עד לא מזמן ניהלה השחקנית ליליאן ברטו את עזבונו של חנוך לוין שהיה בן זוגה בשנים האחרונות לפני מותו. העיזבון העשיר כולל 63 מחזות מהמופלאים שידע התיאטרון הישראלי לדורותיו, והיא הייתה אחראית עליו במשך יותר מ־20 שנה.
עם מותו של לוין, ב־1999, נשאר עזבונו בניהול הסוכן שלו, דני טרץ', אבל אחרי שנתיים העביר טרץ' את הניהול לברטו. "דני הרגיש שהוא לא יכול לקדם את זה כמו שצריך, הילדים של חנוך היו קטנים, אז לקחתי את זה על עצמי בלית ברירה", היא מספרת. "לא ידעתי שזה כל כך הרבה עבודה, לא הכרתי את העולם הזה, המציאות הזאת פשוט נפלה לי על הראש. התחלתי לנהל את העיזבון כשהייתי בת 35, לא ידעתי מה זה אומר".
מה זה אומר בפועל?
"התפקיד שלי היה לדאוג שהיצירה של חנוך תמשיך להתקיים ולפרוח גם אחרי מותו, והכל עבר דרכי. כל מילה, כל פסיק, כל שאלה, כל פנייה וכל חוזה היו עוברים דרכי. יש עניין רב ביצירות שלו בארץ ובעולם, מצרפת ופולין ועד הפיליפינים ומרוקו. ההצגה 'אשכבה' עלתה אפילו בסין.
"כל מילה, כל פסיק, כל פנייה וכל חוזה היו עוברים דרכי. הייתי נוקשה, אבל למדתי להתגמש. חומרים שלא אישרנו לשימוש כבר מאושרים כיום וגם נענינו לבקשה להשתמש ב'לונדון' לפרסומת"
"חנוך פרץ דרך חדשה באמנות, המציא שפה חדשה בתיאטרון בכתיבה המבריקה והייחודית שלו, והרבה אנשים מעורבים בהפצתה, הסוכנים שלו בארץ ובעולם וגם המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, בראשותו של נעם סמל. הרגשתי שאני חייבת להשתתף בזה, בעיקר באנגליה, שם המחזות לא היו מוכרים כלל. כיתתי רגליים בין אנשי תיאטרון, אחד הכיר לי את האחר, הרגשתי כמו ווילי לומן ב'מותו של סוכן'. היה לי חשוב להאדיר את השם שלו בפני עולם התיאטרון הבריטי ולשכנע אנשים שלא שמעו את השם שלו מעולם שכדאי להם לייצג אותו. השלמתי את המשימה מבחינתי אחרי שמצאתי סוכנות בריטית מהטובות ביותר שמייצגת אותו כיום ואחרי שהוצאנו לאור 15 מחזות שלו באנגלית בהוצאה היוקרתית 'בלומסברי', שמוציאה את ספרי 'הארי פוטר'".
העיזבון הזה בטח גם שווה הרבה מאוד כסף.
"הוא מניב כסף, אבל לא מדובר פה בעסק במובן הכלכלי. באופן יוצא דופן ומתוך החלטה משפחתית, העיזבון גם משקיע כספים לטובת הציבור. לפעמים אנחנו נותנים זכויות ללא תשלום, וגם הקמנו על חשבוננו אתר שמכיל את כל מחזותיו של חנוך אחרי שלא הצלחנו לקבל עליו שום מימון מאף גורם. האתר פתוח לכל מי שרוצה, ללא כל תמורה, בהובלת אהרון לוין, הבן של חנוך (מנישואיו לעדנה קרן, ד"ח). יש פרויקט חדש שיזמנו לאחרונה, בשיתוף התיאטראות, ובמסגרתו תישמר שורה באולם לצעירים מתחת לגיל 25, שיוכלו לרכוש כרטיסים במחירים מוזלים של כ־30 שקל. קראנו לזה 'תיאטרונקל'ה', מילה שלקחנו מההצגה 'אשכבה', שמוצגת עד היום בתיאטרון 'הקאמרי'. אגב ב'אשכבה' 35 צעירים יקבלו כרטיסים בחינם בהגרלה".
"אמרתי, רגע, מה קורה פה?"
היא בת 56, נשואה זה 20 שנה לאדריכל מורן פלמוני (58), שתכנן לאחרונה את סמינר הקיבוצים ומשמש גם כאדריכל של האוליגרך רומן אברמוביץ. מהנישואים האלה נולדה אלונה (18). אלכסנדר (27), הבן שלה ושל לוין, הוא מוזיקאי שחי בניו־יורק.
ההחלטה לוותר על העיזבון, שעכשיו אחראית עליו אשת התיאטרון ליהיא ענבר, נחשבת דרמטית בעולם התיאטרון, וברטו קיבלה אותה בלב כבד, אחרי שהפיקה פרויקט גדול באנגליה לציון 20 שנה למותו של לוין, שבו גם השתתפה. "חזרתי לארץ והרגשתי שאני לא יכולה יותר לעסוק בזה, והילדים של חנוך (חנוך היה אב לארבעה בנים משלוש נשים, ד"ח) נתנו לי את ברכתם", היא מספרת.
מה היה הקושי העיקרי?
"הרגשתי שבלי לשים לב זה שואב אותי ומשתלט לי על החיים. בהתחלה חשבתי שאני בסדר עם זה, עשיתי את זה במקביל לעבודה שלי בתיאטרון, כביכול בשעות הפנאי, אבל עם השנים הבנתי שזה פול טיים ג'וב ואני בעצם עובדת משרה וחצי. מצאתי את עצמי כל היום מדברת על חנוך, דואגת לו ומטפלת בו, ויום אחד, 23 שנים אחרי מותו, אמרתי לעצמי - רגע, רגע, מה קורה פה? הבנתי שהגיע הזמן להיפרד, שהגיע הזמן לשמור על עצמי ולחזור להיות רק שחקנית".
לא חששת לאבד את השליטה? בעבר נלחמת על כל פסיק ביצירתו.
"אני כמובן זמינה תמיד, ואם יש התייעצות חשובה מדברים איתי. העיזבון נוהל כל השנים באופן מסודר מספיק כך שהסוכנים המצוינים יכירו היטב את רוח הדברים ויוכלו להסתדר בלעדיי. בעבר הייתי מאוד נוקשה, אבל למדתי להתגמש. חומרים סאטיריים שלא אישרנו לשימוש כבר מאושרים כיום, וגם נענינו לבקשה של yes להשתמש ב'לונדון', מתוך 'אורזי מזוודות', לפרסומת עם חוה אלברשטיין. בעבר התנגדתי לכל בקשה להשתמש בחומרים של חנוך לפרסומות".
אז מה גרם לך להסכים?
"היינו צריכים כסף לפרויקט גדול שרצינו לעשות לשנת ה־20 למותו ולא הצלחנו לקבל תקציב. יצאה פרסומת מאוד יפה, וחוץ מזה הטקסט עצמו הוצא מהקשרו עוד בחייו של חנוך וכבר לגמרי מזוהה עם חוה".
חשבתם למכור את העיזבון לגורם אחר?
"לא, זה לא עלה על הפרק, זה לא משהו שעושים. חוץ מזה זה לא שלי, יש פה ילדים".
איך מורן הרגיש עם זה שחייך סובבים סביב חנוך 20 שנה אחרי מותו?
"את זה צריך לשאול אותו, אבל ברור שזה לא פשוט. מורן הוא בן אדם עם גדלות נפש ויש לו הרבה ביטחון במקום שלו, אחרת הוא לא היה יכול להכיל את זה".
כשהכרתם הוא ידע עם איזו חבילה את מגיעה?
"הוא ידע מי אני, והאמת היא שהוא לא רצה להיכנס לזה, אבל בסוף הוא השתכנע שיש פה משהו ששווה את זה. חודש אחרי שהכרנו הוא רצה לעזוב אותי, הוא אמר שזה לא ילך בינינו, אז אמרתי לו, 'אני מציעה לך לחכות שבוע, אתה יכול לעזוב אותי גם בעוד שבוע'. הוא הסכים לחכות, ובינתיים, 21 שנים, הוא עוד לא עזב. יש לי בן זוג מהמם ומפרגן, הוא האוצר שלי".
איך את מרגישה עכשיו, כשהעיזבון כבר לא בשליטתך?
"אני בסדר גמור עם זה. כשירד ממני המשקל הזה התחלתי לעוף, התחלתי לעשות דברים בשביל עצמי שהסעירו אותי. זה התחיל בקורונה, כשהבן שלי הגיע מניו־יורק עם החברים המוזיקאים שלו, והפקתי לו ולחבריו, ביחד עם אמא של חבר שלו, אביתר סליבניק, ערבי 'דרייב־אין ג'אז' בחניון הסוללים. עשינו הכל, הבאנו הגברה, אוכל לנגנים, אפילו ניקינו את החלונות של המכוניות, ולאט־לאט זה הלך וגדל. עשינו 20 הופעות כאלה".
איך את עברת את תקופת הקורונה?
"בהמון עשייה. הפקתי פרויקטים לעצמי, למשל פרויקט שנקרא 'שיר בבית', ובמסגרתו נסעתי לבתים של חברים שלי, מוזיקאים ושחקנים כמו יוני רכטר, ערן צור, דרור קרן ועוד, צילמתי אותם מקריאים שירה והעליתי לפייסבוק. הפקתי ערב על חנוך שנקרא 'בסוף יש סוף', ביחד עם רוני קובן שעשה עליו סדרת דוקו. בנוסף, הרמתי ערב יחיד אוטוביוגרפי בשם 'חוצפה שלא תיאמן', שכתבה לי אור ישראלי. המופע מספר את כל סיפור החיים שלי, כולל שלושת סיפורי האהבה של חיי: האהבה הראשונה שלי מגיל 16, האהבה לחנוך והאהבה למורן, ועל הילדות שלי, עם אבא דון ז'ואן שנטש אותי בגיל שנה וחצי. המופע יעלה ב־12.11 ב'הבימה 4'".
לבד בשטוטגרט
ברטו נולדה בוונצולאה ועלתה לארץ בגיל שנתיים עם אמה, לאחר שהוריה התגרשו. "העובדה שלא נולדתי בארץ וששפת האם שלי הייתה ספרדית נטעה בי תחושה קיומית של חוסר שייכות, ואני חושבת שכל החיים חיפשתי דרכים להשתייך", היא אומרת. כשהייתה בת 12 אמה התחתנה עם פרופ' עמוס שפירא, שגידל את ברטו כבתו.
"לא היה לי שום קשר עם אבי הביולוגי עד גיל 17, כשנסעתי לחפש אותו עם אמא שלי", היא מספרת. "הצלחנו לאתר אותו שם, הוא כבר נישא מחדש והיו לו ארבעה ילדים, ודווקא מאוד שמח לפגישה, אבל כנראה שאחרי 17 שנה זה כבר לא יכול להתקיים. כל השנים בניתי דמות אב בדמיון, וכשפגשתי אותו הבנתי שלאבא הזה שבפנטזיה לא היה שום קשר לאבי הביולוגי".
"לא היה לי שום קשר עם אבי הביולוגי עד גיל 17. אמא שלי ואני איתרנו אותו בארגנטינה. בניתי דמות אב בדמיון, וכשפגשתי אותו הבנתי שלאבא שבפנטזיה לא היה שום קשר אליו"
בצבא שירתה בלהקת פיקוד דרום, ולאחר מכן למדה משחק בבית צבי. במהלך שנה ג' כבר הוחתמה בתיאטרון באר־שבע, ואחרי מספר רב של תפקידים החליטה לעבור למרכז הארץ ויצרה קשר עם תיאטרון הבימה. "וכך יצא שבהפקה הראשונה שהשתתפתי בה במסגרת תיאטרון הבימה, 'הילד חולם', הכרתי את חנוך", היא אומרת.
במשך יותר מ־30 שנות קריירה סירבה לשחק בהצגותיו של לוין, תמיד ברחה מהאפשרות שמישהו יעלה על דעתו לקשר בין ההצלחה שלה כשחקנית ובינו. "החיים כשחקנית תיאטרון לצד כזה אייקון מאוד מסובכים, והיה לי קשה עם המחשבה שמישהו יחשוב שאני בונה את הקריירה שלי על הגב שלו", היא מסבירה. "ידעתי שאם אשחק בהצגות שלו תמיד ייראה שזה בחסד, בזכות הקשר שלי אליו. אני זוכרת שאחרי 'הילד חולם' הוא הציע לי תפקיד ראשי בהצגה 'האישה המופלאה שבתוכנו' וסירבתי. אמרתי לו שאני לא רוצה לעבוד איתו יותר. מצחיק, אה? לקח לי שנים לבנות את הקריירה שלי במנותק ממנו, מאז מותו שיחקתי את הטקסטים שלו רק פעמיים: בהצגה 'הלוויה חורפית' בתיאטרון באר־שבע, ובמופע 'הו, אליאס, אליאס', הפקה פרטית שהרמתי אחרי שהתפטרתי מהבימה ב־2014. המופע, שכולל אוסף מערכונים של חנוך, הציג קרוב ל־400 פעם. כרגע הוא בהפסקה, אבל הוא עוד יחזור".
לפני שנה נסעה לשחק בתיאטרון העירוני של שטוטגרט בגרמניה, בשידוך של חברה - השחקנית יבגניה דודינה. "חיפשו שחקנית להפקה של המחזאי הלבנוני ווג'די מועווד ושאלו אם אני רוצה לבוא", היא משחזרת. "כמובן שמאוד התלהבתי למרות שזה לא פשוט לעזוב הכל ולנסוע, בכל זאת הייתה לי ילדה בת 17 בבית, אבל מורן מיד אמר לי 'את נוסעת'. מצאתי את עצמי בחורף שעבר חיה בשטוטגרט חודשיים וחצי בדירה שכורה, לבד. זו הייתה חוויה ממש מסעירה בשבילי, פתאום חייתי לבד כמו בגיל 20, חוויתי בדידות גדולה והמון געגועים הביתה, ומצד שני זכיתי לעצמאות שלא זכרתי בכלל".
"לצעירות יש המון אופציות, אבל יש הרבה פחות תפקידים לנשים בגילי. זאת מין סתירה כזאת, כי ככל שאת מתבגרת יש לך יותר מה להביא לבמה"
בימים אלה משחקת ברטו בהצגה "הדוקטור" של תיאטרון הבימה, המגוללת את סיפורה של אמילי, נערה קתולית בת 14 שמגיעה לבית חולים כשהיא מדממת למוות, אחרי שעברה הפלה ביתית. ברטו מגלמת בהצגה את דוקטור רות וולף, מנהלת בית החולים שמחליטה לאשפז אותה במחלקת האלצהיימר כדי לשמור על סודה ולאפשר לה למות בכבוד. הוריה של אמילי שולחים לבית החולים כומר שמבקש להיכנס לחדרה כדי לקבל ממנה וידוי אחרון, אבל דוקטור וולף מסרבת להכניסו, ומכאן מתפתחת סערה ציבורית על אתיקה רפואית, פוליטיקה, דת, גזע ומין, שגולשת לרשתות החברתיות וקובעת את גורל הדיון. "זה תפקיד חיים, קיבלתי מתנה ואני מחבקת אותה בשתי ידיים", היא אומרת.
איך קיבלת את התפקיד?
"המחזה עלה בתיאטרון אלמיידה בלונדון קצת לפני הקורונה, והנושא סקרן אותי מאוד, אז הזמנתי את המחזה לקריאה וממש התלהבתי. כבר הייתי במגעים עם הבימה, דיברנו על זה שאקבל תפקיד באיזו הצגה, סיפרתי להם על המחזה, והם החליטו ללכת על זה. אני שמחה שחזרתי להבימה בהצגה סופר חשובה, מעניינת ועכשווית. בזמן החזרות בית המשפט העליון בארצות־הברית ביטל את פסק הדין משנת 1973 שהתיר לבצע הפלות, מה שהוביל לאיסור הפלות בכמה מדינות בארצות־הברית. לא ייאמן שבחרנו להעלות את המחזה הזה במועד כל כך אקטואלי".
4 צפייה בגלריה
בהצגה "הדוקטור" בהבימה. "לא ייאמן שאיסור על הפלות הפך לאקטואלי"
(צילום: כפיר בולוטין)
כמה התחברת לתפקיד?
"האמת היא שנזכרתי בעצמי. גם אני נאלצתי לעבור הפלה בגיל 18, למזלי לא הייתי צריכה לעשות את זה בסתר. קראתי מחקרים על הנושא, וגיליתי נתונים בלתי נתפסים. את יודעת שמדי שנה 55 מיליון נשים בעולם נמצאות במצב שהן צריכות לעשות הפלה בסתר, 50% מהן מגיעות לבתי חולים עם סיבוכים, ו־31,000 נשים מתות בגלל הפלות ביתיות? זה לא שייך לעולם הישן, זה ממש קורה עכשיו. אני מרגישה מבורכת, אין הרבה תפקידים כל כך טובים לגילי".
כלומר?
"לצעירות יש המון אופציות, אבל יש הרבה פחות תפקידים לנשים בגילי. זאת מין סתירה כזאת, כי ככל שאת מתבגרת את הולכת ומתרחבת, הניסיון שלך יותר עשיר והפרספקטיבה יותר עמוקה, יש לך יותר מה להביא לבמה. אני אמנם לא מרגישה צעירה וסקסית כמו שהייתי בגיל 30, אבל בסך הכל אני מרגישה טוב מאוד עם עצמי, למרות שגם אני מתמודדת עם גיל המעבר וחווה את השינויים שהוא מביא. זה עצב לא קטן, למען האמת".
איך את מתמודדת?
"קודם כל אני עושה ספורט, שלוש פעמים בשבוע אני חותרת בשש בבוקר במרכז דניאל בירקון. שנית, אני שומרת על אופטימיות, ככה גידלו אותי. יש לי סבתא בת 104 שהמציאה את המושג 'לחיות את הרגע'. עשיתי גם קצת בוטוקס במצח, כבר שלוש פעמים. אמרתי לרופאה: אני יודעת בת כמה אני ואני לא רוצה להיראות בת 20, כל מה שאני רוצה זה שאחת לכמה חודשים אבוא אלייך ואצא עם חיוך".
