לואיזה משי (46) מבאר־שבע, נשואה ואם לשלושה, פרופסורית להנדסת חומרים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וסגנית רקטור האוניברסיטה לענייני הוראה:
חינוך למצוינות: "נולדתי בקייב, בכורה בין שניים, לזוג מהנדסים. היהדות שלנו בבית התבטאה באכילת מצות בפסח במקביל ללחם, אבל ביום הראשון בכיתה א' המורה קראה ביומן הנוכחות וביקשה משישה תלמידים, ובהם אני, לקום. היא שאלה אם הורינו יהודים. עד אותו רגע לא הייתי מודעת לכך, אבל מהרחשים בכיתה הבנתי שזה לא משהו טוב. באתי הביתה בוכה ושאלתי את אמא למה אנחנו יהודים, והיא אמרה שזה מה שיש. מאותו יום, בהזדמנויות רבות, כינו אותי 'יהודייה מסריחה'. במקביל, כיהודייה, ציפו ממני להיות מצטיינת. מאחר שבאוניברסיטאות בברית־המועצות היו תקנים מעטים שהוקצבו ליהודים, חונכתי למצוינות יתרה".
העלייה: "ב־1989, עם נפילת מסך הברזל, הלאומנות עלתה, המצב הכלכלי הורע, היה חשש לפוגרומים, ומי שהיה יכול לברוח – ברח. אמא דחפה לעלות, אבא חשש אבל הסכים, לי ולאחי פשוט הודיעו. אז אפילו לא ידעתי איפה ישראל ומה משמעותה בשבילנו. גדלתי כילדה קומוניסטית ולא רציתי לעזוב. לפני כשש שנים, כשהרציתי בכנס ברוסיה, הבנתי כמה זכיתי בכך שגדלתי בארץ. כתבתי לאמא תודה על המהלך שיזמה".
צברים מצחיקים: "אין הגירה בלי קשיים. עלינו בנובמבר 1990 – ההורים, סבתא, אחי ואני, שהייתי בת 13. בקייב היה קר וגשום והתלבשנו בהתאם. כשנחתנו בארץ היה חמסין נוראי, אבל אני זוכרת לטובה את הפרדסים עם התפוזים שליוו אותנו בדרך לפתח־תקווה, תחנתנו הראשונה. התחלתי ללמוד בכיתה ח' בלי מילה בעברית. כמו שאנחנו נראינו מצחיקים לצברים, הם נראו לנו מצחיקים. בעיקר הדהים אותי הרעש בכיתה. הרגשתי שכולם כועסים וצועקים. חזרתי הביתה והודעתי לאמא שאני לא חוזרת לשם. מישהו באולפן של אמא יעץ לה להכניס אותי לחטיבת ביניים דתית־לאומית בפתח־תקווה, 'כי אין שם בנים' וזה יקל עליי להתאקלם. שם הקליטה הייתה נעימה. היינו הרבה עולות, הצוות והתלמידות התנהגו אלינו נהדר, עזרו, הזמינו אותנו הביתה. תוך חודשיים למדתי עברית, למדתי לענות, לדרוש, לצעוק – נהפכתי לישראלית. בהמשך, כשעברנו לאריאל, כבר הלכתי לתיכון רגיל, ובכל מקום שמצאתי, דפדפתי ב'לאשה'. התפעלתי מכל ה'יפות והאמיצות' שבשער וחלמתי להיות שחקנית ולהגיע לשם בעצמי".
אהבה: "באריאל זכיתי באהבה ראשונה, ובגיל 18 התחתנו. הוא התגייס, ואני נכנסתי לאוניברסיטת בן־גוריון. רציתי להיות מהנדסת חשמל כמו אבי, אבל מאחר שסירבתי לקבל הקלות כעולה, הציון שלי בפסיכומטרי לא הספיק והציעו לי ללמוד הנדסת חומרים. בשיעור הראשון נכנס פרופ' מיכאל טליינקר שצייר סידורי אטומים בגביש, ואני הוקסמתי. אצלו עשיתי את שלושת התארים שלי".
קריירת מחקר: "לקראת סוף הדוקטורט עבדתי ב'אינטל' וגיליתי שאני חוקרת בנשמתי. רציתי להתמקד במחקר, וכדי לעמוד בתנאים נסעתי לפוסט־דוקטורט באנגליה. השארתי את בעלי עם ילדינו, בת שש ובן ארבע. סבתי עזרה לו עם הילדים ואני חזרתי אחרי שנה. ב־2009 התקבלתי למחלקה להנדסת חומרים באוניברסיטת בן־גוריון. עבדתי קשה, זכיתי בפרסים והיום אני פרופסורית מן המניין. הצלחתי, למרות שלא פשוט להיות אישה בעולם ההנדסה, שהוא עולם של גברים".
סגירת מעגל: "כשהחלה המלחמה בין אוקראינה לרוסיה והגיע משם גל עלייה, יזמנו את 'עולים לאקדמיה', תוכנית שאני עומדת בראשה. המשתתפים לומדים עברית ובו־זמנית את מקצועות הליבה של שנה א' בהנדסה ברוסית. בתום שנה מתקבלים לאוניברסיטה ולומדים בעברית. עד כה עברו בתוכנית יותר ממאה סטודנטים, ובימים אלה נפתח מחזור שלישי, הפעם באנגלית. מבחינתי זו סגירת מעגל מרגשת. חשוב לי שהעולים ירגישו שהגיעו הביתה".
איזה הרגל מברית המועצות היית מציעה לנו לאמץ? "מדינת המוצא שלי לא קיימת יותר, גם מבחינה תרבותית וחברתית. אין מה לאמץ".
למה את הכי מתגעגעת בברית המועצות? "לשלג ולפטריות יער שנקראות ברוסית 'שועלים קטנים'".
למה לא תצליחי להתרגל כאן? "כבר התרגלתי לכול".
איזה מקום את הכי אוהבת בישראל? "את העיר אריאל, שבה הכרתי את בעלי".
