"קמתי לבוקר רגיל״, נזכרת ג׳ואל אקשטיין (56) ביום ההוא שבו השתנו חייה. ״נתתי ליחיאל נשיקה ואמרתי לו, ׳אל תשכח להכין תיק כי אנחנו נוסעים לחתונה אחר הצהריים ונשארים לישון בתל־אביב׳. למחרת היה יום הנישואים ה־12 שלנו, הזמנתי בית מלון בתל־אביב וכרטיסים לקונצרט. ככה עזבתי את הבית ונסעתי למשרדים של הקרן".
הקרן היא הקרן לידידות, שבראשה עמד בעלה, הרב יחיאל אקשטיין. זהו ארגון חברתי שהעביר תרומות לעשרות עמותות בהיקף של כמיליארד שקל בשנה. "יחיאל לא הגיע למשרד באותו היום, אבל ממילא לא היינו מדברים במהלך היום. כל אחד היה עסוק בעבודה שלו. המזכירה שלו ראתה שהוא לא מגיע לפגישה במשרד, אבל לפעמים הוא היה מבטל פגישה ברגע האחרון, והיא הניחה שפשוט שכח להודיע לה. המשרדים שלנו היו בשני בניינים שונים ברחוב מקביל. קבענו להיפגש בבית בשתיים ולצאת לחתונה, היה חשוב שנגיע לפני החופה כי הוא היה אמור לברך את אחת הברכות. בצהריים יצאתי הביתה, בדרך עוד הספקתי להתקשר ולהזמין שיש לדירה החדשה. היינו אמורים לעבור בסוף אותו החודש לדירה עם מפלס אחד באותה השכונה שבה התגוררנו, ארנונה בירושלים, כי ליחיאל היה קצת מאתגר לגור בבית עם מדרגות, כך שהבית היה מלא ארגזים״.
בהמשך אותו היום, 6 באוקטובר 2019, יחיאל נמצא מחוסר הכרה בביתו, לאחר שלקה ככל הנראה בדום לב. כשג'ואל צלצלה בפעמון איש לא ענה והיא נאלצה להיכנס דרך חלון המטבח בעזרת שכן, לאחר שגילתה כי הבית נעול והמפתח בתוך הצילינדר. ״מהחלון ראיתי אותו על הרצפה והבנתי מתנוחת הגוף שלו שהוא לא חי. לאחד השכנים היה מטפל פיליפיני שהתחיל לעשות החייאה, אבל כשמד״א הגיעו קבעו שהוא מת. שכבתי על הרצפה לידו והחזקתי לו את היד עד שחברה קדישא יגיעו. ידעתי שברגע שאתקשר להודיע למישהו, הכול נגמר. רציתי עדיין את הרגע הזה ששנינו לבד ביחד, בלי רעש, להחזיק עוד רגע את החיים האלה שהיו לי. פתאום אמא שלי התקשרה. מישהו סיפר לה שהודיעו בחדשות שיחיאל נפטר. אני עד היום לא יודעת מי דיבר עם התקשורת. ביום הנישואים קברתי את בעלי".
"אמרו לי: 'תעשי איתו ילד'"
הרב יחיאל אקשטיין, שנפטר בגיל 68, נולד בקנדה למשפחה בת ארבעה ילדים שבהמשך עברה לפלורידה. הוא היה איש רב־פעלים: סופר, מרצה באוניברסיטת קולומביה ובעל תוכנית רדיו יומית. ב־1983 הקים את הקרן לידידות, ארגון שפועל בארצות־הברית ובארץ, ומסייע כלכלית בתרומות לארגונים ולעמותות בתחומי רווחה, ביטחון, עלייה וקליטה. בין היתר הם מסייעים לעמותות עלם, רוח נשית, הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל ועוד. אקשטיין למד בישיבה יוניברסיטי, שם הוסמך לרבנות. בהמשך קיבל דוקטורט בפילוסופיה של הדת מאוניברסיטת קולומביה. את הקרן לידידות הקים בשיקגו, בעזרת תרומות – כולל כאלה של נוצרים אוונגליסטים. היו בישראל מי שסירבו לקבל את תרומותיו בגלל חשד למיסיונריות, וארגונים חרדיים נזקקו לפסק הלכה שיאפשר קבלת תרומות משיתוף הפעולה היהודי־נוצרי. אקשטיין היה אב לשלוש בנות מאשתו הראשונה, בוני. אחרי הפרידה ממנה, ב־2002, עלה ארצה, וכעשור אחר כך עלו הוריו לארץ.
ג׳ואל נולדה וגדלה בברצלונה, ספרדייה מבית יהודי, בכורה משני ילדיהם של יוסף מדינה, איש עסקים ספרדי־יהודי ולסלי בן־בסט, אמריקאית שלמדה עיצוב פנים בברצלונה, ושם הם נפגשו. אחיה של ג'ואל, הצעיר ממנה בשנה, חי בארצות־הברית. ילדותה עברה עליה עם זיקה ליהדות. ״בערב שבת הלכנו לבית הכנסת, עשינו קידוש ואחר כך ראינו טלוויזיה״, היא מספרת. ״בבית אכלנו כשר, בחוץ ערבבתי בשר וחלב״.
״כשיחיאל נפטר, גם העבודה שלי בקרן הופסקה ונשארתי בלי כלום. החיים שלי היו יחיאל והעבודה שלו, כי עם איש כמוהו לא יכולת להיות רק נשואה לו, היית צריכה להיות חלק מכל החיים שלו״
איך נוצר הקשר שלך לישראל?
"בגיל 15 בא שליח של 'עליית הנוער' לבית הספר והציג תוכנית לימודים מעניינת בישראל. באתי כדי לעשות כאן את כיתה י׳ בתנאי פנימייה ובסוף נשארתי שנתיים. חזרתי לברצלונה לעשות את כיתה י״ב, ושבתי ארצה כי התגעגעתי לאנשים״.
כשחזרה למדה באוניברסיטה העברית במכינה לתושבי חוץ, ואז למדה שנתיים בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן ופרשה. היא חזרה לירושלים, שכרה דירה, עשתה קורס סוכני נסיעות והתקבלה לעבודה בחברת התעופה ״איבריה״. בגיל 23 הכירה את בעלה הראשון, המבוגר ממנה ב־17 שנה, שהיה בעל חברת תיירות. שבעה חודשים לאחר שהכירו, התחתנו. מנישואים אלה נולדו שני ילדיה, ג׳ונתן (32) ואמנדה (30). אחרי כעשור התגרשה. ״רציתי חיים אחרים״, היא מסבירה.
את הרב יחיאל אקשטיין, אז גרוש ואב לשלוש, הכירה דרך דבורה גנני, שהייתה באותה תקופה מנכ"לית הקרן והכירה אותה דרך עבודה אחרת. ״היא אמרה לי, ׳את האישה שיחיאל צריך׳. היא לא שאלה אותו אפילו, וסידרה שאני אגיע לפגישה אצלה במשרד עם עוד הרבה אנשים, לא משנה שלא הייתי קשורה. בישיבה ישבתי לידו. היא אמרה לו, ׳ראית את האישה שישבה לידך? אתה רוצה לצאת איתה?'. יחיאל ענה: ׳כן, אבל למה שהיא תרצה לצאת איתי?׳. אני כמובן רציתי מאוד להכיר אותו. בפגישה הראשונה התאהבתי.
"הייתי אז בת 36. היו אנשים שאמרו לי, 'תעשו ילד, את תצטערי על זה'. אני לא רציתי. ילדתי את שני ילדיי צעירה ורציתי ליהנות איתו בלי משהו שיעצור אותנו, את הספונטניות לנסוע ממדינה למדינה. לא רציתי להיות 'תקועה' בארץ עם ילד״.
"הצעתי לעבוד בהתנדבות במחלקה אחרת בקרן, וכשאמרו לי שזה לא מתאים, הרגשתי שרצו להיפטר ממני. בדיעבד, הכול לטובה"
יחיאל היה רב אורתודוקסי. הוא ידע שאת לא מאוד דתייה?
"יחיאל היה רב מיוחד מאוד. הוא שמר מצוות, אבל לא כפה על הסביבה שלו לשמור מצוות. מבחינתו היה מספיק שהבית יהיה כשר ושומר שבת. בתחילת הקשר הלכתי בג׳ינס ובלי כיסוי ראש. הוא אמר 'תעשי מה שאת רוצה', וכיבדתי את מה שקשור אליו".
עם השנים התחשבת יותר.
"אחרי שהתחתנו הוא הוזמן לאיזה אירוע, ואמר לי, ׳כולם יהיו שם במראה דתי, אולי תרגישי נוח יותר אם תלבשי חצאית ותשימי איזה כובע, אבל זה לשיקולך׳. אני לא מכירה הרבה אנשים כאלה. לא היו שום מחלוקות בינינו על הנושא, עשיתי דברים מתוך כבוד אליו. הרי אם אגיע עם ג׳ינס וחולצה חשופה, מה יחשבו עליו? עם השנים התחלתי ללבוש יותר חצאיות ולחבוש כובע, אבל השיער היה פזור. עד שיום אחד הוזמנו לערב גאלה בארצות־הברית. לא הייתי מסוגלת ללבוש שמלה ארוכה ולחבוש כובע על הראש. נראה לי מגוחך לחבוש כובע בערב. מה הפתרון האולטימטיבי? פאה. מאז, בכל פעם שהיה לנו אירוע בחו״ל, לקחתי את הפאה שלי, כי את לא צריכה לחפש מספרה. בשלב מסוים הלכתי איתה יותר ויותר".
5 צפייה בגלריה
ה"מטרה היא לסייע בצורך חירומי שבו אף אחד לא יכול לעזור מיידית"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מתי הסרת אותה?
"רק לפני כמה חודשים. זה לא קרה בן־רגע, התחלתי ללכת יותר עם כובע בייסבול, ויום אחד את יורדת לזרוק את הזבל בלי, ואחרי זה למכולת בלי, ואז שנייה הולכת למקום אחר בלי. זה תהליך ארוך, כמו שהתהליך לחבוש אותה לא קרה ביום".
היום את לובשת ג׳ינס וגופייה.
"גם עם הלבוש עברתי תהליך. בהתחלה הלכתי עם מכנסיים וחולצה ארוכה, ולאט־לאט החולצה התקצרה. יום אחד המכנסיים הרחבים שקניתי לאחר מותו – כי העליתי במשקל – גם התחלפו בג׳ינס. הייתי ממש רזה בזמן נישואיי. שמרתי מאוד. היום החצאיות, החליפות והשמלות הארוכות לא עולות עליי ואוטומטית אני קונה בגדים חדשים עבור מי שאני היום. אם יחיאל היה חוזר, הוא לא היה מזהה אותי״.
300 שיחות ביום מנזקקים לסיוע
בשנה שלאחר מות בעלה שקעה ג׳ואל אקשטיין בדיכאון קליני. כמה שבועות לא יצאה מהמיטה. ״ליד המיטה עוד נשאר התיק שיחיאל התחיל להכין כדי לנסוע. לא יכולתי להזיז את התיק שבועות. הייתי צריכה את האיש שלי כדי שינחם אותי״.
לאחר כחודש החליטה הנהלת הקרן בראשותה של יעל אקשטיין, בתו של יחיאל, שנכנסה לנעליו הענקיות של אביה, לסגור את מוקד פניות הציבור שניהלה ג׳ואל כמנהלת ללא שכר, לצד הדס צרפתי, מנהלת־שותפה (בשכר). איתן הלכו הביתה עובדים נוספים. ״כשיחיאל נפטר, גם העבודה שלי בקרן הופסקה״, היא אומרת. ״נשארתי בלי כלום, לוקחים לך את הבעל ואת כל היומיום שלך. החיים שלי היו יחיאל והעבודה שלו, כי עם איש כמו יחיאל אקשטיין, לא יכולת להיות רק נשואה לו, היית צריכה להיות חלק מכל החיים שלו, והוא היה הקרן. לאחר מותו הייתי בטראומה מוחלטת ובשוק. לא ידעתי איך לקום בבוקר ומה אני עושה בלעדיו ובלי הקרן. עבדתי שם 12 שעות ביום במוקד פניות הציבור, היו לי תפקיד רשמי וכרטיס ביקור״.
מה הרגשת?
"הטענה ששמעתי הייתה שסוגרים את המוקד. הצעתי לעבוד בהתנדבות במחלקה אחרת, וכשאמרו לי שזה לא מתאים אפילו במחלקה אחרת, הרגשתי שרצו להיפטר ממני. בדיעבד הכול לטובה. אם הייתי נשארת שם, לא הייתי מתפתחת למי שאני היום״ (יעל אקשטיין בחרה לא להגיב לטענות).
הצעד הבא שלה היה להקים מחדש את המוקד שנסגר. ״יחיאל היה מחובר למוקד פניות הציבור, ולא רציתי לתת לחלום שלו למות. היו לנו 300 שיחות ביום מאנשים שזקוקים לסיוע, וכל יום הייתי חוזרת הביתה עם סיפורים על אישה כזאת וכזאת שהתקשרה. שכרנו את המספר עם הכוכבית, שהיה הטלפון של המוקד, ושתינו, הדס צרפתי ואני, ענינו לטלפונים. רשמנו עמותה, הקמנו בורד מנהלים, וניסינו לקבל תרומות".
קיבלתן?
"היו כאלה שנתנו לי כמה מאות שקלים בחודש או שתרמו באופן חד־פעמי והפסיקו לענות לטלפון שלי. כולם קרובים אלייך כשיש לך קרן של מיליונים. גיליתי שאף אחד מהם לא היה חבר שלי. זה היה כואב. היום אני רואה בזה ברכה, לדעת מי החברים שלך באמת. הרבה אנשים פגעו בי. בשלב מסוים המוקד נסגר״.
נשים מפייסבוק, קפה ועוגה
בניסיון להתמודד עם השבר, חיפשה לעצמה קבוצת תמיכה לאלמנות. "לא מצאתי את מקומי כי בקבוצה שמצאתי כולן היו בנות 80 ואני הייתי בת 51. בארגון אחר אמרו לי שהם מטפלים רק באלמנים ובאלמנות עם ילדים מתחת לגיל 18. מצאתי את עצמי במין ואקום כזה, שאני לא שייכת לצעירים ולא למבוגרים. הייתי אבודה לגמרי. יום אחד מצאתי בפייסבוק נשים ששאלו אם יש קבוצת תמיכה בירושלים. הזמנתי אותן אליי הביתה, חמש נשים, והתחלנו להיפגש כל שבועיים אצלי בבית על כוס קפה ועוגה. בהתחלה הצורך היה לדבר: מה אנחנו עושות עם הבגדים של הבעל ומה אנחנו עושות כשמגיע איש מקצוע הביתה ואיך מתגברים על הפחד של גבר זר שבא לתקן משהו בבית של אישה שגרה לבד?
"בתחילת הקשר הלכתי בג׳ינס ובלי כיסוי ראש. הוא אמר 'תעשי מה שאת רוצה'. אחרי שהתחתנו הוזמנו לאירוע והוא אמר לי, ׳אולי תרגישי שם נוח יותר אם תלבשי חצאית ותשימי כובע, אבל לשיקולך׳"
"הרגשתי אז שאם אספר מה אני עושה, יאשפזו אותי. למשל, הייתי פותחת את הארון ומריחה את הבגדים של יחיאל. בקבוצת התמיכה כולן צחקו שגם הן עושות את זה, וחשבתי, ׳וואו, אז אני לא משוגעת׳״.
אחרי שנה וחצי הקימה קבוצת תמיכה שנייה, השתתפה כמשקיפה מהצד בקבוצת טיפול ובהמשך עברה קורס הנחיית קבוצות. במקביל הוסיפה לסל הכלים שלה לימודי NLP ופסיכולוגיה חיובית. בימים אלה נפתחת קבוצה תמיכה חמישית בהנחייתה, שכוללת אלמנים ופועלת במשרדי WeWork ירושלים. ״לפני שהתאלמנתי לא לחצתי יד, כי לא אהבתי מגע״, היא אומרת, ״היה לי נוח להגיד שאני שומרת נגיעה. היום בקבוצות אני קודם כול מחבקת חיבוק של ממש, גם נשים וגם גברים. גם גברים כואבים״.
אחד הקורסים שעשתה היה עמידה מול קהל. ״בנישואיי ליחיאל לא היה לי צורך לדבר. דאגתי רק שתהיה לי כוס יין ביד", היא מודה. "הוא היה כל כך כריזמטי כשהוא נכנס לחדר. פתאום הייתי צריכה ללמוד לדבר עם אנשים ולא ידעתי איך.
"אני זוכרת ששנה אחרי שהוא נפטר הזמינו אותי דרך בית הכנסת של השכונה לארוחת שישי עם פנויים ופנויות. אמרתי, 'מה פתאום? אני לא שייכת לזה'. זה היה הדיסוננס, איך את חיה כאישה נשואה כשאין לך בעל לידך?".
איך הסתדרת מבחינה כלכלית?
"ברגע שיחיאל נפטר, כל החשבונות שלנו, ששילמתי דרכם הוצאות, ננעלו. לא היה לי כספומט ולא כרטיס אשראי. נותרתי בעצם חסרת כול, עד שצו הירושה נכנס לתוקף. כשהכול הסתדר קיבלתי את הפנסיה שלו. הבית שבו גרנו נמכר והכסף חולק ביני ובין בנותיו. את הדירה שרכשנו במשכנתה מלאה מכרתי. אני גרה בשכירות היום ואני שמחה, באמת. עיצבתי אותה לטעמי. יש בה דברים שמזכירים את יחיאל, ועם הזמן היא מקבלת את האופי שלי״.
סיורים, סדנאות וגם ספר
בחודשים האחרונים הקימה, יחד עם הדס צרפתי, את העמותה ״אלף – אלמנות אתן לא לבד״. העמותה מסייעת לאלמנות ולאלמנים שאינם נתמכים על ידי משרד הביטחון או הרווחה, וההשקה כוונה ל־23 ביוני, יום האלמנות הבינלאומי.
מי יכול להיעזר ב״אלף״?
"אלמנות בנות 65-50, שארגון אלמנות צה״ל או משרד הביטחון לא מחבק אותן. יש אלמנות שקופות. אם בעלי מת מהתקף לב, אין ארגון שיעטוף אותי, ואני רוצה שנשים וגברים יפנו אלינו ואנחנו נחבק אותם. המטרה היא לסייע בצורך חירומי שבו אף אחד לא יכול לעזור מיידית. למשל, משפחה נזקקת עם תינוק שמוכרת לרווחה ומנתקים לה את החשמל בחורף – אם האלמנה תנסה להתקשר לעובדת הסוציאלית, לא בטוח שתשיג אותה מהרגע להרגע, ואם כן, היא לא תצליח לטפל בהם מיידית בגלל ביורוקרטיה. כשפונים אלינו, אנחנו בודקות שהמשפחה נזקקת לפי שאלון של 25 שאלות, ומתקשרות לחברת החשמל דרך איש הקשר שלנו, שמאפשר לפרוס את החוב לתשלומים או לממן לה סכום מסוים.
״'אלף' מארגנת קבוצות תמיכה לאלמנות גם בספרדית ובצרפתית, סיורים וטיולים, סדנאות כתיבה, בישול, חשיבה חיובית וסיוע בהבנת הזכויות".
בימים אלה מתפרסם בהוצאה פרטית הספר ״אלמנת הרב״ שכתבה – תרגום של גרסה אנגלית שכבר נמכרת כמה חודשים ב״אמזון״. ״התחלתי לכתוב ממש כמה חודשים אחרי שהוא נפטר. זה היה היומן שלי. לכל אישה שמתאלמנת אני ממליצה לכתוב, כדי לשחרר. הספר מתעד את השנתיים הראשונות של כל מה שעברתי. הספר לא סוגר חשבונות, כי החלטתי שאני הופכת להיות אדם חיובי ומברך על כל רגע בחיים. אני לא נאחזת ב'עשו לי, אכלו לי, שתו לי'. הספר כן מתאר את הנפילות של היומיום והוא הכי עירום שאפשר. רציתי שכל אלמנה תדע שמה שהיא עוברת הגיוני ושיש נשים כמוה״.
