לאה,
אפתח בסליחה על שאני כותבת לך, הרי זה יכול להתפרש כהיתלות באילנות גבוהים, זה הרי כמעט פשע לכתוב מכתב לך, שאין כמוך בכתיבת מכתבים. האמת היא שזאת כנראה הטרדה מתמשכת מצידי, כי הרי אם ישנה איזושהי תודעה של אחרי המוות, אני מטרידה אותך כבר מעל עשור. בכל פעם שאני מסיימת את ההצגה שלי "אולי מחר אני אהיה", שבה אני מגלמת את דמותך, לאה, או את המופע "פגישה עם משוררת", שבה אני פוגשת את דמותך ושרה משירייך, אני שואלת את עצמי מה היה יחסך אל האינטרפרטציה שאני עושה לדמותך. האם היית יוצאת באמצע ההצגה (חלילה!), או מזדהה ואוהבת (הלוואי!)? ההצגה והמופע מבוססים על יצירתך, יומנייך וכן, מכתבייך. האם השארת אותם אחרייך על מנת שיפורסמו? ואולי לכן כתבת שמות מסוימים ביומן בראשי תיבות בלבד?
התאהבתי בך כבר כשהייתי ילדה. קיבלתי את "צריף קטן", אוסף שירייך, וכל כך אהבתי אותם, עד שאת "הילד הרע" הגשתי כמונולוג לבחינות הקבלה ל"תלמה ילין". כך, את ניצני הקריירה שלי אני חבה לך. בשנת 2006 חזרתי משבוע הספר העברי כשבאמתחתי יומנייך ושלושת הכרכים של כל שירייך. כל כך התרגשתי מקריאת היומנים והזדהיתי, עת בדידותך נגעה בבדידותי. כי בדידות זה לאו דווקא לבד, בדידות זה להיות אחר ושונה גם כשאתה מוקף אנשים, ואולי אפילו אעז לומר שזאת תחושה שנולדים איתה.
נכון, את חווית אכזבות אינספור בחיי האהבה שלך בעוד שאני זכיתי לחוות אהבות, להקים משפחה ובעיקר, להביא את בתי לעולם. כמו שכתבת: "ילדה, להחזיק בכף ידה הקטנה ולשיר לה את שירי". אבל עדיין הזדהיתי איתך, עם הנבדלות, עם הקושי להיות חלק מקבוצה (למשל, הקושי שלך בקבוצת "יחדיו"), וגם עם האומץ לעמוד על דעתך גם כשהיא נבדלת לגמרי מדעתם של האחרים. ב־1939, כששלונסקי ואלתרמן קבעו כי על השירה העברית להתגייס למלחמה, כי "או שכותבים שירי מלחמה או שלא כותבים בכלל", האמנת כי דווקא בימי מלחמה ישנו הכרח למשורר לכתוב שירי אהבה והלל לטבע ולהזכיר כך כמה החיים יקרים. עמדת בפני לעגם של המשוררים נגדך כמשוררת רומנטית והמשכת בדרכך שלך ובכתיבת שירייך.
" כששלונסקי ואלתרמן קבעו כי על השירה העברית להתגייס למלחמה, את האמנת כי דווקא בימי מלחמה ישנו הכרח למשורר לכתוב שירי אהבה והלל לטבע ולהזכיר כך כמה החיים יקרים"
צחקתי כשכתבת על הביקור בהרמיטאז', כיצד ארבע שעות במוזיאון מספיקות על מנת "לרצחך נפש". אכן כוח קליטתו של אדם להתרשם מאמנות מוגבל לשעתיים וחצי מקסימום, אני איתך, לאה.
הפרית אותי, לאה, והתיישבתי לכתוב בהשראתך. זיהיתי קונפליקט בחייך בין יצירתך לאהבותייך ונתתי לך לעשות דין וחשבון עם אהבותייך ולזמן את הגברים בחייך על מנת להבין מדוע לא זכית בחייך באהבה אחת במלואה, שאלה ששאלת לא פעם בחייך. הלוואי והיית יודעת כמה אוהבים את שירייך, לאה, את המשוררת הגדולה ביותר שהייתה לנו. הייתי רוצה לפגוש אותך לקפה ואפילו לסיגריה, להפריח איתך טבעות עשן ולהודות לך על שירייך שבהם מצאתי לא פעם נחמה.
אסיים בציטוט מתוך אחד השירים שלך שכל כך אהוב עליי, אני דומעת ומתרגשת בכל פעם שאני קוראת את המילים מתוך "יום בו יקום": "יום בו יקום בינינו כחומה/ כל עלבון קטן אשר שתקנו/ כל רגש מר, אשר בלב חנקנו/ פגיעות, אשר נשאנו בדממה..."
אין כמוך לתאר מפגש בין מי שאהבו פעם, אין כמוך, לאה גולדברג. תודה.
שירה.
