בנובמבר 2019, כשהלגונה שמסביב לוונציה עלתה על גדותיה והציפה את הרחובות במי ים, הגיעו לעיר ארבע חברות מישראל. המטרה: ביקור בביאנלה לאמנות. אחת מהן, רונית פיינגולד, צפתה בביתן הישראלי בפרויקט של איה בן רון שכלל ארבעה סרטים - אחד מהם על היעלמות ילדי תימן. בסרטון נלווה, שביימה עידית אברהמי, רואיינו שלוש אמהות בנות כ־80, שאיבדו כך את ילדיהן.
"במהלך הצפייה לפתה אותי אימה", נזכרת פיינגולד. "הרי זה קרה גם להוריי. הם אמנם לא יוצאי תימן, אבל גם הם הגיעו ארצה כעולים חדשים, שורדי שואה בני 18 וחצי, ונולדה להם תינוקת. אחרי כמה ימים אמרו להם שהיא מתה. פני אמי נשקפו אליי מתוך פניהן המקומטות של האמהות בסרט. מאז שאני זוכרת אותה, פניה היו חרושות קמטים וגם בהן הייתה טבועה אותה הבעה של עצב ותבוסה".
ספרה של פיינגולד, "ברכה", שפורסם לאחרונה בהוצאת שְׁתַּיִם, מגולל את חיפושיה אחר אחותה הבכורה. "שאלתי את עצמי מה קרה לתינוקת, שקיבלה את השם ברכה. האם היא אכן מתה ימים ספורים אחרי שנולדה? האם נחטפה? האם נמסרה להורים אחרים?". אלה השאלות שהובילו אותה לחיפוש ולכתיבה, כשהיא עצמה כבר אם לשלושה וסבתא לשישה.
אי שם בעולם
פיינגולד (68) היא רקדנית, כוריאוגרפית, מורה לריקוד ולשיטת פלדנקרייז, וב־15 השנים האחרונות גם סופרת שכתבה שני ספרים. היא נולדה לחנן ולמרים עקביא. הוא עבד במשרד החוץ ובמוסד ונסע לשליחויות מטעם המדינה, היא עבדה בקליטת עולים ובגיל 45 התחילה לכתוב וזכתה להצלחה (הסדרה "נעורים בשלכת"). "היא כתבה על שנות הקליטה בישראל ועל משפחתה שלפני המלחמה, אך השואה הייתה 'נושא חייה' והיא תויגה כסופרת שואה", מספרת פיינגולד. ההורים היו שונים מאוד זה מזו. לדבריה, אביה היה תאב חיים ושמח. "אמא, לעומתו, הייתה עצובה, והבית שלנו היה עצוב ושותק. ניסו לגדל אותי ואת עופרי, אחותי הצעירה ממני בחמש שנים וחצי, כילדות רגילות, אבל אני חוויתי כעין עננה של עצב המרחפת על אמא. היא טיפלה בי ואהבה אותי, אבל לא היה בינינו קשר של דיבור ואני חוויתי אמא נוכחת־נעדרת. לימים כתבתי על זה בנובלה 'עוגת שמרים וקפה' שפורסמה בספר 'הבנות של אלה משם' (בבל, 2019). הייתי ילדה שותקת ומופנמת. הריקוד הציל אותי, הגוף היה המקום שבו יכולתי לעבד את הדברים ולבטא רגשות".
מה ידעת על עברם של הורייך?
"לא הרבה. הם לא סיפרו גם על עברן של משפחותיהם לפני השואה. כל זה השתנה כשאמא הפכה להית סופרת. היא כתבה תמיד, אבל בגיל 40 החליטה ליישם את המשפט 'נשארתי בחיים כדי לספר', פרסמה ספרים שתורגמו לשפות רבות ואחדים אף הפכו לסרטים. בפולין קיבלו אותה בכבוד ענק ובין חבריה היו אינטלקטואלים כמו המשוררת ויסלבה שימבורסקה והבמאי אנדז'יי ויידה".
מה ידעת על אחותך הבכורה?
"גם זה היה סוד. עד כמה שאני זוכרת, הנושא עלה כשהייתי בת עשר במשפט אחד: 'הייתה לנו תינוקת והיא מתה'. הייתי בהלם, אבל לא שאלתי מאומה. זו הייתה התרבות המשפחתית: שתיקה! מאוחר יותר, בשנות ה־90, כשהתחילו לדבר על ילדי תימן שנעלמו ואני כבר הייתי אם צעירה, אבא סיפר פתאום על ברכה. אמא נתנה לי שיר שכתבה לה וסיפרה לי שניסתה להיניק אותה לשווא. האחות בבית החולים כעסה עליה ואמרה: 'אין לך חלב? את רוצה שייתנו אותה למישהו אחר?' משפט שליווה אותה כל חייה. במקביל אבא שלח מכתב רשמי למשרד הפנים וביקש פרטים על התינוקת שנולדה בבית החולים העמק ב־6 במרץ 1947. הוא ביקש שיעזרו לו למצוא את הקבר שלה כדי להקים לה מצבה, והוסיף: 'אשתי לא יודעת על החיפושים שלי'. הוא רצה לשמור על אמא, אבל סיפר על כך לאחותי ולי.
"האחות בבית החולים כעסה על אמי: 'אין לך חלב? את רוצה שייתנו אותה למישהו אחר?'. המשפט ליווה אותה כל חייה"
"כשחיפושיו לא העלו פרי, סגר במפח נפש את התיקייה שפתח, שם בה כמה דפים, כולל מסמך משובש בכתב יד מבית החולים, ולא חזר אליה עד סוף ימיו. כל הזמן הציקה לו המחשבה שאולי אי שם בעולם מסתובבת ילדה שלו. שנים לפני מותו נתן לי את התיקייה שעליה נכתב 'ברכה', ואמר לי: 'את תחפשי!'. אני, שהייתי עסוקה בחיי היומיום, שמתי אותה ואת השיר של אמא עמוק במגירה".
"בעלון הקיבוץ יש דו"חות על העגלים שנולדו, משקלם ובריאותם. אין זכר לידיעה על צעירים שהלכו ללדת וחזרו בלי תינוקת"
כשחזרה הביתה מוונציה החלה בחיפוש אינטנסיבי. היא פרסמה ברשתות החברתיות, ערכה בדיקת דנ"א, פנתה למדור לחיפוש קרובים, ביקרה בבית החולים העמק ובחברה קדישא בעפולה (שאנשיה לא מצאו קבר רלוונטי) וחיפשה בארכיון הקיבוץ, שבו התגוררו הוריה כשנתיים. "כשאבי התחיל את חיפושי האכזב שלו, עדיין לא היה אינטרנט. היום הכל פתוח והיה רצון לסייע לי", היא מדגישה.
כשהגיעה לראשונה לקיבוץ ונברה במסמכים, מצאה שהוריה אכן היו שם אבל לא היה אזכור כלשהו ללידה. "מארס 1947. בעלון הקיבוץ יש דו"חות מפורטים על העגלים שנולדו, משקלם ובריאותם, וגם דו"חות על מצב הפרות והפלחה. אין זכר לרשימה או לידיעה על זוג צעירים שהלכו ללדת וחזרו בלי תינוקת", היא כותבת בנובלה "ברכה".
כששאלה את הארכיונאית - הכיצד? נענתה: "היו מאות ניצולי שואה כאלה. הקיבוץ נתן להם מגורים, אבל הם לא היו שייכים".
"חזרתי לקיבוץ עם בטן שטוחה ומיד גויסתי לעבודה", כתבה מרים עקביא
"ההורים לא דיברו על השנתיים בקיבוץ. אמא כתבה על זה קצת בספריה. היא לא באה בטענות וגם אני איני שופטת. רק מבינה. היה שם משהו מאוד קשה. אמי ואבי, שני ניצולי שואה צעירים, נפלו בין הכיסאות. אילו היו בני 17, היו נקלטים בחברת הנוער ומקבלים את כל העזרה הדרושה. אבל הם היו בני 18 וחצי והתייחסו אליהם כאל בוגרים. ישר הכניסו אותם לעבודה. איש לא דיבר איתם על התופת והאובדן, הושיבו אותם בצד בחדר האוכל והם לא הרגישו שייכים - סוג ב' כי 'באו משם'. הם היו נורא בודדים, אולי נשאו רגשי אשמה על שנשארו בחיים. הם כמהו להגיע לארץ וקיוו שכאן יסתיימו התלאות, ואז קיבלו את המכה ולא יכלו להתאבל. אין גופה. אין קבר. אין שבעה. אין דרך לעבד את האבל, ואיש אינו חולק איתם את התחושה הנוראה הזו. בספרה 'המחיר' (ספריית הפועלים, 1977) כתבה אמא: 'חזרתי לקיבוץ עם בטן שטוחה ומיד גויסתי לעבודה'".
הפליטים השקופים
אחרי הביקור בארכיון הקיבוץ חזרה פיינגולד לספריה של אמה והחליטה שהיא חייבת לכתוב את סיפורם של הוריה, להשמיע את קולם של "הפליטים השקופים", כהגדרתה. "הבנתי שיש כאן עוד רובד שעוסק בפליטות, עקירה, אובדן, ניסיון היקלטות בארץ חדשה. התחלתי בחיפוש מתוך כוונה למצוא אחות, ותוך כדי זה הבנתי שיש פה בעיקר סיפור על הוריי. מי שיקרא את הספר יֵדע אם מצאתי את אחותי, אבל קודם כל מצאתי את הוריי ומצאתי קול שלא היה לי בילדותי".
בחיפושים אחר אחותך הבכורה עשית תיקון ביחסייך עם אמך?
"את התיקון עשיתי במשך כל חיי הבוגרים. למדתי לקבל אותה, לחמול עליה, להקשיב לה, להיות קרובה אליה. שמחתי שהיא מצליחה כסופרת, שהיא זוכה להכרה ולמעין פיצוי על נעוריה. התחלתי לכתוב בגיל 50, כשהיא כבר הייתה בזקנתה. הלכתי לסדנאות כתיבה והתחלתי להרגיש שהכתיבה היא המדיום שלי לביטוי עצמי, אבל לא סיפרתי לה שאני כותבת. רציתי לתת לה את כל המקום. היא הייתה הסופרת. הכתיבה הייתה חשובה לה מאוד, ובחוויה שלי הייתה אמא שצריך לשמור עליה ולשתוק. רק כשהיא ירדה מהבמה הרשיתי לעצמי לעלות על במת הכתיבה, ולהודות שבשבילי זה המקום שבו אני באה לידי ביטוי. פרסמתי לראשונה רק אחרי מותה, וכיום אני שמחה להגיד שאני סופרת".
