
