בואו נעשה תרגיל קטן. המקום: ספסל במרכז רפואי. מימינך יושב זוג בהמתנה ומשוחח. השיחה נסובה על הניהול המצוין של פרופ' משעל את המרכז הרפואי. משמאלך המנקה של המרכז הרפואי. ועכשיו, עם יד על הלב: איך קראת את המילה מנקה? מנקָה או מנקֶה? ועל מי חשבת כשקראת על פרופ' משעל – על גבר או על אישה? וכשדמיינת את הזוג, מה ראית במוחך – גבר ואישה? יש סיכוי שחשבת על אישה ואישה או גבר וגבר? ומה לגבי מוצא המנקה? הזוג? והאם פרופ' משעל ממוצא ערבי? יהודי? אחר?
"התשובות שלנו לעצמנו הן ההוכחות לתבניות שבראשנו", אומרת טל ברייר בן מוחה, שעיבדה את התרגיל המקורי של הפסיכולוגית האמריקאית כריסטיה ספירס בראון לגרסה ישראלית, "רובנו, כנראה, נדמיין סיטואציה תבניתית וסטריאוטיפית. לכולנו יש תבניות כאלה, וגם אני, שעוסקת בנושא הזה ונושמת אותו, נופלת לא אחת למחשבה סטריאוטיפית. התבניות האלה מוטמעות בנו מאז לידתנו, ומתורגמות למסרים מגדריים לא מודעים שעוברים מאיתנו – הורים, נשות חינוך ואנשי חינוך – אל הילדות והילדים. למסרים האלה מצטרפים מסרים דומים מהספרות, מהתקשורת ועוד. להטמעה מינקות יש משמעות אדירה בגלל הפלסטיות של המוח בגיל הרך, שמושפע מהתבניות האלו".
"בניגוד לנושאים בוערים כמו איכות הסביבה, שם ברור שיש בעיה, בתחום המגדר יש תחושה שהמצב היום ממש בסדר"
ברייר בן מוחה כבר רגילה לכך שמכנים אותה לפעמים טרחנית, קיצונית או יהירה. כמייסדת "מנהיגותה", ארגון להורות מודעת מגדר וחינוך מודע מגדר, היא מרגישה שלא תמיד מבינים בכלל מה היא רוצה. "בניגוד לנושאים בוערים אחרים, כמו איכות הסביבה למשל, שם ברור שיש בעיה, בתחום המגדר יש תחושה שהמצב כיום ממש בסדר. אין בעיה, יש שוויון. אני יודעת שלפני שאני מעבירה את הידע הרב שיש לי אני חייבת לעבור את המשוכה הזו, חייבת להכניס לאט־אט ובעדינות להבנה ולמודעות אחרת", היא אומרת. בימים אלה היא מוציאה את ספרה הרביעי "ילדות שווה - הורות מודעת מגדר" (הוצאת מנהיגותה) שמנסה להוכיח עד כמה ההטיות המגדריות נעלמות מעינינו ועד כמה אפשר וחשוב לשנות אותן.
מה חושבים רוב ההורים שאת פוגשת על פערים מגדריים?
"רוב רובם של ההורים מרגישים שהמצב היום תקין, הנשים הרי התקדמו כל כך במאה השנים האחרונות, זה לא מה שהיה פעם. לפעמים אני שומעת מההורים טענות למה צריך בכלל ללמד את הילדים למשל על רוזה פארקס, לוחמת זכויות האדם, הרי זה לא המצב היום. מעבר לזה, רובנו בטוחות ובטוחים שבבית שלנו אנחנו פועלות ופועלים בערכים של שוויון, אין משחקי בובות רק לבנות או משחקי כדורגל רק לבנים, שהכול זהה בעצם.
4 צפייה בגלריה
"רובנו בטוחות ובטוחים שבבית שלנו יש שוויון, אין בובות רק לבנות או כדורגל רק לבנים"
(צילום: Shutterstock/ASAP Creative)
"כל הנושא של הורות מודעת מגדר זה המון אינטראקציה בין המה והאיך. לגבי ה'מה' יש הסכמה - רוב העולם בעד שוויון, בעד פתיחת קשת אפשרויות, בעד שבנות יגדלו להיות מנהיגות בדיוק כמו בנים, בעד שבנים ידעו להיות חומלים ומטפלים בדיוק כמו בנות. אבל לגבי ה'איך' יש בעיה, והרבה פעמים אנחנו פועלות ופועלים נגד המה באופן לא מודע. מבחינתי תהיה הצלחה שהורים יקראו את הספר ויזהו את הנקודות העיוורות שלהם".
מה ההבדל בין הבלון של סיגלית לבלון של אלון?
לפעמים, מספרת ברייר בן מוחה, אחרי ההרצאות שלה, שבהן היא מצביעה גם על הטיות מגדריות בספרי ילדים קלאסיים, מוטחת בה האשמה בחצי קריצה: 'הרסת לי את הסיפורים שגדלתי עליהם'", אומרים לה. "טענה אחרת שאני שומעת היא: 'אבל מה את רוצה? הסיפור נכתב לפני הרבה שנים', או 'הסופר לא הכניס את המסר הזה בכוונה, למה לבקר אותו?'".
ומה את עונה?
"שאין כאן הפניית אצבע מאשימה כלפי הסופר או הסופרת, ואין כאן פסילה או אישור של הספר. כל מה שחשיפת המסרים המגדריים עושה היא להרגיל אותנו לזהות אותם, כך שנוכל לבחור בצורה מושכלת יותר מה נכון לנו להכניס הביתה".
באגדות המוכרות, שבהן הנסיכה זהובת השיער מחכה לנסיך שיושיע אותה, ההטיות המגדריות הכי בולטות, מן הסתם. אבל ברייר בן מוחה מוצאת אותן גם במקומות אחרים. למשל:
- מעשה בחמישה בלונים (מרים רות) – הספר כולל גם היבטים מגדריים חיוביים: מערב גם בנות וגם בנים כמעט באופן שווה, הבלונים וצבעיהם אינם סטריאוטיפיים (לרותי בלון כחול, לאלון בלון אדום) וכך גם בגדיהם של הילדות והילדים ומידות הגוף שלהן ושלהם. לצד זאת, יש גם הטיות. הבלון של אורי מתפוצץ כשהוא משחק איתו (משחק ושמחה) ואילו של סיגלית כשהיא מלטפת חתול (ליטוף וחמלה). הבלון של רון גדול "כמו הראש של אבא, כמו השמש", ואילו את הבלון של רותי היא מחבקת "כמו שמחבקים בובה, כמו שמחבקים את אמא". כשהבלון של רון מתפוצץ, נאמר לו: "אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון". לעומת זאת, כשהבלון של רותי מתפוצץ, נאמר לה: "אל תצטערי, רותי. כך קרה גם לרון, זה סופו של כל בלון" – הבן הוא הדגם לחיקוי.
- מיץ פטל (חיה שנהב) – נראה שהאריה והג'ירפה עושים הכול ביחד, אבל מי שמציע לראות מה קורה עם מיץ פטל זה האריה, הג'ירפה רק מצטרפת. ושימו לב להצעה האחרונה: "התחרות! – הכריז האריה, התחרות! – צווחה הג'ירפה". בעוד שהוא מכריז, היא צורחת.
- ספר הפילפילים (אלונה פרנקל) – באיור, אבא פיל תמיד ראשון בטור. אמא פילפילה האכילה וקילחה, ולמרות זאת נכתב "אבא ואמא טיפלו בפילפילה".
- חתול תעלול (ד"ר סוס) – הילד המספר פעיל ומדבר, ולעומתו הילדה (טלי, בתרגום העברי של לאה נאור) מפחדת ואיננה אומרת מילה לאורך כל הסיפור (שבו אפילו הדג מדבר!).
- בייגלה (מרגרט ריי) – כלב התחש אוהב את הכלבה זהובה, אך היא דוחה את ניסיונות ה"חיזור" שלו. חרף סירוביה החוזרים ונשנים, הוא עוקב אחריה ואז "מתמזל מזלו" והיא נופלת לבור שממנו הוא מציל אותה, היא מתאהבת בו ומיד מגיעה חתונה. מעבר לממד הסטוקריות, המסר הוא שרצונו של הבן הוא המשמעותי יותר, נחישותו מעידה על גבריותו וההפי־אנד היחיד האפשרי הוא חתונה.
הכי נהניתי עם גננות
המודעות המגדרית של ברייר בן מוחה (46) התחילה כבר מילדות. היא גדלה בהוד־השרון, בת בכורה במשפחה עם שלוש בנות, ונחשפה לשאלות מגדריות בעקבות תפקידה של אמה, גבי ברייר, כיו"ר ויצו בעיר. "שמעתי מאמא חוויות וסיפורים לא פשוטים. הכרתי את התופעה של נשים מוכות כשזה היה פחות מדובר, שמעתי על אלימות מסוגים שונים, גם פיזית וגם כלכלית. מגיל צעיר היה לי ברור שאני חייבת להתגייס לזה והחלום שלי היה להיות עורכת דין שתעזור לנשים במאבק שלהן".
4 צפייה בגלריה
"בנים בגיל צעיר נחשפים יותר למתמטיקה, בנות נחשפות לשיח רגשי". טל ברייר בן מוחה
(צילום: אלעד גרשגורן)
את מגדירה את בית הילדות שלך כבית שוויוני?
"ממש לא בטוח. מצד אחד, הייתה הפעילות של אמא שלי ומצד שני, הבית היה סטריאוטיפי מאוד במובן שאמא שלי בעצם עבדה בהתנדבות והפרנסה הגיעה מאבא, גדי ברייר, שהיה מהיועצים הארגוניים הראשונים בארץ. אמא שלי הייתה ההורה העיקרי שטיפל בנו רוב שעות היום, אבא עבד שעות מטורפות והיינו איתו בעיקר בשישי־שבת. מה שכן, כבר אז הבנתי כמה אמא שלי מתאמצת והיה לי קשה עם המונח עקרת בית".
"אמא שלי הייתה יו"ר ויצו בהוד־השרון. שמעתי ממנה על נשים מוכות כשזה עוד היה פחות מדובר. מצד שני, הבית היה סטריאוטיפי כי היא עבדה בהתנדבות ואבא פרנס"
בכיתה ז' נחשפה להטיה המגדרית הראשונה בחייה, כשהפרידו את התלמידים: בנות - לכלכלת בית, בנים - לחשמלטרוניקה. "זה הזיכרון הראשון שלי אומרת: לא, אני לא מוכנה. אני לא יודעת להסביר את זה, אני רק זוכרת שלמרות שהייתי בבית ספר חדש, חנונית מאוד ולא מתווכחת עם בעלי סמכות, פה ממש התקוממתי וסירבתי להיכנס לכיתת הבנות. אמא שלי כמובן תמכה בי, ואחרי מאבק לא פשוט הייתי התלמידה היחידה מתוך שש כיתות שלמדה חשמלטרוניקה. האמת? סבלתי מכל רגע. לא הבנתי בזה שום דבר, אבל היה לי ברור שאני מייצגת משהו שהוא גדול ממני. ההשקעה הגדולה שלי השתלמה והצטיינתי ובספר המחזור של סוף כיתה ט' כבר היה ברור לאן אני חותרת וציירו אותי מנופפת בשלט 'שוויון לנשים'".
"הייתי התלמידה היחידה מתוך שש כיתות שלמדה חשמלטרוניקה. סבלתי מכל רגע, אבל היה לי ברור שאני מייצגת משהו גדול ממני"
גם בשירות הצבאי התמודדה עם מוסכמות מגדריות. "הייתי מדריכת סימולטורים ביחידת מורן בחיל התותחנים, ובמקום ללכת לקצונה התעקשתי ללכת לעשות את קורס המפקדים שם כדי להכיר טוב יותר את השטח ולשנות בהתאם את מערכי ההדרכה. זה היה תקדימי. עברתי ארבעה חודשים של קורס פיזי קשה בחורף במצפה־רמון, סבלתי מאוד, אבל גם פה היה לי ברור שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול וחשוב".
"בצבא הייתי מדריכת סימולטורים ביחידת מורן. בבמקום ללכת לקצונה התעקשתי לעשות קורס מפקדים, זה היה תקדימי"
אחרי הצבא למדה משפטים, אבל החלום להיות עורכת דין לוחמת צדק התנפץ מהר מאוד כשמצאה את עצמה מייצגת בעיקר חברות נדל"ן גדולות מול משפחות של דיירות ודיירים שתבעו אותן, ואז החליטה ללכת בעקבות אביה וללמוד ייעוץ ארגוני. גם העבודה בעולם הארגוני – שם פיתחה מודל לחיבור בין עולמות הבית והעבודה - לא הביאה לה את תחושת המשמעות שחיפשה. רק לאחר לימודי מגדר ועבודה עם מסגרות חינוך, בעיקר של הגיל הרך, הרגישה שהיא מתחילה ליצור שינוי. "הכי נהניתי עם הגננות, כי הרגשתי שאני משפיעה ומצליחה לגרום להן להפוך את הגן שלהן למקום מודע יותר למגדר. פתאום הגננות התחילו לראות את הדברים אחרת". ההצלחה הובילה להקמת "מנהיגותה" שהתרחבה בהמשך מחינוך מודע מגדר גם להורות מודעת מגדר. כיום היא מרצה בארגונים עסקיים, במוסדות חינוך ובאקדמיה והקימה את אתר "תרבות שווה" ואת קבוצת הפייסבוק "ספרות שווה" שפייסבוק העולמית בחרה בה כאחת מהקהילות המשפיעות בישראל.
דפי עבודה בעייתיים
ברייר בן מוחה מתגוררת בכרכור, נשואה לאבינועם בן מוחה, מנכ"ל סבן אילבן ישראל, והם הורים לשלוש בנות: עידן (17), רז (14) וליאור (10). "הפעם הראשונה שבה חוויתי כהורה את הפער בין ה'מה' ל'איך' הייתה במסיבת חנוכה בגן של עידן, כשכל הבנות יצאו בריקוד עם צעיפים שקופים וכל הבנים ניגנו בדרבוקות. היה לי ברור שזאת לא הבחירה של הבת שלי. אחר כך נתקלתי בזה גם בטקסים בבתי הספר, שבהם הבנות הופרדו מהבנים, ושם כבר הרשיתי לעצמי להעיר. אני מרגישה את זה גם בדפי העבודה מבתי הספר, למשל, בדף שבו היו צריכות לסדר משפטים מהמילים: 'אורי חלב נתן לחתולה' ו'לכלה חתונה יפה הייתה'. יכולתי לתווך את זה לבנות שלי ולהסביר את הבעייתיות. התלבטתי אם להתקשר למורה או למנהלת ובסוף החלטתי ללכת על זה. בהתחלה הן לא הבינו מה אני רוצה מהן בכלל".
"במסיבת חנוכה בגן הבנות רקדו עם צעיפים והבנים ניגנו בדרבוקות. היה לי ברור שזאת לא הבחירה של הבת שלי. בבית הספר כבר הרשיתי לעצמי להעיר"
הבנות שלך הולכות בדרכך מודעת המגדר?
"כל אחת הולכת בדרכה, אבל המודעות המגדרית שלהן הרבה יותר רחבה ממה שהייתה לי בגילן. הן ישימו לב איך לדבר בשפה שוויונית, יכתבו עבודות בצורה מודעת, ובכלל, זה כבר חלק טבעי מהחיים שלהן".
העובדה שיש לך שלוש בנות ושתי אחיות השפיעה על עיצוב התפיסה שלך?
"במידה מסוימת אני חושבת שכן. אבל נושא הבנים והמגדר התפתח מאוד בשנים האחרונות: ההבנה ש'משטרת הגבריות' יושבת על בנים מהרגע שהם נולדים. העובדה שהם נדרשים להוכיח כל הזמן שהם 'גבר' ולא החליקו חלילה במורד לעבר הנשיות. המחקרים מראים גם שבנים מגיל צעיר נחשפים יותר למתמטיקה ובנות נחשפות הרבה יותר לשיח רגשי".
"במחקר שאלו אמהות מהו השיפוע התלול ביותר שעליו יצליחו הפעוטות שלהן לזחול. אמהות לבנים העריכו ביתר את ביצועי ילדיהן"
בספר את אומרת שההטיה המגדרית משפיעה גם על ההתפתחות המוטורית של בנים ובנות.
"נכון. יש מחקר מעניין מאוניברסיטת ניו־יורק: שאלו אמהות לפעוטות, בנות ובנים, בגיל 11 חודשים, מהו השיפוע התלול ביותר שעליו לדעתן יצליחו הפעוטות לזחול. נתנו לפעוטות לזחול על שיפועים שונים ומצאו שבפועל ממוצע הביצוע של הבנים והבנות היה זהה. ההבדל המשמעותי היה בציפיות. אמהות לבנים העריכו ביתר את ביצועי ילדיהן, ואילו אמהות לבנות העריכו בחסר את ביצועי בנותיהן. סביר להניח שהציפייה הנמוכה הזו תגרום לאמהות להגביל את הבנות הרבה יותר בטיפוס בגן השעשועים, וזה עלול להוביל ליכולות פיזיות נמוכות יותר בעתיד וגם לפחות אמונה עצמית ביכולת".
אם זה כל כך מוטבע בנו, כיחידות וכחברה, אפשר בכלל לשנות את זה?
"אני מאמינה שהכול מתחיל במודעות. מכאן כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו. הורות מודעת מגדר היא תהליך שמתחיל ברגע של הבנה והכרה וממשיך בזיהוי התבניות שלנו. לפעמים התהליך מסתיים בשינוי ובבחירות מושכלות יותר. לפעמים ההבנה מספיקה".
איך ללמד מודעות מגדרית?
- להפנות את תשומת הלב להטיות. למשל, לשאול: "מה את חושבת על השלט הזה? מה לדעתך חסר כאן? "האם יש סיכוי לדעתך שיהיו אנשים שייפגעו מהשלט הזה?" ולהוסיף מידע על האפליה או על החלופה האפשרית.
- לציין עשייה שוויונית ש"נותנת קונטרה". "זוכר את הספר שקראנו שבו הוצגו משפחות מכל הסוגים ולא רק מסוג אחד?"
- לעודד פעולה. לשאול "מה לדעתך כדאי לעשות?" ולחכות לתשובה. אפשר גם להציע הצעות משלנו, למשל, לספר בכיתה או בגן על דמויות נשיות בולטות.
