אין דרך טובה לומר את זה: בכל הנוגע ללימודי חיסכון נכשלתי כישלון חרוץ. אמנם תמיד הייתי תלמידה טובה ושקדנית, אבל במקרה הזה המורה הייתה כותבת: "התלמידה קראה, הפנימה, ואז בחרה ביודעין להתעלם מהחומר הנלמד".
נחזור רגע להתחלה. השנה היא 2018, אני גרושה טרייה יחסית, אמא לבת (היום בת תשע), ורואה איך המינוס לא מפסיק לטפס. הוחלט שעבור גיליון החיסכון השנתי של "לאשה" אראיין נציגה מעמותת "פעמונים" שתלמד אותי את כל הדרכים הנהדרות שבעזרתן אפשר לחסוך. אני באופן אישי אוכל לצמצם את המינוס, ועל הדרך לחלוק את הידע עם הקוראים. WIN WIN.
בהתחלה באמת יצאתי מנצחת. חודש אחרי זה חשבון הוויזה שלי הצטמק. יותר מאלפיים שקל של חיסכון! כל כך התלהבתי מהטיפים ומאיך שזה באמת עובד, שלא הפסקתי לשלוח את הכתבה לכל החברות שלי שהיו בסטטוס דומה. "אתן חייבות לקרוא וליישם", הטפתי. "זה מדהים".
וזה גם לא נעצר שם, כן? הפכתי לפנאטית. אחד הטיפים, למשל, היה לא לקנות שום דבר בתשלומים. וכך מצאתי את עצמי עומדת בתור בסופר, האישה שלפניי מבקשת מהקופאית לחלק לה לשלושה, ואני אומרת לזרה המסכנה: "לא משלמים בתשלומים על אוכל!". היא והקופאית הסתכלו עליי המומות. לא היה לי אכפת. כלומר, כן. זה היה מביך לאללה. אבל ניחמתי את עצמי שכוונותיי טובות.
היו עוד כמה טיפים נפלאים, הנה כמה מהם:
- להכין תקציב מסודר ולקבוע שאת מרשה לעצמך כל חודש להוציא, למשל, עד 1,500 שקל לסופר, עד 500 שקל על מסעדות, עד 200 שקל על ביגוד.
- לא לקפוץ כל יום לסופר. נגמר משהו? נסי להסתדר עם מה שיש במלאי, תכיני רשימה מסודרת, ופעם בשבוע, ביום קבוע, תלכי לקניות ותיצמדי רק לרשימה. כמו כן, השווי מחירים, בדקי איזה סופר הכי זול, וגם אם הוא מצריך כמה דקות נסיעה, קני שם ולא בסופר השכונתי.
- לעבור פעמיים בחודש לפחות על תנועות העו"ש וההוצאות של הוויזה (כי הרבה פעמים יכולות להיות טעויות: סכום שלא נכנס, עסקה שבוטלה אך ממשיכה לרדת).
בשלושת החודשים הראשונים הצלחתי ליישם את כל הטיפים. אבל לאט־לאט, בהדרגה, התחלתי לשחרר. זה התחיל לדעתי בסופר. נגמר לי החלב. ועם כל הכבוד, אני צריכה קפה. לא יכולתי לחכות יומיים עד שיגיע יום הסופר הקבוע. המעשה האחראי כמובן היה להיכנס לסופר השכונתי, לקנות רק את החלב ולעוף משם, אבל אז נתקלתי בטחינה שרמזה לי בעדינות שזו בבית על סף חיסול ושאם לא אקח אותה איתי עכשיו, לא תהיה לי הערב טחינה לסלט. מיד אחר כך נתקלו עיניי בנוטלה שהזכירה לי גם היא שזו שנחה אצלי כרגע על השיש נמצאת בשלבי סיום. "את באמת רוצה לשלוח מחר את הבת שלך לבית הספר עם פיתה יבשה שבתוכה רק דוגמית של שוקולד? אין לך לב?". הוכחתי שיש!
"הפכתי לפנאטית ומצאתי את עצמי עומדת בתור בסופר, האישה שלפניי מבקשת מהקופאית לחלק לה לשלושה תשלומים, ואני אומרת לזרה המסכנה: 'לא משלמים בתשלומים על אוכל!'"
כשהגיע היום הקבוע של הקנייה המרוכזת בסופר הרחוק, מובן שכבר לא היה טעם. את רוב המוצרים החסרים כבר הספקתי לקנות בסופר השכונתי. ואז גם מיהרתי להשקיט את מצפוני: הרי כשחושבים על זה, בדרך לסופר המרוחק יש לפעמים פקקים, וזה לוקח זמן, וזמן זה כסף. "יש מצב שאפילו חסכתי כשקניתי דווקא בסופר הקרוב!", עודדתי את עצמי.
גם לעבור על החשבונות פעמיים בחודש הפסקתי. ההוצאות שוב הלכו וגדלו, וזה רק הכניס אותי לדיכאון. למעשה, הדבר היחיד שכן הצלחתי לשמור עליו לאורך זמן היה לא לקנות בתשלומים. אני חושבת שהצלחתי להתמיד בזה יותר משנה. רק שבינתיים המינוס שוב חזר להיות כפי שהיה, ואני רציתי לחזור להכחשה כפי שהייתה. בעיקר בשבוע האחרון של החודש, כל הוצאה, בין אם זה קניות בסופר ובין אם תשלום במסעדה או רכישת בגדים, הייתי מחלקת לתשלומים - הכל כדי שהסכום שיורד בוויזה לא ייראה גדול מדי. וכן, ברור היה לי שאני משקרת לעצמי. וכן, ברור ששוב ניחמתי את עצמי: לשקר לעצמך זה מותר.
אז איך אני מסכמת? הטיפים נהדרים ולגמרי עובדים. אני עדיין מאוד ממליצה עליהם. רק צריך כנראה להיות תלמידים מוצלחים יותר ממני. ובנימה רצינית יותר: אני מאמינה שכל תלמיד והאופי שלו. בפרספקטיבה של ארבע שנים אני חושבת שגם היכולת והשיטות לחסוך לא מתאימות לכל אדם, בדיוק כמו שלא לכל אדם מתאימים אותה דיאטה או אותו ענף ספורט, כך גם בנוגע להתנהלות הכלכלית.
"בפרספקטיבה של ארבע שנים אני חושבת שגם היכולת והשיטות לחסוך לא מתאימות לכל אדם. בדיוק כמו שלא לכל אדם מתאימים אותה דיאטה או אותו ענף ספורט"
אמנם לא הצלחתי ליישם את הטיפים לאורך זמן, אבל בשלב מסוים התחלתי לחשב מסלול מחדש. תהיתי מה בכל זאת אני יכולה לעשות כדי לצמצם את המינוס, ואחרי שגיליתי שאני פחות טובה בצמצום הוצאות, הבנתי שאין לי ברירה אלא להגדיל את ההכנסות. עבורי, לפחות, זה טיפ שעובד. אני עובדת מאז הרבה יותר שעות, כולל בסופי השבוע, ואין לי הרבה זמן פנוי. מצד שני, גיליתי שאני לגמרי מעדיפה את הפתרון הזה מאשר לחשוב פעמיים אם אני רוצה ללכת עם חברים למסעדה או למנוע מעצמי לקפוץ בכל יום לסופר אם חסר לי איזשהו מוצר. וגם אז אני משתדלת להישאר מחושבת. אם, למשל, אראה שהטחינה המועדפת עליי נמכרת בהפרש ניכר ליד הבית לעומת המחיר שלה במקומות אחרים, לא תהיה לי בעיה להישיר לעברה מבט אמיץ ולומר לה שאוכל להסתדר בלעדיה עד למחרת, לא משנה כמה עיניים היא תעשה לי. עם הנוטלה, לצערי, זה כבר סיפור מורכב יותר. אחרי הכל, היא נורא מתוקה.
