כשהיא חמושה במצלמת פנסוניק קטנה, קמה בוקר אחד סימה שמעוני (69), ספרנית בדימוס מקיבוץ אילון שבגליל המערבי, והחליטה לצאת למסע אל עברה. המסע, שאותו עשתה על כיסא הגלגלים הממונע שלה, נהפך אחרי שלוש שנים לסרט דוקומנטרי מקסים בשם "הילדים ממנזר סן סימון", שביים שחר גל־נור ושהוקרן לראשונה בפסטיבל "דוקאביב" 2024. הסרט מביא את סיפורו של המנזר הירושלמי שבו פעל בעבר בית חולים אלי"ן וגם של הילדים ששהו בו אחרי שחלו במחלת הפוליו והוצאו מבתיהם. הסרט יוקרן ביום רביעי (19 ביוני) בסינמטק בראש־פינה, בחסות קרן קולנוע גליל (מפיקים - שדות צפון: מולי וצליל לנדסמן).
שמעוני, שחלתה בפוליו בגיל שנה, משותקת בשתי גפיה התחתונות. היא שהתה במנזר ארבע שנים, אבל רוב חבריה, שחלקם גם השתתפו בסרט, חיו בו במשך שנים רבות, מגיל ינקות ועד בגרות. אחד מהם הוא פיני נויבירט, ששהה במוסד במשך 19 שנה והצטרף למסעה של שמעוני. בשנת 1971, כשבית החולים נסגר, לחלק מהילדים שכבר בגרו לא היה לאן לחזור והם פשוט נשארו בו. בסופו של דבר המבנה פונה והושב לידי הפטריארכיה היוונית־אורתודוקסית ב־2016.
היה לי חום גבוה שלא ירד
תזכורת: בשנת 1950 פרצה בכל העולם וגם בישראל מגפת הפוליו - מחלה נגיפית מידבקת הפוגעת במערכת העצבים, שכונתה אז בשם "שיתוק ילדים". באותה תקופה עוד לא היה חיסון למחלה ולא היה מספיק ידע על דרכי ההידבקות. על המדינה הוטל סגר במטרה לעצור את ההדבקה, אבל 4,700 בני אדם, 85% מהם מתחת לגיל ארבע, חלו בה ומאות נפטרו.
באחת הסצנות בסרט רואים את שמעוני ונויבירט מביטים על המנזר, וכשנויבירט שואל את שמעוני למה יצאה למסע הזה, היא עונה לו: "בגלל שאף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
היא טעתה. הבמאי שחר גל־נור, שבו נתקלה במקרה אחרי שכבר צילמה בעצמה חלק מהעדויות, שמח להרים את הכפפה ולעשות את זה איתה, והפעם "כמו שצריך", היא אומרת. "בסופו של דבר, הסרט הוא של שחר, לא שלי".
איך נולד הסרט?
"זה התחיל מזה שרציתי לכתוב ספר על המנזר ועל בית החולים שפעל בו, כי אני קודם כול בן אדם של ספרים. סיימתי תואר שני במידענות, והרבה שנים הייתי ספרנית בספרייה האזורית מטה אשר. לפני כמה שנים, בית החולים אלי"ן פרסם ספר על המנזר, כתבו בו על כל האנשים הטובים שפעלו במקום, אבל לא הייתה שום מילה על הילדים שהיו פה. בספר הופיעו תמונות של הרופאים והתורמים עם ילדי הפוליו, שאת חלקם כמובן זיהיתי, ומתחת לתמונות כתבו רק את השמות שלהם. ממש רתחתי, כי היינו שם, היינו חלק מהמקום הזה. זה כל כך הרגיז אותי, שהחלטתי לכתוב ספר משלי, שבו לחבריי ולי יהיה מקום של כבוד. באותה תקופה גרתי בארצות־הברית, בפנסילבניה, בעלי יהודה היה שם מרצה אורח בקולג', והיה לי זמן לתחקיר מעמיק. כשחזרנו לארץ התחלתי ליצור קשר עם ילדים שהיו איתי שם בשביל התחקיר לספר, נפגשתי עם חלק מהם וצילמתי את השיחות איתם".
איך הראיונות המצולמים נהפכו לסרט?
"הוזמנתי על ידי 'פורום צפונה', שעוזר לאנשים עם מוגבלויות בצפון, לבוא ולספר על עצמי ועל מה שאני עושה. הכנתי סרטון של רבע שעה מהראיונות שעשיתי והקרנתי אותו בהרצאה שלי, ואחרי כמה חודשים הלכתי לאיזה אירוע במסגרת פסטיבל 'דוקאביב' 2019 בכפר־ורדים, ופגשתי שם את שחר. הוצגו שם סרטים שעשו תלמידים שלו, ובסוף האירוע הוא פנה לקהל ואמר: 'אם יש לכם חומרים מעניינים, אשמח לראות'. ניגשתי אליו ואמרתי שיש לי משהו בשבילו, העברתי לו את הסרטון שעשיתי, הוא ראה ואמר, 'את ואני הולכים לעשות יחד סרט'. ברגע ששחר לקח על עצמו את הסרט, עזבתי את עמדת היוצרת, הוא לקח את זה מכאן והפך את הרעיון שלי לסרט אמיתי. זו הייתה חוויה של החיים לעשות את הסרט הזה, נהנינו מאוד, אבל חשוב לציין שמה שרואים בסרט זו לא האמת המוחלטת, אלא האמת שלי. הסרט נעשה מנקודת המבט שלי".
שמעוני נולדה בקיבוץ אילון שבגליל המערבי בשנת 1954, בכורה מבין שתי בנותיהם של ציפורה וברל שמעוני, ניצולי שואה שהכירו במחנה עקורים אחרי המלחמה. האב ברח מפולין, נתפס על ידי שלטונות ברית־המועצות ונשלח למחנה עבודה בסיביר, ואילו האם ברחה מפולין לקזחסטן. ארבע שנים אחרי שעלו לארץ והתיישבו בקיבוץ אילון, בתם הבכורה חלתה בפוליו בהיותה בת שנה בלבד. "היה לי חום גבוה שלא ירד, לקחו אותי לבית חולים רמב"ם ושם עשו לי ניקור מותני ומצאו שם וירוסים של פוליו", היא מספרת. "הצוות הרפואי נבהל מזה כי כבר ידעו שזו מחלה מידבקת מאוד, כמו שבימינו פחדו מהקורונה. אף אחד לא ידע מה לעשות איתי ואיך לעזור לי".
איך הגעת למנזר סן סימון?
"יום אחד הגיע לרמב"ם פרופ' מאיר מייקין, שניהל את בית החולים אלי"ן שפעל במנזר. הוא ראה אותי ואמר, 'אם תיתנו לי את הילדה הזאת, אצליח לגרום לה ללכת', אז נתנו אותי לפרופסור הזה שיחולל את הנס. הוא הבטיח 'לתקן' אותי, ואמא רצתה שיתקנו אותי, זאת הייתה משימת חייה, היא נתפסה בכל שביב של תקווה. היא לא הבינה שאפשר לחיות גם בלי ללכת, מבחינתה זה היה סוף העולם. הייתי במנזר מכיתה ה' עד ט', ובניגוד לאחרים לא הייתי שם כל הזמן. היו מביאים אותי לחודש־חודשיים, בעיקר בחופשים הגדולים, מדי פעם גם למדתי שם בבית הספר".
איך היה לך לחיות שם?
"הרגשנו מוקצים. ניסו להחביא אותנו, שחס וחלילה אנשים לא יראו ילדים מקולקלים. מצד שני, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי אנשים נכים, בשבילי זאת הייתה חוויה מכוננת להיות חלק מקבוצת ילדים שכולם כמוני. ריגש אותי לראות שיש ילדים כאלה, ראיתי עולם שלם על כיסאות גלגלים, והבנתי שאני יכולה להצליח בחיים למרות שאני נכה. אגב, רוב הילדים חיו שם במשך שנים כמעט ללא קשר עם הבית. מעט מאוד ילדים היו שם מעט זמן כמוני - ילדים שההורים שלהם לא נתנו אותם לרפואה ולא נתנו שיעשו בהם ניסויים".
ניסויים?
"לפי השקפת עולמי הייתה שם התנהגות לא מוסרית, עשו שם ניתוחים סיטונאיים, שברובם לא היה בכלל צורך. הם פשוט ניסו בלי לחשוב, לא התייחסו אלינו כאל בני אדם. גם בי נעשו טיפולים שלא היו צריכים להיעשות וגרמו לי הרבה סבל, יש בי הרבה זעם על כך. למשל, עשו לי ניתוח מאוד לא מוצלח בכף הרגל, עיצבו לי את הרגל מחדש, והכאבים היו נוראיים. אני זוכרת שכשהורידו לי את הגבס הרופא ראה את הצורה של הרגל וכעס עליי, כאילו אני אשמה שהוא לא הצליח. הרגשתי נזופה, הייתי צריכה ללכת ולא הלכתי, אז אני כנראה לא בסדר. כמעט אף ניתוח לא הצליח, הנזקים שנגרמו בעקבות הניתוחים היו גדולים, והם הולכים וגדלים ככל שאנחנו מזדקנים. בואי נגיד שהיד הייתה קלה מדי על ההדק, ואצלי עוד הייתה אמא מעורבת ששאלה שאלות. רוב הילדים היו שם לבד ואף אחד לא שאל אותם, יש כאלה שעברו כמה וכמה ניתוחים כי לא היה שם מי שיעצור את הזוועה. בסרט משתתפת גם תרצה אילן, שהייתה העובדת הסוציאלית של בית החולים, והיא אומרת לי שם במפורש: 'היום יודעים שעשו ניתוחים מיותרים לחלוטין. הכוונה הייתה טובה, ניסו לגרום לכם ללכת, אבל היום יודעים שכלום לא היה עוזר".
שקלתי לעשות הפלה
למזלה של שמעוני, היא נולדה בקיבוץ, בסביבה תומכת. "היה לי מזל שנקרו בדרכי אנשים טובים, למשל, יוחנן כהן המחנך שלי, שמשום מה הכיר בזה שאני בן אדם שלם למרות נכותי, והיה גם אהרון רפאלוביץ' שמונה להיות אחראי על הילדים הנכים בתנועה הקיבוצית, שבא עם השקפות חדשניות לגביי וכמעט כפה אותן על הקיבוץ", היא מספרת. "בזכותו, למשל, למדתי נהיגה. הייתי האישה הראשונה בקיבוץ אילון שלמדה נהיגה, זה היה רעיון מוזר בהתחלה. יותר מזה, אהרון דאג שאקבל אוטו משלי מהמדינה, ודאג שאלך ללמוד באוניברסיטה כשכל החברים שלי הלכו לצבא".
עד סוף התואר הראשון באוניברסיטה שמעוני עוד הלכה בעזרת קביים ומכשירים. "נראיתי כמו נערה עם שריון מתכת, הייתי כבדה ומסורבלת, וזה כמובן שידר לסביבה מסר חד־משמעי של 'אל תתקרבו אליי'", היא אומרת. "תמיד רציתי להוריד את המכשירים, אבל לאמא שלי הייתה התנגדות נחרצת לזה, עד שבאיזשהו שלב אמרתי לה, 'די, אני עם זה לא הולכת יותר'. ברגע שהורדתי את המכשירים חיי השתנו, פשוט פרשתי כנפיים".
מה זאת אומרת?
"מאז שהייתי ילדה ידעתי שלא יהיה לי חבר, הפוליו הגדיר אותי וגרם לי לחשוב שלא רק שאני לא מושכת, אני גם לא יפה וגם לא חכמה. גם אם אני לא חשבתי ככה, קלטתי שככה העולם רואה אותי. עד גיל 27 עוד חשבתי שאף גבר לא ירצה אותי, אבל כשהסרתי את המכשירים פתאום הבנתי שזה אפשרי שתהיה לי זוגיות, שאני לא מכוערת ולא דוחה כמו שנכפה עליי לחשוב. אני מוכרחה לציין שדי ניצלתי את היכולות שלי בתחום הרומנטי.
"אני זוכרת שפגשתי באיזשהו אירוע חייל חמוד, ופתאום ראיתי - לא נעים לי להגיד - שאני יכולה להיות אישה. ביני לביני תמיד ידעתי שאני בן אדם שלם, אבל חשבתי שהעולם לא מאמין לי, ואז גיליתי שדווקא כן. היו לי כל מיני התנסויות, חלקן היו גם לא נעימות עם גברים לא נעימים, אבל הבנתי שאנשים רואים אותי כאישה וזאת הייתה תגלית משמעותית בשבילי.
"באותה תקופה לא היו לי ממש בני זוג, חשבתי שאני לא ראויה לזה. היו לי היכרויות עם כל מיני גברים, ובגיל 36 נכנסתי להיריון מבחור שלא היה בן זוג שלי. הוא היה אדם נחמד, מוכשר וחביב, לא הייתי מאוהבת בו והוא לא היה מאוהב בי, אבל אהבתי לבלות איתו. אני זוכרת את הלילה הזה, שטנו בסירת קטמרן בחוף עכו, שחינו בלילה, זה היה רגע יפה מאוד שאחריו גיליתי שאני בהיריון. לא חשבתי בכלל על הקמת משפחה, לא היה לי צורך וגם לא חשבתי שיש אפשרות, ולכן החלטתי לעשות הפלה. אחרי שהופעתי בפני הוועדה להפסקת היריון, נפגשתי לקפה עם חבר טוב שלי שהוא הומו, והחלטנו ביחד שאני לא עושה הפלה. באותם ימים הקיבוץ עוד היה שיתופי ויכולתי לסמוך על הכוח הכלכלי שלו ועל העזרה של בית התינוקות. הם התחשבו בי ולא דרשו ממני כלום בתמורה". כך נולד בנה, שי, היום בן 33 וחי באוסטרליה.
הייתי מתאהבת סדרתית
בשנת 1995, בהיותה בת 42, פגשה את אהבת חייה, ד"ר יהודה פלד (71), מרצה לחינוך במכללת הגליל המערבי, ונישאה לו. הם הכירו כששמעוני התקבלה לנהל פרויקט מחשוב של משרד החינוך, ופלד מונה להיות העוזר שלה. "התחיל רומן לגמרי בניגוד לחוק בהיותי ממונה עליו, אני מקווה שלא ישימו אותי בבית סוהר", היא צוחקת.
בני הזוג חיים בקיבוץ אילון, שמרבית תושביו התפנו בשל ההפגזות של החִזבאללה. "אנחנו לא התפנינו, אבל רוב הקיבוץ ריק", היא אומרת. "עדיין אין אצלנו שריפות, אני משערת שיהיו בהמשך. מסוכן לחיות פה כמו שמסוכן לחיות במדינת ישראל כולה, אני לא חושבת שמסוכן פה יותר מאשר בתל־אביב, למשל. יש פה אזעקות, אבל הן רק מוזיקת ליווי עצובה לשקיעתה של המדינה. אני לא דואגת בכלל לעצמי, חבל לי מאוד על המצב שאליו הגיעה מדינת ישראל".
כשנפגשו לראשונה, פלד היה נשוי ואב לשלושה, ובנה היה בן חמש. "למען האמת, הייתי רגילה לגברים נשואים שרוצים לשכב איתי, חשבתי שיהודה הוא עוד אחד משורת הגברים האלה, אבל התברר שהוא באמת אהב אותי ורצה לחיות איתי, זה היה לי מאוד מוזר בהתחלה. אני לא מרגישה שהיה לי חלק בגירושים שלו, זו הייתה החלטה שלו ושל אשתו לשעבר, שהיא אגב חברה שלי ואני מכבדת אותה".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו לא התפנינו, אבל רוב הקיבוץ ריק". עם בעלה, ד"ר יהודה פלד, בביתם בקיבוץ אילון
(צילום: אפי שריר)
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון?
"באותה תקופה התאהבתי נורא בקלות, הייתי מתאהבת סדרתית כי נורא רציתי שתהיה לי זוגיות. פגשתי מלא אנשים שהתאהבתי בהם והם לא החזירו לי אהבה, עד שפגשתי את יהודה".
שאלת אותו פעם מה גרם לו להתאהב בך?
"לא, לא שאלתי. אני מודה שזכיתי בענק, הוא גם חתיך וגם חמוד מאוד".
אנשים סביבכם הרימו גבה?
"רק הרימו גבה? כל המועצה האזורית מטה אשר הייתה כמרקחה. יהודה פלד הוא אדם ידוע במועצה, מאות אנשים הכירו אותו, וגם אני הייתי דמות די מוכרת. זו הייתה שערורייה שסיפקה מזון להרבה שעות רכילות".
את מצליחה להבין את זה?
"אולי כי זה מעשה נשי, צריך להודות שגבר חלש לא היה עומד בזה, מזל שיהודה הוא גבר־גבר. כשנשים מתחתנות עם אדם נכה, במיוחד אם מדובר בנכה צה"ל, כולם מבינים את זה, כי זה הכי ראוי להערכה. כשגבר עושה את זה, זה כבר דורש הסבר. הרבה גברים שואלים אותו, 'מה קרה, איך היא חלתה?', והוא עונה: 'ככה לקחתי את הסחורה הזאת'".
