ד"ר מוחמד חלמי היה סטודנט מצרי שלמד רפואה בברלין של לפני מלחמת העולם השנייה ונשאר לעבוד בה כרופא. כשאנה בורוס, יהודייה בת 20 שהייתה מטופלת שלו, נמצאה בסכנה להישלח למחנה ריכוז, החליט הרופא המסור לזייף מסמכים עבור אנה ומשפחתה, שהעידו כי הם מוסלמים. כך ניצלו אנה והוריה, ג'ורג' וג'ולי וור וסבתה ססיליה רודניק.
בזכות המעשה האמיץ הוכר ד"ר חלמי לאחר מותו כחסיד אומות העולם והפך לערבי היחיד שקיבל את אות ההוקרה. סיפורו של הרופא המצרי עומד במרכז התערוכה We Remember שמוצגת במוזיאון Crossroad of Civilizations (מפגש התרבויות) בדובאי - התערוכה הראשונה בנושא השואה שמוצגת במדינה ערבית.
ד"ר מוחמד חלמיצילום: אלבום פרטייעל גרפי, האוצרת, עדיין מתרגשת מההישג, מגוללת את השתלשלות האירועים ההיסטוריים: "בתום המלחמה הגיעה אנה בורוס לארצות־הברית, ובשנות ה־60 פנתה לרשויות בברלין וסיפרה להם על סיפור ההצלה המרגש שלה. אחרי שנים, הסיפור התגלגל ל'יד ושם', ושם רצו להכיר בד"ר חלמי כחסיד אומות העולם. אבל הוא כבר הלך לעולמו, ומשפחתו במצרים לא התלהבה לקבל את האות מידי ישראל. בסופו של דבר, בעקבות סרט תעודה שעשתה הבמאית טליה פינקל, נמצא האחיין שלו, רופא שחי בברלין, שב־2013 הסכים לקבל את האות בשם דודו".
באמת אין אף מוסלמי נוסף שקיבל את אות חסיד אומות העולם?
"יש, אבל כולם ממדינות מזרח אירופה, כמו אלבניה. חלמי הוא היחיד שהגיע ממדינה ערבית. בפתיחת התערוכה השתתפו שגרירי ישראל וגרמניה באמירויות, וגם בתה של בורוס, שהגיעה במיוחד לרגל האירוע".
תרבות של סובלנות
הרעיון לתערוכה נולד מיד אחרי חתימת הסכמי השלום עם דובאי. גרפי, טיילנית מקצועית, הגיעה לנסיכות והחליטה לבקר באחד המוזיאונים שהציג פריטים שקשורים ליהדות. "שמעתי שיש תערוכה כזו והייתי חייבת לראות את זה במו עיניי", היא אומרת. "כך הגעתי למוזיאון ופגשתי את המייסד, אחמד עבד אלמנסורי, אישיות מדהימה ואמיצה, שבלעדיו שום דבר לא היה קורה. בפגישה נכח גם בן סיילס, בחור ישראלי שהכרתי בדובאי והצטרף אליי לביקור במוזיאון. במהלך השיחה אחמד שאל איך לדעתנו אפשר להביא יותר קהל למוזיאון. זה היה חודש לפני יום השואה, אז הצענו לעשות תערוכה מיוחדת לזכר השואה, והוא מיד נתן לנו אור ירוק".
הופתעתם?
"כן, קצת. זה לא מובן מאליו, מעולם לפני כן לא נערכה תערוכה לזכר השואה בשום מדינה ערבית. הבנו שאנחנו עושים משהו גדול, אבל לא האמנו עד כמה. התערוכה קיבלה סיקור בינלאומי, הגיעו לכאן כתבים מיפן, מרוסיה, מכל אירופה, וגם מה־CNN ומרויטרס".
מה הייתה חלוקת התפקידים בינך ובין סיילס?
"אני עשיתי את התחקיר, אספתי את הפריטים וכתבתי את התוכן. בן עבד על הפן העיצובי ובנה כמה מיצגים. בינתיים הוא כבר הספיק לחזור לארץ".
איך בכלל מתחילים להקים תערוכה כזאת?
"זה לא פשוט להגיש לאנשים שמעולם לא שמעו על השואה סיפור כל כך בלתי נתפס. לנו בעצמנו קשה להבין אותו, מה עוד שיש כאן גם הרבה הכחשה. החלטתי שהכי טוב יהיה לנסות למצוא חיבור בין השואה לעולם הערבי. כך הגעתי לסיפור של ד"ר חלמי".
ואיך קיבלו את התערוכה בדובאי?
"זה מוזיאון פרטי בבעלות אלמנסורי, אבל הממשלה תמכה בתערוכה. צריך להבין שבאיחוד האמירויות יש תרבות של סובלנות. ברגע שמגיעים לפה ומכירים את האנשים, מבינים שסובלנות זו הסיסמה שלהם, ולראיה התערוכה הזו.
"האמירתים באמת רוצים שלום. הם רואים דמיון בינינו לבינם - מדינה מוקפת אויבים שמפריחה את השממה. 90% מהאנשים שמתגוררים באמירויות הם זרים, כך שיש פה סובלנות מובנית, כולם לומדים לכבד האחד את השני, לחיות יחד ולהרגיש בבית.
"והתגובות באמת מחממות את הלב. בעיתון הממשלתי התפרסמו כתבות מאוד מחבקות, כתבו שאנחנו מקרבים בין אנשים ומלמדים היסטוריה".
היו גם תגובות פחות טובות?
"פרסמו עלינו כתבה בעיתון הגדול בדובאי ובעקבותיה עלו כמה טוקבקים נגד התערוכה. הייתה כתבה בעיתון נוסף, שהסיקור שלה היה קצת שלילי. הכתבת היא פרו־פלסטינית והיא פרסמה את הטקסט בזמן מבצע 'שומר החומות'".
"זה לא פשוט להגיש לאנשים שמעולם לא שמעו על השואה סיפור כל כך בלתי נתפס. לנו בעצמנו קשה להבין אותו, מה עוד שיש כאן גם הרבה הכחשה. החלטתי שהכי טוב יהיה לנסות למצוא חיבור בין השואה לעולם הערבי. כך הגעתי לסיפור של ד"ר חלמי"
למי התערוכה מיועדת?
"לכולם. עדיין יש הגבלות קורונה, אז כרגע יש מעט מבקרים. אבל אנחנו מחכים לאוקטובר, כשייערך כאן ה'אקספו' ויוקם הביתן הישראלי. הרעיון הוא להפוך את המוזיאון למאסט עבור ישראלים ויהודים לא פחות מאשר ביקור בבורג' ח'ליפה. בינתיים מגיעים תושבי דובאי והאמירויות ששמעו על התערוכה בחדשות, ואנחנו מקבלים גם הרבה פניות לשיתופי פעולה, בעיקר ממערכת החינוך".
זו תהיה תערוכה קבועה?
"כן, אבל חשוב לציין שזה לא מוזיאון שואה. יש במוזיאון תערוכות נוספות. למשל, אחת שמציגה את שלוש הדתות המונותאיסטיות, וחלק ממנה מוקדש ליהדות. התערוכה הזו נפתחה עוד לפני שנחתם הסכם השלום, אבל בעל המוזיאון לא חיכה שיהיה הסכם, הוא פשוט דוגל בסובלנות ופלורליזם. בתערוכה הזו מוצג, למשל, מכתב מקורי של הרצל, סוגי תנ"ך עתיקים, קטע מספר תורה מהמאה הרביעית ומפות עתיקות של ארץ ישראל".
מה המיצג שהכי ריגש אותך?
"תכשיטי צורפות ויודאיקה של יהדות תימן, אולי בגלל שאני חצי תימנייה. הוספתי את סיפור העלייה של סבי וסבתי לתערוכה והצגתי תמונות שלהם".
בית דתי, קצינה קרבית
גרפי (34) נולדה וגדלה ביישוב רכסים שליד חיפה, כשעדיין לא היה חרדי. היא בת חמישית מבין שבעת ילדיהם של שושנה, עובדת מועצה שנפטרה לפני ארבע שנים, ודוד, אזרח עובד צה"ל לשעבר. למרות שגדלה בבית דתי, היא התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינת הדרכה וכקצינת מבצעים בקבע.
בצבא הכירה את בן זוגה, עידו גרבובסקי ז"ל, חייל בשריון שנהרג במלחמת לבנון השנייה ב-2006. "הכרנו כשהוא שירת בקו ישראל מצרים ואני הייתי סמב"צית באותו מוצב", היא מספרת. "הוא היה בחור מדהים, אהבתי את הפשטות והלב הרגיש שלו. מצד אחד הוא היה ילד חופש מצד שני טנקיסט 'מורעל'. היינו ביחד שנה, לא הספקנו הרבה. כשהוא נהרג הייתי בקורס קצינות, בת 19 בסך הכל, והתבגרתי בבת אחת בעשרות שנים. אף אחד לא מצפה לעבור בגיל כזה את מה שעברתי, זה שבר אותי אבל גם חישל. מי יודע מה היה איתנו אם הוא לא היה נהרג, יכול להיות שהיינו נפרדים אחרי חצי שנה ויכול להיות שהיינו עד היום יחד, מקימים משפחה".
איך התמודדת עם האובדן?
"הצטרפתי לעמותת 'הותיר אחריו חברה' של בנות זוג של חללי צה"ל, וקיבלתי תמיכה מבנות מדהימות שעברו את מה שאני עברתי. בתקופה ההיא התמודדנו עם היעדר הכרה בשכול של החברות, למרות שפעמים רבות אנחנו היינו הדמות הכי משמעותית עבורם. היום זה כבר אחרת, ב־2018 המדינה הכירה בשכול של בנות הזוג ויש להן תמיכה רשמית".
"הוא היה בחור מדהים, היינו ביחד שנה, לא הספקנו הרבה. כשהוא נהרג הייתי בקורס קצינות, בת 19 בסך הכל, והתבגרתי בבת אחת בעשרות שנים"
איך המוות של עידו השפיע על המשך החיים שלך?
"עידו ואני תכננו לטייל בעולם אחרי השחרור. בהתחלה נשארתי בצבא ודחיתי את התוכניות, אבל אחרי חמש שנות קבע החלטתי להשתחרר ולהגשים את החלומות של שנינו. החלום של עידו היה לנסוע לג'מייקה, אז התחלתי באמריקה ומשם טסתי לג'מייקה במקומו. אחרי טיול ארוך חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד תקשורת. רציתי להיות עיתונאית, אבל הבנתי שזה לא בשבילי, אז עזבתי והתחלתי בלימודי אסיה. גרתי שנה ביפן כחלק מתוכנית הלימודים, וכשסיימתי אמא שלי נפטרה וחזרתי לארץ. בסופו של דבר התגלגלתי לאי היווני סנטוריני ועבדתי כנציגה של איסתא. שם התחיל הרומן שלי עם עולם התיירות. בהמשך עבדתי גם בטנזניה ובזנזיבר.
"כשחזרתי לארץ בשנת הקורונה ולא הכרתי אף אחד, אמרתי לעצמי שזו ההוכחה שאם אני צריכה להכיר מישהו אני אמצא אותו בכל מקום שבו אהיה"
"אחרי אפריקה חזרתי לארץ כי חשבתי שהגיע הזמן להתיישב, למצוא זוגיות ולהקים משפחה, אבל זה לא צלח. הקורונה הגיעה והבנתי שאני תקועה פה. כשדובאי נפתחה בפנינו, החלטתי לנסות לחיות בה. הגעתי לשם בתחילת דצמבר 2020, בטיסה המסחרית הראשונה של ישראייר, והיה מרגש מאוד. לא תכננתי להישאר כל כך הרבה זמן, פשוט יצא ככה".
אז דחית את התוכניות של מציאת זוגיות?
"כשנשארתי בארץ בשנה של הקורונה ולא הכרתי אף אחד, אמרתי לעצמי שזו ההוכחה שאם אני צריכה להכיר מישהו, אני אמצא אותו בכל מקום שבו אהיה".
חום יולי־אוגוסט
לדברי גרפי יש הרבה מעלות לחיים בדובאי, למעט מעלות החום. "חם בטירוף, אנחנו נמצאים רק במזגן. הבנתי שיהיה עוד יותר חם באוגוסט, אבל לא אכפת לי, יש שלב שזה כבר לא משנה מה הטמפרטורה, כי ממילא אף אחד לא יוצא החוצה. אפילו בחוף הים לא קל, המים כל כך חמים שהם בכלל לא מרעננים".
איך מקבלים את העובדה שאת גרה לבדך?
"בסדר גמור. שיעור הגירושים בעולם הערבי עולה כל הזמן, ויש פה הרבה מאוד נשים שבאות מאירופה וגם הרבה ישראליות שמתחילות לעבוד פה עכשיו, כשהמצב בארץ לא משהו בגלל הקורונה. דובאי מתפקדת טוב ביחס לעולם, היה בה רק סגר אחד".
אבל היום היא נחשבת למדינה אדומה.
"אדומה בשביל הישראלים, כאן בדובאי אנחנו חיים רגיל. להפך, בסוף מאי בוטלו הגבלות ונפתחו מקומות בילוי".
כאישה, את מחויבת בלבוש צנוע במרחב הציבורי?
"בכלל לא. המקומיות מתלבשות צנוע, אבל יש פה מלא זרים וזרות שהולכים בגופייה ומכנסיים קצרים. הקניון הגדול מלא בתיירות שמתלבשות איך שהן רוצות. בקניון השני, לעומת זאת, שמיועד יותר למקומיים, תראי את כולן מכוסות. דובאי היא מדינה מאוד מערבית, יש פה הכל מהכל. אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להתלבש בצניעות, אולי רק בפגישות עם מקומיים, וגם זה רק בגלל שלא נעים לי".
"המקומיות מתלבשות צנוע, אבל יש פה מלא זרים וזרות שהולכים בגופייה ומכנסיים קצרים. הקניון הגדול מלא בתיירות שמתלבשות איך שהן רוצות. בקניון השני, לעומת זאת, שמיועד יותר למקומיים, תראי את כולן מכוסות"
מה את עושה בשעות הפנאי?
"אני חוזרת להיות קצת תיירת. יש אמירויות נוספות שאני עוד רוצה לראות. לפעמים אני מרגישה קצת לבד ומתגעגעת למשפחה, אבל זה רק שלוש שעות טיסה לישראל, כבר נסעתי שלוש פעמים לארץ לאירועים משפחתיים".
דובאי היא לא מדינה זולה, את מצליחה להחזיק את עצמך ממשכורת של עובדת זרה?
"נכון שכל מי שהוא לא אמירתי נחשב למהגר עבודה, אבל לא כל העובדים הזרים מרוויחים אותו דבר. יש פער בין עובדים מהמזרח לעובדים מאירופה, ואנחנו נחשבים אירופאים לצורך העניין. אצלנו במוזיאון אחמד הוא אדם מדהים שדואג לכולם".
איך מגיבים כששומעים שאת ישראלית?
"רוב התגובות מאוד חיוביות. אולי זה רק בפניי, מתוך נימוס, אין לדעת.
"היו פעמים שהרגשתי שאני צריכה להסתיר את הישראליות, אבל הבוס שלי מאוד גאה בזה שאני מישראל ומקפיד לספר על כך לכולם"
"בתקופה מבצע 'שומר החומות' היו לי קצת חששות, לא רציתי שכל שיחה תהפוך לפוליטית. היו כאלה ששאלו אותי למה ישראל תוקפת, ויצא לי להסביר כמה פעמים את הצד שלנו, אבל הכל ברוח טובה. יש פה מהגרים גם מסוריה ולבנון, ועידו הרי נהרג בלבנון. יום אחד יצא לי לשבת בבריכה עם שני חבר'ה צעירים מלבנון ולספר להם שבן הזוג שלי נהרג בלבנון.
"זה הקטע בדובאי, שאת יכולה לפגוש פה אנשים מכל העולם. אבא שלי הוא תימני, אבל בשום מקום בעולם לא פגשתי תימנים עד שהגעתי לדובאי. זה כל היופי. בסוף כל הסיפור זה אנשים. ברגע שאנשים ילמדו להכיר אחד את השני, אולי באמת נוכל לחיות פה טוב יותר".
