רוב השינויים הגדולים בחיים מתרחשים להם בלי שמישהו מכריז: "שימו לב, שימו לב, קורה משהו דרמטי, חייך עומדים להשתנות". הם פשוט קורים. לא פעם, רק בדיעבד אנחנו יכולים להתבונן לאחור ולומר לעצמנו "פה הייתה תפנית בעלילה ומהנקודה הזו חל שינוי בחיי".
כך, למשל, כשהייתי חיילת צעירה בחיל השריון, נהגתי לקנח את יום העבודה בפינוק קטן. הייתי הולכת לשק"ם וקונה לי את הממתק האהוב עליי דאז - טוויסט - ואוכלת אותו בביסים קטנים. האם יכולתי לדעת שבאחד הערבים הללו יעמוד שם חייל שלא הכרתי ויאמר לחברו, "אתה רואה את החיילת הזו שם? היא תהיה אשתי". מי שמע? מי ידע? מי ראה אותו בכלל?
אבל הוא צדק, לימים הוא היה אהוב לבי, אב שלושת ילדיי. רעידות אדמה מתרחשות מתחת לרגלינו תדיר ואין לנו מושג שהן קורות.
לא כך הדבר בכל הקשור ליציאה לפנסיה. כאן ברור לחלוטין שעומד להתרחש שינוי גדול בחיים. זהו רגע גדול ומשמעותי - מי שעומד לצאת לפנסיה יודע שעומדות רגליו בצומת ושמכאן ואילך חייו יהיו שונים לחלוטין. נשמע דרמטי? זה אכן דרמטי.
היציאה לפנסיה לא הייתה עבורי קייטנה, היא לוותה גם בקשיים. אבל הגיעה העת לכתוב על אחד הדברים הנפלאים שהפנסיה הביאה עמה - תחושת השחרור. הטעם הנהדר של החופש המוחלט. העובדה שאני יכולה לעשות מעכשיו כל מה שיתחשק לי. אחרי יותר מ־40 שנות עבודה - סוף־סוף אני אדונית לעצמי. 40 שנה קמתי יום־יום לעמל יומי, זה המון זמן, החלק הארי של חיי. כל אותן שנים הייתי שכירה, וכל ימיי עבדתי לפחות שמונה שעות ביום, ובדרך כלל הרבה יותר.
אחד השיקולים המרכזיים בהחלטה לצאת לפנסיה היה הכמיהה לזמן שיהיה רק שלי, שיוקדש לאו דווקא למשרה שאני מחויבת אליה או לצרכים של אחרים, אלא לי עצמי. עיתותיי יהיו בידי, והן תוקדשנה לדברים שמעניינים אותי. תחושת השחרור הייתה מסחררת, משכרת, סוג של אושר מתפרץ.
איך זה משתלב עם רגשות שכתבתי עליהם בטורים קודמים שבהם דיברתי על בלבול, אובדן זהות ואובדן דרך? פשוט מאוד, כמו הרבה דברים בחיים מדובר בגם וגם וגם. הכול היה שם. היו ימים מטושטשים, מדאיגים, אבל היו גם ימים של אושר צרוף. התרוממות רוח אל מול המרחבים הפתוחים. מילת המפתח הייתה חופש. איזו מילה רבת קסם.
ראיתם פעם כלב שמשחררים אותו מהרצועה ונותנים לו לרוץ חופשי בשדות? התחושה הייתה שהכול פתוח והשמיים הם הגבול. מכאן ואילך אני יכולה לעשות מה שמתחשק לי, מתי שמתחשק לי ואיני צריכה לתת דין וחשבון לאיש.
שנים שהבוקר שלי היה דחוס ולחוץ. במיוחד כשהילדים היו קטנים. הייתי קמה מוקדם, מכינה הכול, מעירה אותם - "יאללה, אין זמן, מאחרים. קומו, צחצחו שיניים, עכשיו להתלבש. לא, אין זמן עכשיו להחליף חולצה". עושה קוקיות לילדה, מלבישה את הקטן, שוב הולכת להעיר את הגדול. "רגע, איפה הנעל השנייה? כמה פעמים אמרתי להכין את הבגדים בערב?".
יוצאת למכונית, הידיים עמוסות, תמיד עם תיק גדול שעולה על גדותיו. ניירת, עיתונים, מאמרים שלקחתי לקרוא בבית, יומן פגישות, אודם, ארנק, גומיות לשיער, סוכריות מנטה, שאריות של כריך מאתמול. תיקי הוא מבצרי. אוף, רגע. נזכרתי ששכחתי להשאיר מים לחיות. רצה בחזרה הביתה. תמיד רצה. תמיד ממהרת. רצה, רצה, רצה.
לא עוד. מעכשיו שקט. ויש לי זמן, אף אחד לא רץ אחריי. אפילו לא אני.
דברים שאני כבר יודעת: החוכמה בפנסיה היא לשמור על רוח האופוריה של הימים הראשונים גם בהמשך, גם אחרי שנים. לא להתרגל לחופש, לא לקחת אותו כמובן מאליו.
